תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

רבקה לוי ז"ל

05/09/2005
עמודים סיון תשס"ה (694) 9
רבקה לוי (רוזנבלום) ז"ל

נולדה: י"ב בכסלו תרפ"ז 18.11.1926
נפטרה: ג' באדר ב' תשס"ה, 14.3.2005

סעד
רבקה התחילה את מלחמת ההישרדות שלה בגיל 13 כאשר הצבא הגרמני נכנס לפולין, והיא הייתה לוחמת הישרדות עד לימיה האחרונים. עד גיל 13 חייתה בבית יהודי חסידי חם. בתמונה שתלויה בבית של רבקה רואים את המשפחה. אנשים יפים. בטוחים. שלווים. התמונה נשלחה כנראה לפני המלחמה לחו"ל ולימים הייתה עבור רבקה והמשפחה למזכרת כמעט יחידה, לעולם שהיה. אמה נראית שם מאוד מרשימה, ורבקה סיפרה שהיא זוכרת את עצמה מסתכלת על אימא, אימא בעבודות בית, אימא כאישה נאה ומטופחת. הסיפור שלה בליווי התמונה כל כך חי שנדמה שאפשר לשמוע או להריח את הנוכחות של אמה, של הבית.
השלווה הזו הולכת ומתערערת. המפעל של המשפחה עובר לידיים של פולנים, אבא מתחבא, נרדף.
קרובים מתחילים להיעלם, נזהרים לא להיראות בחוץ. כשהיא ילדה בת 13 היא נחטפת ונשלחת למחנה עבודה. 200 נשים. רובן ככולן מבוגרות. היא מהילדות היחידות שנמצאות שם. לפני שנים, לקראת חג הפסח, כתבה על כך בעלון, ואקריא קטע קצר:
"כשנודע לי שמתקרב החג, החלטתי לעצמי לא לאכול לחם במשך כל הפסח. התחלתי לאגור תפוחי אדמה מבושלים בקליפתם שהיו מחלקים לנו מדי פעם. מכרתי את הלחם של אותו שבוע (פסח) תמורת תפוחי אדמה. פה ושם גם מצאתי תפוחי אדמה שאיזו חברה שמה לי במיטה (מבין החברות שידעו שאני לא אוכלת לחם). בהמשך היא כותבת שביום הראשון של פסח רוב הנשים לא אכלו לחם אבל לא יכלו לעמוד בכך. "עלי להזכיר", היא כותבת, "שזה היה בזמן שתמיד היינו רעבות, עבדנו קשה וחלמנו לאכול לשובע".
הילדה בת ה-13, מוכרת לחם, קונה תפוחי אדמה, וכל הזמן רעבה ומנסה להישאר מחוברת לבית אבא ואימא, כביכול, לחוג אתם את הפסח, וכנראה לא יודעת שגורלם נחתם.
אחת התמונות הזכורות לי מהימים הראשונים שלי בסעד היא תמונת אלי ז"ל ורבקה, הולכים בשביל, עולים לביתם. אלי גבוה, רבקה לידו קטנה, והם חבוקים כאילו אין סביבם עולם.
רבקה זכתה להקים עם אלי ז"ל בית, משפחה, ילדים. לבת הבכורה קראה יוכבד על שם אמהּ. אבל לאושר הזה בא קץ מהיר ואכזר. אלי נהרג בתאונת דרכים, ורבקה נשארה מאז באלמנותה.
ראיתי את הבית של רבקה בשנים האחרונות. כמעט תמיד היה נכד שקורא או משחק במחשב. כמעט תמיד היה ריח של אוכל מתבשל או מאפה. בית של סבתא. אולי ניסתה לשחזר משהו מהווי הילדות שלה ולהעניק למשפחה את טעם העולם שהיה פעם.
רבקה עבדה בסעד כמעט בכל עבודה. החל מימי סעד תחתית: מטבח, ריכוז מחסן בגדים, טיפול בילדים. במהלך השנים התחילה להתמקצע בחינוך מיוחד. בריפוי בעיסוק. את הידע היא רכשה בקורסים רבים. רבקה ידעה את אומנות המשחק עם ילדים בהכנה שלהם לכיתה א', בהתגברות שלהם על ליקויים מוטוריים. אני בטוחה שרבים מהילדים שלנו זוכרים לטובה את השעות שבהן הלכו לצריף, אל רבקה.
בהמשך עסקה בכך בבית הסיעודי. הכול עם אינטואיציה וידע, עם פקחות וחכמה רבה.

שלום לך רבקה. אנחנו בסעד נזכור אותך. מתמודדת. עצמאית. לא מוותרת על האמת שלך.
לי אישית היית פיסת מולדת. כמו קרובת משפחה.
שלום לעפרך.

רכטי (אסתר) ברנהרד
חסר רכיב