תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

על המדף

08/07/2005
עמודים סיון תשס"ה (694) 9
על המדף

היחידות הדתיות בהגנה ובפלמ"ח
מרדכי פרידמן
הוצאת אונ' בר-אילן, תשס"ה

על הספר
הפולמוס המתעורר מפעם לפעם בשאלת ריכוז או פיזור חיילי "ההסדר" בעת שירותם הצבאי, מחזיר אותנו שנים לאחור ומזכיר ויכוחים דומים על הנח"ל החרדי, על הנח"ל בכלל ועל עצם קיומו של "ההסדר", כאשר שאלת המוצא היא, באילו תנאים יכול החייל הדתי לשרת בצבא והאם דרישה זו מצדיקה התבדלות מן המסגרות הכלליות.
במורשת המלחמות של מדינת ישראל חרוטים באש שמותיהן של כמה יחידות דתיות: הפלוגה הדתית מחי"ש תל-אביב שעמדה במצור בבן שמן בעת מלחמת העצמאות; "פלוגת האלוהים" מחטיבת אלכסנדרוני, שהושמדה בקרב הנורא בעיראק אל מנשיה (קריית גת); המחלקה הדתית מחטיבת יפתח, שהתרסקה בקרב שילתא - חרבת כוריכור (היום "לפיד"), וכן יחידות דתיות שהתקיימו עוד בהגנה: פלוגת הנוטרים, "משמר החופים", שהקימה תצפיות להתראה על פלישה ימית בעת מלחמת העולם, וכמובן, המחלקה הדתית בפלמ"ח, שהקימה את בירייה ומעצרה על ידי הבריטים הביא לאחד מהמבצעים הגדולים של היישוב במאבק נגד שלטונות המנדט.
אפשר בהחלט ובצדק לטעון שהשמות המיתולוגיים אינם אלא "קצה הקרחון", וקיומן של יחידות דתיות במסגרת כוחות הביטחון של היישוב, היה על סדר יומה של הציונות הדתית מאז שהוקמו הכוחות האלה, והן הגיעו לשיא "פריחתן" עקב נסיבות מלחמת העצמאות.
לא מכבר יצא לאור, בהוצאת אונ' בר-אילן, ספר זה העוסק בסוגיה ומתאר את הדיונים והניסיונות הרבים להקים מסגרות דתיות עבור המתגייסים להגנה. "במחקר זה מבהיר המחבר, כי הקמתן של יחידות אלה לא נבעה מרצונו של הציבור הדתי להתבדל מכלל היישוב אלא מצורך חיוני במסגרות שיאפשרו למתנדבים שומרי המצוות לתרום לכוח המגן של המדינה שבדרך, מבלי לנטוש את אורחות חייהם המסורתיים. הנוער הדתי נקלע למִלכוד שנוצר מהתנגשותם של שני ערכי יסוד שהנחוהו: נאמנות למסורת ושותפות מלאה בפעילות הביטחונית והלאומית".
כל מי ששירת בצבא מכיר את הקשיים בחיי היום יום של החייל הדתי הבודד בחברה חילונית. כך זה בתנאי הצבא היום, כאשר יש פקודות ונהלים וקציני דת ומשגיחי כשרות. לא כך היה המצב אז. המחקר מתחיל בשנות ה-20, במאורעות תר"פ. כבר בין המתנדבים הראשונים שנזעקו לעזרת העם היו בחורי ישיבות ירושלמים. ומאז, לאורך כל השנים, תמיד היה מספר המתנדבים הדתיים משמעותי, אלא שהמפקדים בדרג המקומי, פעלו לפי שיקול דעתם על סמך השקפת עולמם ולא הביאו בחשבון את העובדה הזאת. הקשיים היו ממילא כה גדולים, כך שלא ראו חשיבות להתחשב במי שלא אוכל מהבישול הכללי, או מגיע ברגל לאימונים בשבת. כתוצאה מכך, נמנע הבחור הדתי מלהתגייס, או שוויתר על דתיותו או שהסתדר איכשהו. ראשי המזרחי והפועל המזרחי, שנאבקו לרוחב כל החזית על זכות הדתיים להיות שותפים במעשה הציוני, ידעו שסוגיה זו, כמו גם שאלת ההתיישבות, תוכרע ברמה הפוליטית, ולכן ניהלו את המאבק שם, ואף הגיעו להישגים לא מבוטלים. אלא שבמצב הקיים, המרות של החלטות ההנהלה הציונית לא ירדה עד לרמת השטח, ורוב ההסכמים לא כובדו.
הצעיר הדתי, לפעמים בן ישיבה, עמד לפני קושי כפול - המכשולים שלפניו וחוסר הגיבוי מאחריו - שכן, רק רבנים מעטים היו מוכנים להעניק גיבוי הלכתי למעשה הביטחוני. רובם, גם הציונים שבהם, ואפילו חברים במועצת הרבנות הראשית, העדיפו להימנע או להתחמק מנגיעה בנושאים חסרי התקדים האלו, עד כדי המלצה לא להתגייס. לפיכך הקימו אנשי הפועל המזרחי ועדה שהורכבה מרבני יישוביה, שענתה על הצורך החיוני הזה.
האדם שעמד במרכז המאבק הזה היה יחיאל אליהו אליאש. אפשר לזקוף לזכותו שני הישגים בני קיימא, מלבד אין ספור מאבקים שניהל, שחלקם צלחו וחלקם לא. למשל: הקמתן של תנועות בני-עקיבא ואליצור. את בני-עקיבא כולנו מכירים, אך לגבי אליצור, כדאי להזכיר שזו הוקמה כדי להוות מסווה לפעילות ביטחונית של הנוער הדתי, וממנה צמחה המסגרת "משמרות אליצור" שנועדה לגיוס צעירים והכשרתם להצטרפות להגנה.

אנחנו והשירות הביטחוני
אנו, חברי הקיבוץ הדתי, אוהבים לנכס לעצמו ראשוניות בכמה נושאים בהם נפגשת ההלכה עם המציאות ההתיישבותית. והנה אנו לומדים מן המחקר הנוכחי שהרבה מן הבעיות בהן נתקלו אבותינו המייסדים, היו מוכרות כבר שנים רבות לפני עליית טירת צבי על הקרקע.
מזכירות הקיבוץ הדתי דנה פעמים אחדות בסוגיות המוזכרות בספר, אך מסיבות מובנות, לא נשמרו פרוטוקולים. אבל מן המעט הקיים עולה בבירור, שהייתה התנגדות נחרצת ליחידות דתיות, בעיקר מסיבות פוליטיות. הצבא לא יכול להיות בנוי על בסיס פוליטי! מסיבה זו לא התגייסו חברינו למשמרות אליצור. יתרה מזו, הקיבוץ הדתי התנגד באופן עקרוני לקיומו של הפלמ"ח, כולל, קיומה של המחלקה הדתית שבו.

סיפור לסיום:
ישיבת ההסדר הראשונה: בשנת תש"ד העלה אליאש רעיון, אולי בעצה עם יצחק שדה, להקים מחלקת פלמ"ח "ישיבתית", שבמקום לעבוד שבועיים במשק, יישבו חבריה וילמדו ובשאר ימי החודש יתאמנו. הרב עמיאל, רבה הראשי של תל-אביב, נתן גיבוי תורני, הרב צבי יהודה מלצר מפרדס חנה, היה אמור להיות ראש הישיבה, שהייתה אמורה לקום בחצר קבוצת "רמת שומרון" (לימים בארות יצחק או שלוחות), הרבנים רענן, קוק וחרל"פ הבטיחו את השתתפותם בשיעורים והרב בר-אילן התאמץ להשיג תקציב. בסופו של דבר, נפטר הרב עמיאל, והכסף שהיה צריך הרב בר-אילן להביא לא הגיע והרעיון נשכח. היום אפשר למצוא אִזכורים לסיפור בכמה מחקרים, אך כולם שאובים ממקור אחד – ספרו של אליאש מעשה הבא בחזון.
נגיעה אישית:
גם אני חקרתי את סיפור "הישיבה הפלמ"חית" אך לא מצאתי לה זכר בארכיוני הקבוצות, הציונות הדתית, הפלמ"ח וההגנה. גם לא בעיזבון של יצחק שדה. איש מוותיקי בארות יצחק לא זוכר, וגם בשלוחות, שהייתה ברמת השומרון באותה עת, לא שמעו על כך. הרב עמיטל הפנה את שאלתי אל אשתו, בת הרב מלצר, ראש הישיבה המיועד, והיא שאלה את אחיה. סוף דבר – אין אישור...
המלצה – למתעניינים בתולדות ההתיישבות, ובעיקר בסוגיות הביטחון, כדאי מאוד לקרוא.

נחום ברוכי, בארות יצחק
חסר רכיב