תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

כעפעפי שחר

05/06/2005
עמודים אייר תשס"ה (693) 8
על המדף: כעפעפי שחר


מעשה בעזרא סימן טוב
חיים סבתו
הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, ספרי עליית הגג 2005

כוחה של תמימות
בביקורת על יצירות ספרותיות ישנן שתי גישות יסודיות. מצד אחד טוענים להתייחס רק ליצירה כמו שהיא, ומאידך, יש דעה שחייבים לקחת בחשבון גם את הביוגרפיה של המחבר.
בהתייחסות לספר השלישי, כעפעפי שחר, של הסופר הרב חיים סבתו, אין מנוס מהתייחסות גם למחבר עצמו. הרב חיים סבתו הוא ר"מ בישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים. הוא תלמיד חכם וסופר. כר"מ בישיבת ההסדר, לא יכול סבתו שלא להשתמש בספרו בציטוטים מרובים מהמקרא, מהמדרשים, מאגדות חז"ל ומהתלמודים.
מי שמכיר את המקורות יכול לחשוב שיש בספר ציטוטי יתר מתוכם, ומי שהמקורות אינם ידועים לו - יוצא מפסיד, בקושי שלו להבין את הציטוטים והקשרם.
הספר מלא אהבה לכל יהודי באשר הוא, ועם כל האהבה, יש בו גם ביקורת, במיוחד כלפי אנשים "אינטליגנטים" מדיי, וכלפי זרמים דתיים שונים בעבודת ה'.
הסופר הדגול מתייחס גם לפערים בהשקפות ובמנהגים בין אשכנזים לספרדים. אנו מתוודעים לבעיות האלו מנקודת מבט של "המזרחיים". חשוב להבין את זווית הראייה הזו. ההבדלים בדעות ובמנהגים מוסברים בצורה חיובית. סבתו מביא את האוצר הרוחני העשיר של היהדות הספרדית, ששימרה ואף הוסיפה למסורת היהודית עתיקת הימים, במיוחד בימי הביניים.
רצוי לקרוא את הספר כדי להכיר את הפיוטים של רבי ישראל נגארה, דברי מוסר מספר שערי תשובה לחסיד רבנו יונה, ומספר חובות הלבבות לרבנו בחיי, אזהרות מאבן גבירול, פזמון של רבי אברהם אבן עזרא ושירים של רבי יהודה הלוי.
כאן המקום להזכיר עוד מנהג לא מאוד ידוע של אחינו הספרדים, הוא "מסיבת כרת" שמתואר בספר. איש ענו היה עזרא, גיבור הספר, שלא דרש לעצמו דבר ובוודאי לא מסיבה ליום הולדת. כשהיו שומעים בבית אביו של עזרא סימן טוב על אחד מאנשי ירושלים החדשים שעשה מסיבות יום הולדת, היו מגחכים ואומרים: "יום הולדת את פרעה". אבל כשהגיע עזרא לגיל שישים, היו לוחצים עליו לקיים חגיגה – "נתרצה להם". "שמע פעם מחכם פינטו שאומרים חכמי בגדד כי מי שהגיעו שנותיו לשישים שנה ראוי הוא שיעשה סעודת הודיה לשבח ולהלל להשם יתברך על שיצא מכרת" (109).
עזרא קיבל עליו את דברי חבריו ואשתו והסכים להכין סעודת מצווה – "סעודת כרת", בה נאמרו דברי תורה והושמעו פיוטים.
את דעותיו מציג המחבר באמצעות כמה דמויות: המספר והסופר, והאישיות המרכזית - עזרא סימן טוב, איש צנוע ונחבא אל הכלים, איש ירושלים הנהנה מיגיע כפיו. תיאור אישיותו הוא לפי רוח "מסורת ישראל סבא" – "לא באש ולא ברעש אלא בקול דממה דקה". דרכי חייו של עזרא סימן טוב קרובים לאישיותו של האיש "גם-זו" שהיה אומר על הכול: "גם-זו לטובה".
מערכת החיים התמימה של עזרא מייצגת את ירושלים של מטה, שלפי תקוותו של עזרא תקבל הכרה והערכה ב"ירושלים של מעלה". עזרא מוקיר חכמים, ובמיוחד את החכם יוסף פינטו ואת הרב כהנוף. מדי יום הוא משכים לתפילות בבית הכנסת "זוהרי חמה", לומר תהלים ולהקשיב לשיעורים ולדרשות בתורה. מקפיד על חזרה לבית הכנסת לתפילת מנחה ומעריב, אחרי יום עבודה וקניות בשוק מחנה יהודה.
עזרא סימן טוב הינו דמות אחת מארבע דמויות מרכזיות בסיפור: הדוקטור יהודה טוויל, גיסו ואח אשתו – שרה, תופס מקום חשוב בסיפור. דרך עזרא, מביע המחבר בעדינות ובזהירות את דעתו על אישיותו האגואיסטית, זו שמפריזה בחשיבות עצמה. יש בתיאור זה מעין חשבון עם דרכה וערכה של האקדמיה. יש כאן ביקורת זהירה ומנומסת על אלו שחושבים שהמחקר האקדמאי הוא חשוב במיוחד.
על הקשר בין ארבע הדמויות המרכזיות אנו שומעים רק לקראת סוף הסיפור. מסופר על "המעשה הנורא", שמתייחס לתקופת ילדותו של עזרא. את המעשה הזה מספר עזרא לסופר המיתולוגי שכבר הוזכר בתחילת היצירה. במעשה זה מעורבים כל ארבעת גיבורי הספר: עזרא, משה דוד, יהודה ורחמים. יום אחד אחרי מעריב שיחקו הילדים בשדה – ברחוב הנביאים. בזמן המשחק נפל הכדור מעבר לחומה, "לא ידוע מה יש מאחרי החומה". "אמרו, מנזר... בית חולים למסוכנים או למצורעים. אחרים אמרו דברים אחרים". משה, דוד ויהודה עודדו את רחמים לקפוץ מעבר לחומה כדי להחזיר את הכדור. הוא עוד לא קפץ ואז עודדו גם את עזרא לקפוץ. לבסוף קפצו שניהם, אבל מרחמים שמעו: "צעקה מרה", וחמש שנים לאחר המעשה כהו עיניו של רחמים".
עזרא חזר מהמשחק עם צלקת בלבו. כאן רומז עזרא על הטרגדיה הגדולה בחייו, על בתו שנעלמה: "וכשבאה עלי הצרה הגדולה עם בתי, אותה צרה שכל ירושלים רעשה ממנה, צידקתי עלי את הדין ואמרתי: 'ביתי מחמד עיני, עין תחת עין'".
עזרא לא שאל את רחמים מה קרה לו מעבר לחומה וכך גם לא קיבל תשובה מרחמים. כאן מביע המחבר את דעתו על כוחו של הסיפור. הוא פונה לסופר: "סופר אתה וכותב מן העולה על רוחך ומה שכתוב הוא מה שיהיה, וכי מה איכפת לך לכתוב? לא כן אדוני הסופר? לא כן"? (עמ' 107)?
"הסופר שתק ולחץ את ידו של עזרא בפנים חתומות, הלך לו לדרכו".
קטע זה אומר הרבה על אופיים של ארבעת החברים. שניים מהם, משה-דוד ויהודה מעודדים את השניים האחרים, רחמים ועזרא, לקפוץ מעבר לחומה, ומהרפתקה זו יוצאים שניהם נפגעים, רחמים מאבד את מאור עיניו ועזרא נשאר עם צלקת בלב על גורל חברו.
אין כאן, אמנם, סיפור על ארבעה שנכנסו לפרדס ורק אחד יצא שלם, אבל רמז יש פה לאותה אגדה. לא מוזכר במפורש מה קרה לשניים שרק עודדו את חבריהם להיכנס לתחום הסכנה ומי יודע אם התנהגותם זו במשחקי ילדים, לא הותירה בהם כתם בחייהם המבוגרים.
יהודה לא מסוגל להעריך רק את מה שהוא כתב.
משה-דוד הוא תלמיד חכם שלומד לעומק. עוקר הרים שהשתדל בכל כוחו להוציא חידושים ובזה הוא רואה את תפקידו בחיים. מאידך, הוא חסר קצת דרך ארץ. באמירת התהלים בקול בבית הכנסת אחרי התפילה, מפריע עזרא לרחמים בריכוז, וההערות של ר' משה-דוד כלפי האיש העדין, עזרא, לא מעידים שהלימוד שלו הולך יחד עם מידות טובות.
אותה חולשה אפשר להרגיש ביחס להסברים על תפילין של רבנו תם. נושא זה חדש לעזרא הרוצה לעשות הכול כדין ומוכן להקדיש לרכישת תפילין של רבנו תם מהכסף המועט העומד לרשותו. משה-דוד מביע זלזול כשהוא רואה איך עזרא מניח תפילין אלו.
רחמים, המנגן העיוור, הוא הדמות הרביעית. דמות מסתורית משהו. לא מסופר מה גרם לכך שהתעוור. הוא חוזר לסיפור כמנגן ב"מסיבת כרת" לכבוד עזרא, ובסוף משתפר מצב עיניו והוא מתקן בלימוד בחברותא עם עזרא את החסר לו בלימוד תורה מתקופת עיוורונו המלא.
עזרא מתואר כאיש פשוט ותמים אך הוא יודע לעמוד על שלו. במיוחד מתבטא אפיון זה בתגובתו לניסיון חסיד ברסלב ללמד אותו את מידת הדבקות בה'. עזרא מקשיב לחסיד בנימוס ומתייחס אליו במתינות, אבל דוחה את השתדלותו לשכנע אותו לקבל עליו את תורת ר' נחמן. לא מקובלת עליו תורת התבודדות של החסיד בעבודת ה' וגם לא הפניות לשמים בקולי קולות.
אפשר לקרוא יצירה זו ולחשוב שהמחבר נאיבי ומשתדל לספר סיפור פשוט בלי להכיר במציאות, ולא כן. בסוף היצירה משתנה גם ירושלים שלו. המכבסה, מקום עבודתו של עזרא, נסגרת, הרחוב משתנה ומוקמים עמודים באזור בתים חדשים רבי-קומות. שוק מחנה יהודה סובל משינוי מסלול הרחובות ומשינוי פני הקונים.
את שלוות נפשו מוצא עזרא בלימוד תורה יחד עם רחמים שמאור עיניו השתפר, ושניהם לומדים יחד בפינה קטנה בבית כנסת קטן, ואברך צנוע לומד ועוזר להם. האברך הזה הוא היפוכו של ר' משה-דוד. "אותו אברך, כשהיה שומע אותם טועים לא ניגש אליהם ואמר 'טועים אתם', אלא היה מגביר את קולו בתלמודו כאילו הוא עוסק במקרה בסוגיה שהם עוסקים, והם שומעים את גרסתו ומתקנים עצמם" (עמ' 164).
כשיצאו מבית הכנסת "ניגש אליהם האברך ואמר להם, 'כל ימי גדלתי בין החכמים ומימי לא ראיתי לומדי תורה לשמה באהבה כמוכם, לווי שירבו כמותכם בישראל'" (166).
את חשיבותם של המעשים והסיפורים מדגיש המחבר באמצעות דברי רחמים: "מעשים מתוקים אתה מספר, ראוי שתכתוב אותם שלא יישכחו. אנשי ירושלים הולכים ומתמעטים ומי יודע מעשיהם...". אותו יום כשבא לביתו ישב בערב לפני שולחנו, נטל מחברת וכתב את המעשה שסיפר לרחמים. אמר לעצמו, 'אכתוב רק מעשה אחד'. תוך שהוא כותב נזכר בעוד מעשה ומעשה גורר את חברו וחברו את חברו" (165).
מעניין לציין שבספר זה מוזכרת רק דמות נשית אחת, היא אשתו הצנועה של עזרא, אחות של דוקטור יהודה טוויל, מאדם שרה.
טוב עשה הרב הסופר חיים סבתו שכתב את הספר כעפעפי שחר – מעשה בעזרא סימן טוב". גם אם מתמעטים והולכים אנשי ירושלים, סיפורי המעשים יאפשרו לערכים חשובים, שלאורם סידרו חייהם תושבי ירושלים, שלא יישכחו. דמויות כעזרא סימן טוב, שהן חלק חשוב של ירושלים עיר הנצח, וכוחן - בתמימותן.
אפרים קריצלר, לביא
חסר רכיב