תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

נוער במציאות מורכבת

06/07/2005
עמודים סיון תשס"ה (694) 9
ילדים ובני נוער במציאות מורכבת

הרב יובל שרלו והרב יהודה גלעד
בשיח עם פורום רכזי חינוך של הקיבוץ הדתי, עובדי חינוך וחברים מן השורה
בארות יצחק, כ"ו אדר ב' תשס"ה (6.4.05)


כבר חודשים אנו חיים ונושמים את תסמיניה של החלטת הממשלה על ההתנתקות
ואת פילוג הדעות סביב הנושא
באיזה מקום זה תופס את בנינו ובנותינו
וכיצד ניתן להיערך למצב כהורים וכאנשי חינוך?

הרב יובל שרלו
הרב יובל שרלו מגדיר את "אירוע ההתנתקות" כ"רעידת אדמה":

מדובר בלא פחות מרעידת אדמה" במישור האישי - אנשים עוזבים בית בכפייה, קהילה מתפרקת, עבודה חקלאית וחממות – פרי עמל כפיים של שנים. אחת המשימות החשובות שלנו כמבוגרים היא לנסות להבין באיזה אופן עשויים הילדים לתפוס את הדברים, את המציאות ומה הם רואים סביבם. אנסה להציג כמה מרכיבים:
א. "הציונות הדתית" מוצאת את עצמה נדחקת חזק מאוד במקום שבו האמינה ומאמינה, ולא מדובר רק בנושא ארץ ישראל, אלא בנושאים רבים נוספים כמו בג"ץ, כמו נושא "גיור קפיצה" שעלה פתאום, כמו שירותם הצבאי של חיילי ה"הסדר" במשותף עם בנות-חיילות וכמו בעוד שאלות רבות. מדובר בסכנת חזרה ל"דתי-מחמד" של ראשית שנות ה- 70. הציונות הדתית רצתה להיות במקום שבו תשפיע, אלא שהיא/אנחנו נדחקים שוב. לא רק אידאולוגיה קורסת של ארץ ישראל עומדת פה לדיון, גם אידאולוגיה של דמוקרטיה. הילדים שלנו קולטים את זה;
ב. "רעידת האדמה" היא גם תלוית תגובות הסביבה. איך כל אחד מאתנו מתייחס למצב היום. יש בציונות הדתית כאלה שמרגישים שזה "חורבן הבית". המינוחים בציונות הדתית, מכאן ומכאן, הם התייחסויות של: "נשברו כל הכלים", בין אם מדובר במדיניות אישית פרטית כמו "סירוב פקודה", או במדיניות ציבורית. השילוב של המציאות הקשה יחד עם ההכרעה העצמית לגבי עוצמת התגובה היא מציאות מסובכת מאוד שאנו מצויים בה.

אני מפחד מ"מצב בלתי נשלט"
המושג "סרבן" הוא מושג מסודר והייררכי. גם אם יהיו 30-40 אחוז, זה מפחיד, אבל פחות. למרות שאני מתנגד מאוד לסירוב לא צריך לדאוג לצבא. הוא יסתדר. אני מפחד ממה שעלול לקרות בשעה שבני הנוער יירדו לגוש קטיף בראשית החופש הגדול. אני מפחד מההתרגשויות שתהיינה שם. זה לא מצב נשלט, ועל כן הוא חמור יותר. הבעיה הקשה יותר היא ב "יום שאחרי". אנחנו נמצא את עצמנו עם בני נוער ששמעו את הדברים הקשים ביותר כנגד מדינת ישראל ודרכי התנהלותה, כנגד ההכרעות המתקבלות במשטר, כנגד ציבורים שונים, שהתחנכו דרך הכותרת "נעצרת - ניצחת", שהתחנכו לכך שהחוק הוא המלצה ולא חובה, שהציונות קורסת וכל האמת נמצאת בצד אחד בלבד - כל זה מוגדר מבחינתי כ"רעידת אדמה".
אמת הדבר שנגד רעידת אדמה לא ניתן לעשות הרבה. אך גם אם לא ניתן לעשות הרבה, מעט ניתן, ובמציאות של ימינו גם מעט זה הרבה. יש דברים שאנחנו יכולים לעשות, ליזום, ואם נצליח למזער נזקים, גם זה יהיה הרבה. מול עינינו צריכה להיות המדיניות של "לא עלינו המלאכה לגמור", ומצד שני, "אי אתה בן חורין להיפטר ממנה".
אנסה לפרט שלוש נקודות לעשייה:
א. לנסות לחפש ולהגדיר לעצמנו נקודות יציבות אידאולוגיות;
ב. להביא לידי הגדרה – את גבולות הגִזרה של המאבק;
ג. לנסות להתמודד עם מצבי משבר – בחלק הרִגשי.

א. לנסות ולהגדיר נקודות יציבות אידאולוגיות
אנחנו יכולים לומר לילדינו מהו הגרעין האידאולוגי שלנו. אנחנו הרבנים, חלקנו, הכרענו בעצם תעודת הזהות הציונית שבידינו. הכרענו שאנחנו שותפים לביטוי הלאומי של כלל ישראל ומדינת ישראל. יהיו זעזועים ככל שיהיו, אנחנו חלק מההכרעה שהיא חלק מתפיסתנו הדתית, האומרת שמדינת ישראל היא חלק מחזונה של התנועה הציונית. לדוגמה: הכרה ביום העצמאות ותפילה לשלום המדינה.
כלומר, עלינו לטפח את האידאולוגיה. לצמצם עד כמה שניתן בין המושג החזוני של מדינת ישראל ובין מוסדות המדינה, לא להקצין את עוצמת השבר, ולחזק את עמדות היסוד של הציונות הדתית, של השותפות עם כלל ישראל, של קמעא קמעא, ושל ההכרה העמוקה שאנחנו קיבלנו על עצמנו לעבור דרך כלל ישראל.

ב. גבולות הגִזרה של המאבק
אנחנו יכולים להיות בגוש קטיף כדי למחות נגד החלטות הממשלה. אבל הסכנה בילדינו שיהיו שם, היא השימוש בשפת הכוח, שפיכות דמים, חס ושלום, וקרע נורא בעם.
הציונות הדתית ברובה שמה גבולות די ברורים - "לא לאלימות", אם כי אני טוען שזהו קו רחב מדיי. אלימות אינה רק הרמת יד איש על רעהו. יש רמה של אלימות מילולית שהיא אלימות, וגם חסימת כבישים ארוכה היא אלימות, על אף שלא הונפה יד על גופו של אדם. האם אנחנו כמחנכים יכולים לצמצם את גבולות הגִזרה? האם יש דבר כזה "אלימות פסיבית", כמו שימוש במחסומי אבנים גדולות על הכביש או 10,000 איש שיושבים על הכביש והתנגדותם מובעת באופן פסיבי?
אני טוען שזו אלימות. יבואו חיילים לפנות את היושבים בצומת, שלכאורה אינם עושים דבר, ובכל זאת תהיה אלימות בין שני הצדדים. היושבים על הכביש יגרמו לאלימות כלפיהם, ואף הם עצמם עלולים להשיב באלימות. אלו מסוג החוויות הקשות שאני חושש מתוצאותיהן על נפש הילדים והנוער. החוויות, התמונות הקשות – כל זה יגרום להם לטלטלה שתשפיע עליהם - הם לא ירצו שייכות לציונות הדתית, הם ירגישו דחייה כלפי הזרם ממנו הם באים.
אם כך, מה נוכל אנחנו לעשות?
1. לצמצם גבולות – להבהיר לנוער שגם אלימות פסיבית גורמת לכוח נגדי ולאלימות.
בנושא צמצום גבולות אני כולל ומתייחס גם לקבוצת הילדים "האדישים" – הקבוצה הדוממת. יש לעורר אותם לנושא. לא לתת להם להישאר במצב אדיש. אדישות לא תמיד מתפרשת נכון על ידינו ולא פעם זו עדות לזעקה גדולה גם אם ביטויה אילם.
2. משחקי סימולציה – אם נצליח לגרום לילדים שלנו לראות גם את הצד השני, אפשר שגרמנו למתן אותם. איך מרגיש החייל במחסום, איך מרגיש החייל המפנה וכו'; מפגשים עם כאלה שרואים את התמונה אחרת. אחריותנו איננה רק כלפי ההולכים ימינה, פן יילכו רחוק מדיי, האחריות שלנו גם כלפי אלה ששותקים או אלה שבשמאל.
ג. בחלק הרגשי – להתמודד עם מצבי משבר:
הבעיה אינה רק אידאולוגית-טיעונית. כמו בכל דבר קיים גם המישור הרגשי, נפשי. חלק מעבודתנו החינוכית היא בתחום הזה, להקשיב לצד הנפשי, הרגשי. להקשיב ולהיות שם. עוברים על הילדים והנוער דברים נפשיים קשים מאוד – בכל צד שהם שייכים אליו - קשה להם. חלק מעבודתנו החינוכית היא לטפל במקום הזה, לתת לפעילות הנפשית להיעשות. יש לתת תשומת לב מורחבת ולהיעזר בבעלי מקצוע לתהליך הנפשי והרגשי המחייב התייחסות כאל אירוע משברי. כל פעולה חינוכית צריכה לחשוב על הקבוצות משני צִדי המפה.

במתחולל פה – יש גם סיכוי
התכנסותם של עובדי החינוך של הקיבוץ הדתי היא ראויה וחשובה. טיב האירוע וגליו יהיו ארוכי טווח וצריך להיערך לתקופה ארוכה, לא רק בתחום הפוליטי, גם בתחום התחיקתי.
אני מעריך שמ"רעידת אדמה" לא יוצאים טוב, אבל אני מאמין שמה שמתחולל פה - יש בו גם סיכוי.
סיכוי בהיבט הציוני-דתי: יש אפשרות לפתוח את העיסוק למערכת של פעילות ציבורית. תנועת הקיבוץ הדתי שקרנה ירדה בעקבות עלייתו המבורכת של "גוש אמונים", ומגורם שהיה מכנס ומוביל, זזה התנועה ממרכז הבמה. לסיטואציה המשברית הזו יש משמעות והיא נותנת לקיבוץ הדתי הזדמנות. הילדים שלנו רוצים להיות חלק מתהליך של עשיית משהו חיובי ומשמעותי. משהו שמביא להעצמה. תפיסה מחדש של סטטוס בציונות הדתית, תביא לגיוס אנרגיות ותהיה לזה השפעה על מערכת החינוך שלכם.
סיכוי בהיבט של הנוער: יש נוער שנמצא עמוק בצד הימני, חרדל"י. זהו נוער נפלא המצפה לשינוי, וחלק מהציפייה לשינוי עלולה להוביל אותו רחוק מדיי. מאידך גיסא, יש היום בציונות הדתית מספר הולך וגדל של צעירים שצלילי רוח הקיבוץ הדתי ערבים לאוזניו. נוער זה זקוק לטיפוח אף הוא, והקיבוץ הדתי יכול להיות גורם מכנס שלו, ולפעול ברוח האידאליסטית של הקיבוץ הדתי.

היום שאחרי:
האור בקצה המנהרה – לקיחת אחריות על כתפינו. "אנחנו מאמינים בני מאמינים" ובשל כך עומסים אנו אחריות על כתפינו ופועלים בידיעה שנבראנו בצלם אלוקים ומאמינים בהשגחתו של הקדוש-ברוך-הוא. צריך לא להתפתות לעסוק באופן מתמיד רק בניתוח המצב, כי אם לנסות ולפעול. אם נצא מנקודת הנחה בסיסית כי בכל משבר ישנו פוטנציאל הצמיחה הבאה, קמעא קמעא, נוכל לעשות הרבה טוב.

הרב יהודה גלעד
הרב יהודה גלעד במבחר שאלות ונושאים העולים מתוך המציאות המורכבת שמעלה סוגיית ההתנתקות:

1. מה זאת עשה אלוקים לנו?
מההיבט הדתי מעלה הנושא סימני שאלה עמוקים מאוד. כיצד ולמה הולכים ומחריבים יישובים. מה, ה' לא אוהב אותנו? איך הוא מסכים שיהיה דבר כזה?
הנושא הזה צריך להיות בשיח שלנו. לדבר עם הילדים על כך שלא תמיד יש בידינו להבין. לא תמיד יש לנו תשובות. הדרך שלנו היא להתפלל. לפשפש במעשינו, כדברי הרמב"ם. אנחנו מנסים. אנחנו מתפללים. אנחנו מפגינים. ולמרות זאת, יש דברים שהם למעלה מכוחותינו, מעבר להשגתנו. אם ייכנסו דברים אלה לשיח משותף, יש בהם להעשיר את ההבנות והכוחות שלנו ושל ילדינו.
2. "ככה הם מדברים"? - דבריהם של חלק מן הרבנים החשובים לגבי סירוב פקודה וכד' מעלה בקרב ילדינו את הבלבול – "ככה הם מדברים"? המשבר הוא משבר אמון. מה נאמר לילדינו. חשוב לפתח בהם את היכולת לא להסכים מתוך כבוד.
3. מעורבות חיילות - אחוז החיילות שיעסקו בפינוי יהיה גדול. הסיכוי שחיילת דתית תמצא את עצמה מפנה נשים מגוש קטיף תעמיד אותה בפני שאלות רגשיות ופיסיות קשות. יש להכין גם אותן הכנה מתאימה.
4. נוער רדום – חלק מהנוער אדיש. לא מספיק מטולטל. כדאי ליזום מפגשים עם אנשים מגוש קטיף. הם יבואו ברצון ויסבירו.
5. גבולות גזרה – מדובר פה באירוע מאוד טראומטי. כמו לחתוך איבר מן הגוף. אנחנו צריכים לחשוב על תמיכה רגשית. לא תמיכה פוליטית. הייתי רוצה שתהיה פה יותר תחושה שקורה לכולנו משהו מאוד קשה. הייתי רוצה שילדינו המאמינים בכך, יהיו שם כדי "למחות". יש הבדל בין להיות שם כדי "למחות" – שזה אקט דמוקרטי חוקי וחובתנו לעשות זאת, ובין להיות שם כדי "לסכל" במשמעות ש"אני אעשה הכול כדי שזה לא ייצא לפועל". זה מסוכן מאוד בעיניי. מזה נגזרת גם התנהגות שונה, כי להיות שם על מנת "לסכל" – עלול להביא לאלימות. הייתי רוצה שנוער הקיבוץ הדתי יהיה הרבה יותר מעורב, לכאן או לכאן.
6. מורכבות – לדבר עם הילדים על המורכבות. אנחנו כמבוגרים צריכים לעזור להפוך את ראיית השחור-לבן לראייה מורכבת יותר, ולהנחיל את זה לנוער. חשובה ההבנה שבשני הצדדים יש אנשים הרוצים בטובת המדינה.
לדבר על כך שיש אנשים שברור להם שזה לטובת המדינה. שהם לא "בעד" או "נגד" מתוך רשע.
לקבל באופן עקרוני שהחלטה על התנתקות היא לגיטימית. דמוקרטיה זה לא רק הכרעת הרוב, זה גם זכויות המיעוט, ועם זאת, בשאלת גבולות המדינה יש סמכות עקרונית לרוב.
הכאב הפרטי של האנשים – והוא נורא – עד כמה הוא מרכיב בהחלטות המדינה? הכול הופך בחברה של היום אישי מאוד, פרטי מאוד. להבין שמנהיג מחליט לא רק על פי הכאב האישי. לנגד עיניו צריכה להיות טובת הכלל גם במחיר כואב של יחידים. השאלה הגדולה כאן – האם זה אכן טובת הכלל?
אני רוצה להאמין ש"רעידת האדמה" הזו תוביל לדברים טובים וחשובים, וחס וחלילה – שתוביל להתנתקות מהמדינה. הקיבוץ הדתי כקהילה מאזנת – יכול לתרום.
אני רוצה להאמין ש"רעידת האדמה" הזו תצמיח כוחות חדשים, שהרי מדובר בציבור נפלא, נחוש, מאמין ומסור. לא תמיד הסכמתי אתו אבל הוא בעל כוחות, אולי הגדולים במדינה.

הערות:
הרב יובל שרלו והרב יהודה גלעד, בשיחה עם צוותי החינוך של הקיבוצים – ביוזמת ציפי ס', מחלקת החינוך של הקיבוץ הדתי.
הרב יובל שרלו, מראשי רבני "צהר", עומד בראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה.
הרב יהודה גלעד, רב קיבוץ לביא, מראשי ישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע.



חסר רכיב