תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

אחינו כל בית ישראל

07/07/2005
עמודים סיון תשס"ה (694) 9
אחינו כל בית ישראל



שמורת הטבע באזור ניצנים
אני אוהב עכברים! צורתם אסתטית, נעים ללטף את פרוותם העדינה, ונפלא לראות עכבר מציץ מחורו כשאוזניו זקופות ועיניו הפיקחות משגיחות על מקור סכנה אפשרי. לצערי, בביתי העכבר נחשב כאויב שיש להשמידו. לא אחת רצתי עם מטאטא ביד אחרי עכבר (ופספסתי בכוונה).
עם זאת – ברור לי, ואני בטוח שאף למגיני החיות למיניהם, הצורך בניסויי מעבדה בעכברים. אין לתאר פיתוח של תרופות חדשות, שיטות ניתוח מהפכניות, או טיפולי דיאטה שונים, בלי הניסוי המוקדם בעכברים.
המשוואה – אדם קודם לעכבר – ברור לכול.
והנה, בשבועות האחרונים אני ער למגמת היפוך של משוואה זו. והכוונה היא לנושא שמורת הטבע באזור ניצנים.
כאב הלב הנורא בשל הבעיה האנושית הקשה של המפונים מגוף קטיף חוצה גבולות של המצדדים בהתנגדות והמתנגדים לה. הפחד ממלחמת אחים אף הוא משותף לכולנו. והנה, יש פתרון: אזור ניצנים. פתרון אשר אולי יכהה את ההתנגשות העתידית הנראית כמעט בלתי נמנעת. אולי הפתרון של מעבר לחולות ניצנים יתקבל על ידי רוב המפונים. ייתכן! והלוואי!
והנה קמה זעקה. הצעקה של הפגיעה בשמורה. מזמן הושמדו כל בעלי החיים הגדולים יותר, הכוח ממשפחת הזוחלים, יוקנים טורפים שונים, ואחרים. נשארו גרבלים וירבועים, שהם מיני עכברים. אמנם יפים ונחמדים – אבל!
את המפונים יש ליישב על קרקע. ואל נא תשלחו אותם למכתש רמון. תנו להם את התנאים האופטימליים ואולי נצא מהפלונטר הזה. נתינה כזו עולה הרבה. עולה בחיסולה של שמורה, עולה בהרבה כסף, אבל יכולה למנוע את הגרוע מכול.

יהושע אניקסטר, קבוצת יבנה
(מתוך עלון הקיבוץ)

החופש הגדול וההתנתקות
ההתנתקות הצפויה לא פוסחת על אף אזרח מישראל, וכמובן שגם אנו נדרשים אליה. הילדים מדברים על כך ומביאים אתם דעות שונות ששומעים בבית, חששות ואף פחדים.
כמהלך ראשוני, ראינו לנכון שאם ברצוננו לתת לילדים את המענה הנכון לרגשותיהם, שבוודאי יגברו ככל שהאירוע יתקרב, כדאי שקודם כול נעשה אנו בחינה לעצמנו, מהי ההתנתקות עבורנו. ואכן, קיימנו השבוע ערב צוות בו שוחחנו על כך מההיבט האישי של כל אחד ואחת מצוות החינוך. היה חשוב וטוב.
לקראת החופש הגדול אנו נתקלים בהתלבטות קשה. אף אחד עוד לא יודע לומר מה יקרה בשבועות אלה. ודווקא חוסר הידיעה – מגביר את הדילמה. מחד – אנו רוצים לפרוס את תכניות החופש כמה שיותר. למדנו שככל שהתכניות יותר פרוסות – כך הילדים יותר מאותגרים והחופש עובר בצורה טובה יותר. מאידך – עולה השאלה האם עלינו להתחשב בשבועות בהן מתוכננת ההתנתקות, והמשמעות של זו היא, שעד י"ז בתמוז עלינו לקיים כמעט את כל הפעילויות. הדעות מרובות. יש שחושבים שעלינו להמשיך הכול כרגיל, לתכנן כרגיל, ואם תהיה בעיה כלשהי – לתת לה מענה מיידי, גם במחיר ביטול קייטנה וכדו'. ויש חושבים שבשבועיים שלאחר ט' באב עלינו להשאיר את כל הילדים בבית ולתת להם לחוות את האירוע יחד עם הוריהם ועם הדרכה צמודה. גירסה זו אומרת שלא ייתכן שיקרה מהלך כל כך משמעותי במדינה ואנחנו נבלה לנו כאילו העניין לא נוגע לנו. ובכלל, ייתכן שכל הארץ תרעש ולא זה הזמן לקיים קייטנות.
ריכוז חינוך, סעד
(מתוך עלון הקיבוץ)

השרטונות – האם רואה אותם רב החובל?
אנסה לגעת בזהירות בנושא ההתנתקות, להימנע מאמירות פוליטיות ולהתרכז בהשפעות שיהיו עלינו. תהליך ההתנתקות קשה לכולנו. חוסר ההידברות בין הממשלה למתיישבים יוצר מצבים בלתי אפשריים. ככל שמתקצר הזמן כך נפרדים מפתרונות סבירים ומגיעים לפתרונות בהולים. בחינת ההיגיון מפנה את מקומה לבחינת האפשרי.
כפי שנראה עכשיו, הולך הנגב להיפרד מרוב רובם של 1700 המשפחות שחלקו עמנו את הפריפריה. השלט שקבע בן-גוריון עם חץ דרומה מסתובב ונוסעים רק לכיוון המרכז. הנסיעה הזאת תהיה מהירה, ולהחזיר מספר משפחות כזה לדרום ייקח עשרות שנים.
העניין הזה אינו קשור רק לנאומי בן-גוריון. הוא מחובר למציאות שלנו למספר עסקים שלנו ששורדים תוך הישענות על האוכלוסייה הדלילה שמסביב: קו לקו, תכשיטיה, ענף המזון וקייטרינג, מוסך, החנות בפופלי, ועוד. בנוסף אנו נהנים משירותים שמעניקים לנו אנשי גוש קטיף, בעיקר באיוש משרות במערכות החינוך, ועוד. הקשר הזה יתנתק וישפיע על כולנו עוד השנה.
האם רב החובל שמנווט את האנייה רואה את האבסורד בהפיכת קבוצה אידאליסטית ואיכותית לשוחרי נדל"ן במרכז? האם הוא רואה את השרטונות?
ריכוז משק, סעד
(מתוך עלון הקיבוץ)

מבעירים

אוסף נערים ונערות מוסתים על ידי קומץ שחצנים, שאינם מהססים לפגוע ברקמת החיים של המדינה, מאיים להבעיר עלינו את הבית. לא יעזור לנו להגדיר את אותו נוער בצמתים כ"שוליים" או "עשבים שוטים". הם באים ממרכז הפעילות של הציונות הדתית: מישיבות תיכוניות, מסניפי תנועות הנוער, ממשפחות היושבות בלב הערים ונפשם יוצאת לגוש קטיף. אם אנחנו, בני הציונות הדתית, לא נעצור את המגמה הזו נשלם על כך מחיר נורא. חוסר האמון שמתעצם בין הנוער למוסדות המדינה עתיד להתפתח לניכור מערכתי. הספורט היותר נחשב בקרב בני נוער הוא להיעצר על ידי המשטרה. פתחו לך תיק – יצאת גדול. התעמתת עם שוטר – יצאת צדיק. שיבוש מערכות כללי.
הנוער אינו רע. הנוער קולט את העולם דרך עיני ההורים, המדריכים, המחנכים והסביבה הקרובה. כבר כמה חודשים שהנוער הזה שומע בשיחות ליל שבת דברי נאצה על ראש הממשלה והסובבים אותו. כל מהלך נוסף שנכשל מעצים את תחושת חוסר האונים, והייאוש מחלחל הביתה. נוער הרואה את הוריו ומוריו מיואשים, מבקש לעשות מעשה גבורה של הצלה. כך היה מאז ומעולם. המעשה של חסימת הצמתים הוא איוולת שבאה מתוך רצון לעשות מעשה.
כמעט כל הרבנים בגוש קטיף, ביהודה ושומרון וברחבי המדינה מדברים על עמידה איתנה בלי לערער את שלומה וביטחונה של המדינה. רוב רבני ישראל מתנגד נחרצות למעשה האלימות שנעשים על ידי ילדינו בצמתים. ובכל זאת – כשעוברת מכונית "משלנו" ליד קבוצת מפגינים בצומת – מיד נשמעות צפירות של הזדהות עם נפנופי ידים כאות ניצחון. זהו חומר הדלק האמיתי שמזין את האש הזרה הזו. תחושת הסיפוק הלא רשמית שמהדהדת בבתי הכנסת ובבתי המדרש מחזקת ומדרבנת את אותם "מתנדבים" לעבור עוד קו לא מסומן ולפרום עוד תפר בחברה הישראלית.
אנו מוכרחים לעצור את השבר הזה.
ההורים, עם המדריכים והמחנכים, צריכים לשמוע לקול ההנהגה שקורא לחדול באמת מליבוי היצרים ופורקן המתחים במחיר פגיעה בזולת. הילדים שלנו אינם רעים ואינם מופקרים. אם המסר של הסביבה יהיה חד-משמעי בהתנגדותו להבערת הצמתים – הם לא יהיו שם. אם נעצום עיניים – נשלם על כך את מלוא המחיר. אם נקרוץ בשובבות על הצלחתן של ההפגנות – לא נוכל לגלגל עיניים צדקניות ולומר "ידינו לא שפכו". אי אפשר לנהל בו זמנית את מבצע "פנים אל פנים" ואת מבצע הבערת הצמתים. מי שהיה בדרכו הביתה ונתקע לשעות בצומת בוערת לא יפתח את הדלת להידברות ומפגש עם ה"אחר". ככל שתתגברנה חסימות הצמתים והבערת הצמיגים – יתגברו הזמנות הכרטיסים לחו"ל בחודש ההתנתקות. הציבור הישראלי, היושב בשלווה בין גדרה לחדרה, יעמיק את ההתנתקות הרגשית מהציבור היושב בגוש קטיף: "אל תקרא לי אחי".
יש לנו עניין גדול להעביר תחושת כאב לכל חלקי העם, אך לא זו הדרך. אסור לנו לתת לעם להתנתק ולא לגרום לחלק גדול של החברה הישראלית לאבד את הכאב של חלק אחר של אותה חברה. מסוכן מדיי לשחרר את כל היצרים ולפעול מתוך תחושת ייאוש ונבגדות. זה לא יועיל מאומה. לא בכך תהיה תפארתנו ולא בזה תבוא תשועתנו. את ההתנתקות לא נעצור על ידי העמקת ההתנתקות. עכשיו כשהכול נמצא בידיים של העם והשלטון אומר את דברו, אנו צריכים לפעול בהשתדלות לחיבור כלפי שמים וחיבור כלפי העם. אנו נקראים להשתדלות הזו. זו אחריות של כולנו: הורים, רבנים, מחנכים, ראשי ישיבות ואולפנות, ראשי תנועות הנוער – כולנו צריכים להיערך לקיץ של השתדלות: הרבה עשייה פנים יהודית לתיקון חברה בכל פינה ברחבי המדינה. להיות בשיא העשייה במהלך החודשים הקרובים ולהביא את העם לתחושת אחווה.
אנו נאכל את מה שנבשל. על זה אמר כבר שלמה המלך (משלי כד): "כי תאמר הן לא ידענו זה, הלא תוכן לבות הוא יבין, ונוצר נפשך הוא ידע, והשיב לאדם כפועלו".

הרב ד"ר בני לאו, ירושלים
(עיתון "הארץ")



לגוש קטיף - בגוש אחד

ביום שלישי כ"ב באייר (31.5) הגיעו חברים רבים מהקיבוץ הדתי ליום ביקור, לימוד ותפילה לאחדות ישראל – בגוש קטיף
היום היה בארגון מזכירות הקיבוץ הדתי ובשיתוף נציגים מגוש קטיף
השתתפו כ-600-700 איש מחברי הקיבוץ הדתי שהגיעו ב-13 אוטובוסים וברכבים קטנים

התרשמות אישית

לאחרונה הייתי בגוש בקייטנה שהייתה בכפר דרום, לפני כ-20 שנה. הזיכרון שלי מאז היה מרחבים פתוחים של דיונות-חול וים נהדר.
היום, ירוק בעיניים, האזור פורח ומלא ביישובים יהודיים, וכן - גם הערבים התפשטו והרחיבו את יישוביהם ואדמותיהם.
התרשמתי מאוד מחברי הקיבוץ הדתי שהגיעו במאות, מימין ומשמאל המפה הפוליטית, אם לראות ואם להזדהות, מי לתמוך ומי לצלם למזכרת, אך בעיקר ללמוד ולהתפלל לשמירת האחדות בישראל.
התרשמתי מאוד מתושבי גוש קטיף, העומדים איתנים באמונתם ובדרכם, מנועם הליכותיהם ומעשיהם ומהכנסת האורחים החמה לה זכינו.
חזקו ואמצו.
בארות יצחק


רשמי סיור בגוש קטיף
במסגרת יום הזדהות ותפילה של הקיבוץ הדתי

... מבחינתי השאיר אותי הסיור עם עומס רגשי כבד, בשאלות ומחשבות שלא בהכרח יש בצִדן פתרון.
לצערי נפגשנו עם פחות מדיי אנשים מתושבי הגוש לפיכך קשה להעריך את הרגשתו ותחושתו של ציבור רחב יותר. במפגש עם אניטה תושבת נצר חזני, יהודייה אמריקאית במוצאה, חקלאית וסבתא לנכדים, חשתי את הקשר העמוק והמושרש שבין חקלאי לאדמתו, לסביבתו וקהילתו. אניטה וחבריה הצליחו להפוך דיונות נודדות וחול ים ליישובים פורחים ומשגשגים. חשבתי, האם בכלל ניתן לנתק או להשריש מחדש אנשים ותיקים ושורשיים במקום אחר?
עמדנו קשובים להסברה החי של אניטה, תוך טעימת פלפל שברובו נועד לייצוא, בתוך החממה האורגנית ובית האריזה החדיש שלצדו. יחד עם יראת הכבוד לחקלאים המסורים אמרתי לעצמי שלא ראיתי מספיק את ה"חצר האחורית" של החקלאות המשגשגת. את העובדים הזרים הרבים העושים את ה"עבודה השחורה". רמז לעניין זה ראיתי במשתלת "עצמונה". בצד הרושם הרב של צמחי הנוי המגוונים הפורחים בשלל צבעים, וההסבר המרתק על כמויות הייצור והשכלול, עמדתי קרוב לעובדת פיליפינית שרכנה כפופת גב אל השולחן והעתיקה בזריזות תרביות צמחים לתוך מגשים עם תאים זעירים המלאים מצע מנותק. חשבתי אודותיה ועל הקשר שבין צירוף המילים "מצע מנותק". הרי אלו מתארים גם את תנאי מחייתה שלה, רחוקה מארצה וממולדתה לתור אחר פרנסה. "מצע מנותק" – הוא גם האפשרות לקיים חקלאות שאינה קשורה לאזור גאוגרפי, למזג אוויר או סוג אדמה מסוימים...
למרכז העירוני של הגוש בנווה דקלים הגענו בצהרי היום. לא חשתי שאני בעצם באזור עימות. העיירה מתנהלת בשלוותה, חיי היום יום זורמים, חנויות פעילות ותושבים יוצאים ונכנסים בהן. מספר חיילים חמושים בכיכר - עדות למתיחות שברקע. חשבתי, באנו לכאן להזדהות עם "מצוקה" והאווירה משדרת ביטחון ושלווה. שמא היא מסתתרת לה אצל ציבור שעמו לא נפגשנו ולא שוחחנו בשעות של אמת. אתה עומד משתאה לנוכח עמידת התושבים מול עשרות הפצמ"רים והקאסמים שנחתו באזור, ובנסי נסים לא נפגעו תושבים רבים. שאלתי את עצמי האם הורו לנו חכמינו לסמוך על הנס? שמא, חס וחלילה, יהיו מקרים שאולי לא יעמדו להם זכויותיהם הרבות של התושבים.
במרכז, בתי כנסת מפוארים - ספרדי ואשכנזי - ולצדם עוד שניים קטנים יותר - טוניסאי ותימני, כולם מבטאים את מגוון האוכלוסייה החיה במקום, והמכנה המשותף הוא אחדות הייעוד והגורל. אמרתי לעצמי - האם ניתן לנתק חיי קהילה מיוחדים למקום ולזמן כפי שהם כיום? אך שוב מדובר בהתרשמות חיצונית בלבד.
לאחר תפילת מנחה ברוב עם המשיכו להדהד אצלי פסוקי המזמור:
"אויה לי כי גרתי משך, שכנתי עם אוהלי קידר
רבה שכנה לה נפשי, עם שונא שלום
אני שלום, וכי אדבר המה למלחמה";
סיימנו בפסוקים האופטימיים:
"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד
... כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם";
בשעה שהשמש עמדה לפני סיום מסעה היומי, הבטתי לאחוריי וראיתי גוש ירוק עם גגות אדומים והים הגדול והכחול במערב. בינות ליישובים פזורים להם חושות ועצי דקלים לרוב. במזרח מאיימת בגודלה העיירה חאן יונס, שבעברה ההיסטורי התחילה את דרכה כ"חאן" – תחנת דרכים בלב הדיונות - והתעצמה בשל מחנות הפליטים שהוקמו מסביבה. מובן שהפתרון, במידה רבה, בידי המדינאים משני הצדדים, ונדרשת נכונות והרבה רצון טוב מצד התושבים. האם יימצא? קל לומר להתנתק, אך בפועל מדובר על מהלך כבד מנשוא.
סעד


עם הקיבוץ הדתי בגוש קטיף

במשך תקופה ארוכה מאוד היה הקיבוץ הדתי "נייטרלי" בסוגיה המדינית הכואבת של ניתוק חבל קטיף וצפון השומרון מארצנו ומסירתו לערבים.
עתה יש לברך על כך שנושא חשוב זה זכה לטיפול מרשים מטעם מזכירות הקיבוץ הדתי. מרשים היה גם הארגון המוצלח וגם התוכן שניתן בכל השלבים.
הצלחת היום הייתה בזה, שקודם כול היה נדבך נוסף, המוקם נגד גירוש אנשים חרוצים ונאמנים מחבל ארץ פורח ומשגשג, והצלחה נוספת, שנהנו כל המשתתפים להיווכח, כיצד אנשים חלוצים נאמנים חיים ופועלים בתנאים קשים של הפגזות וחוסר פרגון מצד גורמים עוינים.
אנו מאחלים להם הצלחה במאבק הצודק והחיוני, ולמזכירות הקיבוץ הדתי – יישר כוחכם על ארגון יום נפלא זה.
סעד

שיעור באמונה

... נסענו ברחבי הגוש וחלפנו על פני יישובים, שעד היום היוו בעבורי רק "שם בחדשות". ראינו יישובים גדולים וקטנים, חלקם מטופחים וחלקם פחות, דתיים וחילונים. ראינו חממות מצליחות, שהוקמו כנגד כל הסיכויים באזור שכונה על ידי הערבים "האזור המקולל", ראינו את הים המדהים ביופיו, וכן, ראינו גם גדרות, המון גדרות, שמאחוריהן מתגוררים פלשתינאים רבים, לעתים בקרבה בלתי נתפסת ליישובים היהודיים.
החלק המרגש ביותר בעבורי אישית היה מפגש עם צדוק ראב, שהיה שכן שלנו בתקופת ילדותי. צדוק בן ה-80 ויותר חי היום עם בנו בעצמונה ועובד בחממות מספר שעות בכל יום. דבריו קרעו את לבי. הוא אמר לי: "בילדותי גירשו אותנו הנאצים ושרפו את בתינו, בבחרותי גירשו אותנו הירדנים ממשואות יצחק (בגוש עציון) ושרפו את ביתי, ועכשיו, הממשלה שלי עומדת לעולל לי דבר דומה?!"
... בהמשך התפצלנו לקבוצות שונות. אני בחרתי להתארח בבית אחת המשפחות, שאליו התנקזו תושבים נוספים, ובמשך שעה שמענו מהם על הקשיים, על הניסים (את עקבות הפצ"מרים ראינו על הכבישים ועל המדרכות בדרך לבתיהם), ועל החוסן הקהילתי.
ראינו אנשים נפלאים, חזקים ומאמינים, המקיימים בגופם את השילוב של "תורה ועבודה" בצורה מעוררת הערצה – ומקווים לטוב.
בעבורי היה זה יום מרתק, כואב מאוד, אך בעיקר שיעור באמונה!
טירת צבי


דברים שנאמרו לאנשי גוש קטיף
בשם הקיבוץ הדתי

חברים וחברות, אחים יקרים,

אנחנו חברי הקיבוץ הדתי מבינים מאוד פירושו של איום בניתוק ועזיבת מקום שנבנה בהשקעה ובמסירות אין קץ במשך שנים רבות. עברנו גם אנחנו חוויות קשות דומות.
במלחמת השחרור עמדו יישובי הקיבוץ הדתי בהתקפות האויב, בהפגזות ובמלחמה קשה וחירפו נפשם בהגנה על יישוביהם.
יישובי גוש עציון נותקו מאדמתם. אנשי כפר עציון נספו ונהרגו כאשר נכנעו והאמינו כי האויב הפלשתיני ינהג עמם לפי אמנת ז'נבה, אך הם שילמו בחייהם על עמידתם בדרכם של צבאות האויב אשר רצו להגיע לירושלים. חברי עין צורים ומשואות יצחק ורבדים הובלו לשבי הירדני והיישובים הפורחים בגוש עציון נהרסו והפכו לעיי חרבות.
ובאזור הזה שאנו עומדים עמכם כאן היום, נלחמו באותם ימים חברי כפר דרום ובארות יצחק בחירוף נפש עד הרגע האחרון נגד הצבא המצרי שבא מדרום. הם נאלצו בסופה של אותה מערכה לעזוב את יישוביהם ולסגת תחת האיום להשמדת היישובים על אנשיהם.
במלחמת השחרור לפני 57 שנים ידענו אבדות רבות ונטישות יישובים תחת איום המלחמה ובשל מיעוט הכוחות והנשק.
אבל היה אז מצב שונה. הייתה תמימות דעים. כולנו ידענו אז שהמלחמה היא על הגנת הארץ ונגד צבאות זרים. והיום, כמה טראגי הוא המצב. כמה שונה היא המציאות שבפניה אתם עומדים כיום ואנחנו כולנו עמכם. כולנו שותפים לאותה מסורת של התיישבות ציונית שהאמינה שבמקום בו ישנם יישובים יהודיים - שם גבולות ארצנו. מתוך גישה זו ובמשימה זו נשלחתם על ידי ממשלות ישראל ובאתם לכאן ליישב חבל ארץ זה. וכיום, אתם חברינו להתיישבות, עומדים לפני איום ניתוק ועקירה קשה וכואבת, בתנאים ובמציאות כה שונים. אתם עוברים תקופה קשה בה לא האויב מבחוץ כופה עליכם את ניתוק המשך ישיבתכם במקומות אשר בניתם, אלא החלטה פנימית של ממשלת ישראל ושל כנסת ישראל הריבונית.
החלטה קשה זו נתונה במחלוקת ציבורית קשה, בציבור הכללי במדינת ישראל כמו גם בין חברי הקיבוץ הדתי. רבים סבורים שזו החלטה שגויה, ויש הסבורים אחרת. אבל ממחלוקת ציבורית חמורה זו נשקפת לכולנו סכנה גדולה. אם לא נדע לנהל את המחלוקת הזאת כראוי, היא עלולה לקרוע את האחדות ואת הסולידריות של העם היושב בציון.
אנו חברי הקיבוץ הדתי, שמצוות ההתיישבות בארץ יקרה לנו וקרובה לנו, חשים בכובד האחריות הגדולה המונחת על כתפי כולנו. כאשר מסתובבים בגוש קטיף ורואים את פריחת המקום, את ההשקעה ואת המסירות של אבות ובנים, יודעים היטב כמה מכאיב וקשה לקבל את הגזירה על הפסקת תהליך ההתיישבות המסור הזה.
כולנו עמכם ואנחנו מתפללים לקב"ה, שאתם, העומדים ראשונים בקו החזית תשכילו יחד עם כל עם ישראל לעמוד בניסיון הקשה הזה בגבורה ובעמידה מופתית שתבטיח את שלמות עמנו.
ואוכל רק להביע את דברי הנחמה של הנביא עמוס (ט, 14-15):
(יד) ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם;
(טו) ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה' אלהיך;

דוד מבצרי (מושבניק), עין צורים

"מאמין וזורע"

במשך השבוע נאספו כספים מחברי ותושבי כפר עציון לקרן "מאמין וזורע" למען חקלאי גוש קטיף. לאור החלטת האסיפה הוסיף הקיבוץ סכום השווה לסכום שנתרם על ידי החברים.
סה"כ הועבר סכום של 75.000 ₪, בצירוף המכתב הבא:

"לחברינו בס"ד ב' בסיוון תשס"ה 8.6.2005
החקלאים בגוש קטיף
שלום רב וה' עמכם!
'הזורעים בדמעה ברינה יקצרו' (תהִלים קכו, 5)
גל אמונה וביטחון, חלומות ותקוות, שופע אלינו מפסוקי 'שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים'... כמתיישבים חלוצים, חקלאים, עובדי אדמה, יודעים אנו את הליכתו הבוכייה של האיכר, הזורע בדמע ומייחל לשאת אלומותיו ברינה.
מתוך הזדהות עמוקה עמכם בעת קשה ומיוסרת זו, בה חולמים ולוחמים מתעוררים למציאות אכזרית ומאכזבת, נענינו, עשרות מחברי כפר עציון כפרטים, וקהילת כפר עציון כציבור, לקריאה 'מאמין וזורע'.
אנו מתכבדים להעביר אליכם הלוואה בסך 75,000₪, שתאפשר לכם להמשיך ולקיים את מפעלכם ההתיישבותי – החקלאי, החלוצי, החברתי, הציוני והלאומי – כל עוד הדבר ניתן ואפשרי, ומי ייתן וכך יהא לעולם ועד!
קבלו הלוואה זו, ועמה לחיצת יד חמה ואוהבת, מאנשי ההר הרם והמסולע למתיישבי המישור, אשר לחוף הים שוכנים. קבלוה כמתת חקלאי לרעהו, בבחינת 'איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק'. ויוריקו החממות, יפרחו פרחי הגנים ויניבו פריים בשפע רב, וימלא שחוק פינו ולשוננו רינה!

בברכת אחים נאמנה ואוהבת
בית כפר עציון


מאת מרכז משק עצמונה

לכבוד
אלישע/רביב/שלמה
יפה הוד

שלום רב

הנני להביע את הערכתי אליכם בשם מושב עצמונה על נכונותכם במתן אשראי לאספקת להקה נוספת של אפרוחים, וכן על נכונותכם לתת כתף בכל עזרה שתידרש בעתיד לגבי המשך המפעל.
אין ספק שבימים קשים אלו שגזרה קשה מרחפת מעלינו, כל תמיכה ועידוד והתחשבות, מחזקת את כוחנו. יישר כוח על כך.
בתפילה להמשך עבודה והתיישבות
המפעל הגדול של גוש קטיף

בברכה
שמעון אליהו, מרכז משק, עצמונה


חסר רכיב