תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

אברהם שטיין

06/07/2005
עמודים סיון תשס"ה (694) 9
אברהם שטיין על דרך הקיבוץ הדתי היום

דעה

אל: יאיר ריינמן - מזכ"ל
רפאל צרפתי – רכז מח' חברה
מזכירות הקיבוץ הדתי

מאת: אברהם שטיין
קבוצת יבנה

ה' עמכם,

לפני כמה שבועות התנהלה חגיגת היובל של הקיבוץ הדתי. בכאב, נמנעתי מלהשתתף וזאת משום שאני משתדל להתרחק מאשליות ומאונאה עצמית. תרשו נא לי להסביר את עצמי.

פעם, לפני שנות דור, הייתה תנועה קטנה אבל מפוארת בשם "הקיבוץ הדתי". אותה תנועה הקימה וטיפחה יישובים קיבוציים דתיים וראתה את עצמה שותפה מלאה במאמץ ובמפעל הציוני. שותפות זו לא הייתה טכנית. זו הייתה שותפות ברעיון ובדרך שהקנתה את ההכוונה ואת המשמעות לעשייה. במסגרת שותפות זו היו לתנועה עמדות משלה, עמדות שלא היו מוסכמות על רוב הציונים, ולא על רוב הדתיים, וגם - לעִתים לא נדירות - לא על רוב הציונים הדתיים. התנועה חשה לא רק שותפות, אלא גם שליחות ואחריות.
פעם, לפני שנות דור, כמעט שלא הייתה שאלה מדינית, חברתית-כלכלית, ו/או דתית שהעסיקה את היישוב, ולאחר מכן את המדינה, שהתנועה הייתה אדישה כלפיה. התנהלו דיונים - לעִתים סוערים – מעל דפי "עמודים", במזכירות המורחבת ובמועצות. שאפנו לגבש קונצנזוס פנימי תוך הידברות וקשב הדדי. להניף דגלים, לעשות נפשות עבור ערכים ודרך באמצעים פוליטיים וחינוכיים ולהשפיע בפועל על הנעשה ביישוב ובמדינה.
פעם, לפני שנות דור, הייתה תנועה בשם "הקיבוץ הדתי" עם תדמית ציבורית מוכרת על ידי אוהדיה ומתנגדיה כאחת. תדמית ציבורית זו כללה לא "רק" נאמנות לתורת ישראל ולמדינה ונכונות להקריב עבורם, אלא גם ערכים כגון: דמוקרטיה, סובלנות ומתינות.

בעקבות מלחמת יום הכיפורים וראשית הפעילות של "גוש אמונים", רגשה הארץ וסערה, בין היתר סביב שאלת המדיניות ההתיישבותית הרצויה ב"שטחים". מתוך תחושות השותפות, השליחות והאחריות, וחרדה לנוכח הקרע ההולך ונפער בתוך העם, בכלל, ובציונות הדתית, בפרט, כינסה התנועה מועצה בכפר עציון כדי לדון בנושא המדיני. בתום הדיונים, הצבעה. בתום ההצבעה, התוצאה.
תיקו!
אז הוחלט בתבונה, לדעתי, לא לנהל הצבעה חוזרת אלא להפסיק את הדיונים ולקחת "פסק נשימה/חשיבה". היו בשלב זה שתי אפשרויות: האחת - להחזיר את הנושא אל המשקים להמשך דיון וליבון ולאחר מכן לכנס מושב שני של המועצה, או האפשרות השנייה - להסכים שאנחנו לא מסכימים וללכת הביתה.
לצערי הרב, החליטו קברניטי התנועה לא להעמיד את ערכי הדמוקרטיה, הסבלנות והמתינות במבחן. הם נקטו באפשרות השנייה. יתר על כן, התברר שלכל נושא השרוי בוויכוח ציבורי יש השלכות ביחס לשאלה המדינית ולכן לא ניתן לדון בו לגופו של עניין. ולכן, מפחד הפילוג, לא מנהלים מאז שום דיונים בשום נושא שמעניינו של עם ישראל. מפחד הפילוג כפתה ה"תנועה" על עצמה למלא פיה מים עד שהתנוונו מיתרי הקול ואבד קולה. לא רק שאין לנו את היכולת לומר "היגד" אל הזולת, איבדנו את ההרגל והיכולת לדבר זה עם זה. בתהליך הדרגתי, אבל מואץ וחד-כיווני, הפך "הקיבוץ הדתי" מתנועה הדוגלת בערכים וברעיון לאיגוד מקצועי הדואג לאינטרסים של חבריו, הקיבוצים.
ואז, עם השנים, הפסיקו רוב הקיבוצים, במידה זו או אחרת, להיות קיבוצים. מתנועה לאיגוד מקצועי, ומאיגוד מקצועי לאיגוד ללא מקצוע משותף. סתם איגוד לקידום אינטרסים משותפים מזדמנים. נכון, יש גם מידה של עזרה הדדית שיש להתגאות בה, היסטוריה מפוארת משותפת, נוסטלגיה וידידים, אבל כל אלה לא עושים "תנועה".

מה החגיגה?
לא כתבתי מכתב זה לפני החגיגה. לא רציתי לפגום, ולו במשהו, בשמחתם של חבריי. אבל כעת, קוראת לי מזכירות הקיבוץ הדתי להשתתף ב"יום של תורה ותפילה לאחדות ישראל". יופי. אני לא מכיר יהודי כלשהו שאיננו בעד "אחדות ישראל". זה לא דגל. זו סתם סיסמה נדושה וריקה. התוכן יכול לבוא רק מתוך כך שמציינים לא רק את הנכונות והדרישה להקריב למען האחדות, אלא גם את ה"מה" שאין מנוס מלהקריב אותו, וכדי לציין את ה"מה" נדרשת אמירה פוליטית, אבל הקיבוץ הדתי אינו עוסק בפוליטיקה זה שנות דור.
אילו היה יום הלימוד מתקיים בגן סאקר בירושלים או בגני יהושע בתל-אביב, והיינו מזמינים בתוך אחינו כלל ישראל גם את אחינו מתיישבי גוש קטיף, אז ורק אז, היה מדובר במפעל על-פוליטי ונקי מנושאים השרויים במחלוקת בתוכנו. ואז הייתי שמח ליטול בו חלק.
אבל לא כך הם פני הדברים. מדובר ב"הזדהות עם מתיישבי גוש קטיף" בתוך גוש קטיף. ואני שואל:
1) בתנאים אלו, איך אני יכול לבטא הזדהות עם סבלם של המתיישבים המוכנים להתפנות, ולדרוש עבורם תנאים הוגנים, מבלי לבטא על ידי עצם נוכחותי הזדהות עם המתיישבים הרוצים למנוע את הפינוי?
2) איך אני יכול לבטא, בתנאים אלו, הזדהות עם אחיי, אזרחים נאמנים של המדינה, שומרי חוק המשרתים בצה"ל ומחנכים את בניהם לשרת ולציית לפקודות, מבלי שהמעשה ייתפס על ידי הפרשן/עיתונאי המעוניין בכך כגיבוי לפורעי חוק, להשתמטות ולסרבנות?
3) יתר על כן, מי הסמיך את המזכירות הפעילה להחליט על פעילות בעלת משמעות פוליטית? הרי במוצהר ובידוע, המזכירות הפעילה איננה, ולא נועדה להיות, גוף ייצוגי אלא מִנהלה טכנית בלבד. דברים אלו היו נכונים כאשר היה הקיבוץ הדתי תנועה, קל וחומר, היום. מכוח איזו החלטה של מזמו"ר ו/או מועצה אתם מארגנים יום הזדהות זה?

אני כמובן לא מתנגד לכך שתנועת הקיבוץ הדתי תחזור להיות תנועה ושוב תנקוט בעמדות בשאלות שעומדות על סדר יומו של העם. אבל בדרכים דמוקרטיות.
הגיע הזמן שנפסיק לפחד מלדבר אחד עם השני, מתוך כבוד הדדי וחברות. אם לא נמצא את הדרך, חוששני שחגיגות המאה לא תתקיימנה.

אייר תשס"ה, מאי 2005 אברהם שטיין, קבוצת יבנה

חסר רכיב