תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

אדם ומלואו

05/06/2005
עמודים אייר תשס"ה (693) 8
על המדף: אדם ומלואו

אסופת מאמרים של יהודה בר"ט ז"ל
עורך: מיכאל ששר
הוצאה: משב, קיבוץ סעד
תשס"ה, 2005

היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?
שבת אחר הצהריים. אני יושב בכורסא, מעיין בספר ולפתע פורץ בצחוק מתגלגל.
"מה קרה לך?" – קוראת אשתי מהחדר הסמוך, בתמיהה מהולה בדאגה. אין היא רגילה לתגובות שכאלה מצד בעלה המאופק.
"שמעי" – אני עונה, ומקריא לה בקול:

עוד עתידי לפניי
אינני יודע מתי
יגיע הקץ לחיי
אך כל עוד נקניקיות במקרר
ומשקה חריף לא חסר
עוד נכונו לי עלילות
כך מקווה אני לפחות.

שיר זה כלול בפרק האחרון בספרו של יהודה בר"ט, אדם ומלואו, שיצא לאחרונה, לקראת יום השנה הראשון לפטירתו של יהודה, ובו אסופה מדברים שכתב*. יחד עם שיר זה מובאים בפרק הנקרא "וכשאני לעצמי", עוד 22 שירים שכתב יהודה למגרה בארבע השנים האחרונות לחייו. בעיניי, אין טוב משירים אלה לבטא את דמותו של יהודה, איש חכם ואהוב כל כך, אשר בכוח תבונתו וחוש ההומור הנדיר שניחן בו, ידע לשמור על רוח צעירה ו"ממזרית" גם בזקנתו.
איש של עמל כפיים היה יהודה בר"ט כל חייו, וכמה סמלי הדבר שמותו החטוף בא לו בעת שביקש לנוח לאחר שעות העבודה ברפת, שאליהן השכים מדי יום ביומו במשך עשרות שנים. לאור זאת, מפתיע יבולו הספרותי של יהודה. וזאת לדעת, הספר שלפנינו הוא הרביעי בספריו. קדמו לו - אחים למשק; חיים כולכם היום; ורצינו קיבוץ, שסקירה תמציתית עליהם נכתבה בידי מיכאל ששר, עורך הספר הנוכחי, באחרית הדבר לספר.
פרקי הספר האחרים כוללים רשימות שפרסם יהודה במשך עשרות שנים ב"עמודים" של הקיבוץ הדתי, ב"גיליון" של נאמני תורה ועבודה וב"עלים" של קבוצת סעד. אתה מעלעל בפרקים אלה ומוצא עולם ומלואו המייצג את רוחב דעתו, עולם ערכיו, רגישותו האסתטית ומעל הכול - חוש ההומור האדיר של המחבר. אכן, אדם ומלואו.
בשפה קולחת וברורה, בסגנון רהוט אך לא נמלץ, ביכולת לספר אך לא להטריח בפרטים, נדרש יהודה במאמריו לשפע עצום של נושאים שעל סדר היום. וסדר היום של יהודה הוא סדר היום של עם ישראל ומדינת ישראל, של הציונות הדתית והקיבוץ הדתי ושל חבר סעד ואב למשפחה. הוא מגלה מעורבות ואחריות כלפי כל המעגלים הללו, גאה בהישגים, כואב את הכישלונות, מציע הצעות לתיקון ושיפור, מוכיח את המתנערים מאחריות. ובתוך כל אלה שוזר בחן ובהומור סיפורים אישיים שלא נעדרת מהם, כשהוא מוצא לנכון, גם ביקורת עצמית נוקבת.
וכך אנו מוצאים בספר רשימות על העלייה וההעפלה וחומה ומגדל, בצד הרהורים על מלחמה ושלום בעקבות מלחמת ששת הימים, ועל אחריות אישית וציבורית בעקבות מלחמת יום הכיפורים. כאיש דתי הוא מתמודד עם עיקרי האמונה ועם קיום המצוות ומדגיש שוב ושוב את חשיבותן של המצוות שבין אדם לחברו. בתוך כך אין הוא חוסך את שבט ביקורתו מהמפלגות הדתיות ומהרבנות הראשית.
כחבר קיבוץ החרד לדרכה של התנועה ולמתרחש בביתו הקיבוצי, הוא חוזר ונדרש לשאלות של שוויון והסתפקות במועט, לסוגיות של חינוך קיבוצי מול חינוך ישיבתי והקצנה דתית מול פתיחות תרבותית. יהודה אינו בז לקטנות, כ"ייקה" טוב הוא רגיש גם לזוטות. גיבורי רשימותיו בעלון קיבוצו הם בית הכנסת וחדר האוכל, וכמובן, ביתו השני – הרפת, ובצד אלה - האשפתון והמקרר. הוא גם מקדיש סידרה של רשימות מקוריות בגישתן הרעננה לסיפורי ספר בראשית וסוקר יצירות של פנחס שדה ואהרון מגד. יהודה ניחן בעין חדה ואת הבחנותיו הדקות הוא טובל במנה גדושה של הומור ובקורטוב של סרקזם ואירוניה, כשנחוץ. מזרעית השדה, עוף חביב אך מזיק הפוקד את שדות ארצנו, הוא מציע ללמוד פרק באהבת הארץ, ולבנות הקיבוץ הוא מציע לא להפריז בשימוש בשפתון ובאיפור: "שייראו השפתיים אדומות כאילו כך הן מטבע ברייתן, שייראה עור הפנים חכלילי כאילו כך בדיוק ברא אותו הקב"ה…"
ואולם, אל פרקי הרשימות והמאמרים שכבר ראו אור בעבר, צורף כאן, כאמור, פרק של שירים אישיים שהוא המרתק ביותר לטעמי. השירים המקסימים הללו שובים את הלב בכנותם ובפשטותם. יהודה - צעיר בן שמונים, שתוכו כברו, המבין לנפש האדם על עוצמתה וחולשותיה - כותב אמנם למגרה, אך מודע היטב לכך שהדברים יפורסמו בבוא העת, כפי שעולה מהשיר הבא:

דברים לזכרי
"בוקי בני הגה רעיון
שנראה על פניו קצת מוזר
אולי – כך הציע – תצרור לספרון
צרור שירים ליום המחר.
---
ומה שם אקרא לספרי?
גם על כך חשב כבר בני,
וכך הוא הציע:
ויהי השם הוא:
דברים לזכרי

שירים אלה נכתבו אמנם לעת מצוא ולרגל אירועים מזדמנים ולא כמשנה סדורה. אך אלה שירים אינטימיים שבהם יהודה כבר אינו נדרש לצרות עם ישראל ולבעיות הקיבוץ. הוא כותב את מה שבלבו ודומה שכוונתו שכך נזכור אותו. השירים פשוטים בתוכנם ובלשונם וטובלים בשפע הומור ושנינה ובלא מעט ביקורת עצמית, כדרכו של כותבם משכבר הימים. אך הם גם צוואה הנמסרת בדרכו שלו, תוך קריצה ממזרית: "בשירים שלפניכם תמצאו בכל מקום מחיי ומחייכם" (מתוך השיר הקדמה, תשס"א).
רק אדם בר-לבב שהאל חנן במידה כה גדושה של הומור, שאינו נוטש אותו אף ביגונו ובבדידותו, יכול לכתוב שיר כה אינטימי כמו "שלא אחטא בלשוני" (עמ' 204), החושף, מחד-גיסא, את רגשי אהבתו וגעגועיו לאשתו המנוחה, ומאידך-גיסא, מציג את היתרון שבאלמנותו – הוא פטור מעול הניקיונות שלפני פסח…
אינני רוצה לצטט עוד מהספר, כדי לא לגזול מן הקוראים את חווית העיון בו וההתבשמות הישירה ממנו, אך אינני יכול להתאפק מלהביא בפניכם עוד פנינה אחת:

ואולי יבוא המשיח

אינני מפקפק כלל וכלל
בכך שאהיה פעם ז"ל,
אך כאשר אגיע לגמר
לסיום המר והנמהר
ויקראו לי למעלה לדגל,
אז כמו במשחק כדורגל
אבקש להוסיף זמן פציעות
ולהרוויח קצת זמן עוד לחיות.

ואולי בזמן שארוויח
יבוא פתאום המשיח.
דוד עמית, ירושלים
חסר רכיב