תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

מי יזכור את הזוכרים?

03/06/2005
עמודים אייר תשס"ה (693) 8
"ומי יזכור את הזוכרים"

"ומי יזכור את הזוכרים" (יהודה עמיחי)
רותי לזר

חגית רפל (ברט), בת קיבוץ סעד וחברה בו, חברתי מילדות ועד היום
משוחחת אתי על מחקרה בעבודת הדוקטורט שסיימה זה עתה:
"שימור הזיכרון בקיבוץ יד מרדכי - סיפורי חיים של שלושה דורות"

נושא המחקר, כמו גם שיחתנו, אינם מנותקים משאלות המעסיקות את חגית באופן אישי, ואשר עולות לא אחת בשיחות המִדרכה ו"הסלון" שלנו, ומתובלות מידי פעם בתובנות מהמחקר התאורטי. שתינו בנות אותו גיל, נולדנו למשפחות של מקימי הקיבוץ, ואנחנו חיות בו גם היום. שאלת הזיכרון, עיבוד האבל, וכובד משא העבר אשר נחקרו בעבודתה של חגית מעסיקות גם אותנו, כבנות לאימהות שאיבדו את משפחותיהן בשואה, וכמי ששני הורינו הלכו לעולמם והותירו לנו את מלאכת עיצוב הזיכרון הכפולה; של משפחותיהם שאבדו, ושל מפעל החיים בו היו הורינו שותפים.
לאחר שסיימה את התזה שכתבה במסגרת התואר השני שבמרכזה היו סיפורי החיים של קיבוצה- קיבוץ סעד, החליטה חגית להרחיב את ההתבוננות בסיפורי החיים של חברי קיבוץ אחר. עמדתה של חגית כחוקרת בתוך קבוצה שהיא מבחינות רבות דומה לביתה, נקראת בפי החוקרים "עבודת בית". זאת בניגוד למוסכמה בדבר האנתרופולוג המרחיק נדוד אל תרבויות זרות ומוזרות, כאשר ריחוק זה משיג כביכול עמדה אובייקטיבית יותר. נדמה כי דווקא הקִרבה שחשו חברי קיבוץ יד מרדכי לחוקרת, וההיכרות שלה עם הדקויות של מארג החיים הקיבוצי, אִפשרה להם לפתוח את סגור לִבם, ולחשוף בפניה ובפני עצמם את המורכבות של חייהם.
דבריו המרגשים של אדם דולב (שם בדוי), בן הדור השני, תומכים בהשערה זאת:
"אני חושב שאנשים נעזרים בך (חגית), כי אתְ הגעת בדיוק לַפֶּרק של סגירת מעגל, ויכול להיות שבלי להתכוון, אתְ עזרת לתהליך ...אתְ עזרת ב'להגיד קדיש' על הפרק הכואב הזה, העצוב, ולאפשר איזו התחלה חדשה ...אנחנו כבר לא צריכים את המוות בשביל לחיות. אנחנו חיים בשביל החיים עצמם" (עמ' 262).

נוכחות הזיכרון בחיי הקיבוץ
קיבוץ יד מרדכי משמר שני סיפורי מאבק: את זכר השואה ומרד גטו וורשה, בכך שהוא נושא את שמו של מנהיג המרד מרדכי אנילביץ ואת סיפור מאבקו ההרואי של הקיבוץ במלחמת העצמאות. המלחמה על הגנת היישוב גבתה קורבנות רבים, אשר הותירו אלמנות ויתומים, בצד קונפליקטים לא-פתורים בדבר צעדים כאלה ואחרים שנעשו על ידי החברים-הלוחמים.
במרכז הקיבוץ נישאות שתי גבעות המייצגות את עוצמת הנוכחות של הזיכרון בחיי הקיבוץ: על הגבעה הדרומית - האנדרטה לזכר מרדכי אנילביץ' על רקע מגדל המים מנוקב הכדורים, ומנגד - גבעת קבר האחים, בה נקברו חללי מלחמת תש"ח.
צעירי הקיבוץ מתארים בחיוך מר את הגבעות הללו כמקור היניקה של כל מי שגדל בקיבוץ, וינק עם חלב אימו את העצב והאבל:
"ואני", כך מגולל את זיכרונותיו, אחד מבני המשק, "בסך-הכול ילד שרוצה לשחק כדורגל בתחתית הגבעה, אך מעלינו עומד אנילביץ' ורוצה לזרוק עלינו רימון, וכשהכדור מתגלגל בטעות אל בין הקברים באתר הקברות הארעי, אנחנו לא יודעים אם מותר לנו לדרוך שם, כדי להוציאו...
"החיים בצל השכול", כך הוא מסכם, "גרמו לכך שאי אפשר לשמוח כאן. זהו קיבוץ עצוב".
לחיזוק טענתו מוסיפה חגית את סיפורו של האקורדיון: "פעם אחת נסעו להביא אקורדיון מהקיבוץ השכן לריקודים לכבוד חתונה בקיבוץ (כביכול את השמחה יש לייבא ממקום אחר), אך למרבה הצער והאירוניה, מי שנשלח להביא את האקורדיון נהרג בעלותו על מוקש, ושוב לא הובאה השמחה ליד מרדכי".
סיפורו של קיבוץ יד מרדכי אינו אלא ייצוג של החברה הישראלית כולה, מעין מיקרוקוסמוס, אך הנסיבות העגומות הופכות סיפור זה לתמציתי ומזוקק יותר, המביע בחריפות את הדילמות הקיומיות של ישראלים רבים.
חגית מבקשת להדגים את סיפורו של הדור השני, דור הביניים, באמצעות מפגש אחד מיני עשרות שערכה עם חברי הקיבוץ - המפגש שנערך עם רבקה אורן (שם בדוי) בחדר הארכיון. רבקה בת 55, אביה נפל בקרב על יד מרדכי, אחיה נפל במלחמת יום הכיפורים ואמה נפטרה בשנת 1998.
סיפורה נפתח באורח דרמטי, כשהיא נכנסת לארכיון ונתקלת בערימת תקליטים שהופקו בעבר לזכר אחיה. הערימה מונחת כאבן שאין לה הופכין. רבקה מתחילה לדבר מייד, עוד בטרם התחיל הריאיון באופן רשמי: "אמרתי לענת (הארכיונאית) כבר מזמן, תזרקי אותם, בלי שכולם יידעו, תעשי את זה איכשהו ...מה אני אעשה עם מאה תקליטים"?!
סיפור התקליט ממחיש יותר מכול את הדילמה של רבקה, של הקיבוץ, ואולי גם של החברה הישראלית כולה: איך לזכור ולהנציח, מי מחויב בשמירת הזיכרון, האם מגיע הרגע בו ניתן להרפות מן הזיכרון, כיצד לברוח מהשבלונות והקלישאות, ואיך להנחיל את מורשת הגבורה והעמידה האיתנה לדורות הבאים?! ... ואולי מחוזות הזיכרון מקודשים ואין לגעת בהם?!
טקסי ההנצחה המרובים, אתרי הזיכרון הפזורים לאורכו ולרוחבו של המשק, וסיפורי הגבורה החוזרים ומשוכפלים כמה פעמים בשנה (כך למשל, כל חג נפתח בעמידת דומייה לזכר הנופלים), נדמים לתקליט שחוק, שיש מי שרוצה כבר לזרוק, אך לא מעיז.

עוד רוחש בשבילים...
"לגבי המשפחות השכולות ובני הדור הראשון", מוסיפה חגית, "שאלת האפשרות להניח מעט לטקסים ולהנצחה, כמעט לא קיימת. הנושא כל כך רגיש ועדין, שכמעט שאין מעיזים לגעת בו, אך הוא מונח כעול כבד על כתפי החברים והבנים". חגית מתארת כי מסיפוריהם של מרואיינים רבים עולה התחושה של חיים בצילם של סודות חתומים, של מצוקות שלא ניתן להן ביטוי גלוי, של כעסים וכאבים. עבור רבים מהוותיקים נוכחות ההתרחשויות ההיסטוריות במציאות היומיומית. הזעם על חבֵרה שעזבה את המקום עם פינוי הילדים ערב מלחמת העצמאות, רק בגלל שפחדה ולא רצתה למות, עוד רוחש בין השבילים. עדיין יש מי שעוברים לצידו השני של השביל כשהם נתקלים בה. כך גם הלחישות על כך שאחד מגיבורי הקרב שנפל, בעצם לא היה גיבור כלל, אלא סבל מהלם קרב והיה מאובן מאימה. הדי הוויכוחים הדרמטיים עדיין מהדהדים בחצר הקיבוץ מיני אז. הטראומה תובעת התמודדות וגיוס כוחות נפש עצומים, כדי להמשיך את החיים יחד.

"הסיפור האישי" מתחיל תמיד מיום שבאו לארץ
הם מחקו את הסיפור שלפני - השמדת קרוביהם בשואה
חגית גילתה כי הוותיקים, יוצאי פולין, לא מזכירים כמעט את משפחותיהם שאבדו בשואה. סיפוריהם מתחילים פעמים רבות רק מיום הגיעם לארץ. כביכול, מחקו לחלוטין את עברם, וגם כאשר היא משקפת בפניהם את ממצאיה ומבקשת בכל זאת להעמיק בתיאור הבתים והקהילות מהם באו, הם מתחמקים ועוברים מייד לעניין אחר. כך גם המוזיאון לזכר השואה שהקימו במרכז הקיבוץ, מנציח את סיפורי הגבורה של הפרטיזנים ברוחו של אבא קובנר, אך אין בו מקום לשמות הורי החברים שנספו בשואה. רק באמצע שנות ה-90 יצרו חברי הקיבוץ מעין רצפת זיכרון למשפחותיהם שאבדו, בבית הקברות שבשולי הקיבוץ.
צעירי הקיבוץ, בני הדור השלישי, משוחררים מנטל חובות הזיכרון של הוריהם ויוצרים קשר בריא ופתוח יותר עם דור הסבים. חלקם יוזמים ריאיונות וצילום סרטי וידאו עמם או כותבים עבודות "שורשים" על משפחות שחיו "שם". ובצד היוזמות הללו הם מרשים לעצמם לפתח טקסים ואתרים אלטרנטיביים, חתרנים יותר כנגד הזיכרון הייצוגי של הקיבוץ. אחד מהם מספר בגאווה על "טקס ההשתנה" מראש הגבעה לציון סיום חוק לימודיו, ואחר יצר פסל של רקדן על גג מועדון הצעירים, פסל ה"משוחח" עם פסלו של אנילביץ' בריקוד משוחרר ומלא עליצות.
כאמור, בוחנת העבודה את דילמות החיים על הציר שבין שימור לשינוי. משום כך נראה היה נכון לברר גם כיצד משפיע על החברים תהליך השינויים העובר על הקיבוץ, כמו על קיבוצים רבים אחרים. תהליך השינויים המואץ גבה מחירים נפשיים ואולי אך קיומיים, והחברים מתארים זאת במינוח הלקוח מעולם המושגים המלחמתי המוכר להם: "השארנו פצועים בשטח". לקשיים אותם חווים קיבוצים אחרים, נוספת ביד מרדכי הדילמה המקומית: "ואם הקיבוץ יתפרק, מי יישאר לספר את הסיפור"?!
כלומר, אם תיפרם השותפות, האם תיפגם גם הסולידריות של הזיכרון? האם יהיה מי שיכיר בחשיבות ההנחלה של ערכי החלוציות הגבורה וההקרבה?

מייחלים לנוסחה שתאפשר גם שמחת חיים וגם זיכרון
הדברים הנוקבים של המרואיינים, מהדהדים בחלל החדר, ואנחנו חוזרות לדבר על חגית החוקרת. שאלתי אותה, האם היא יכולה לסכם מה למדה על עצמה ועלינו מהמחקר המרתק שערכה?
חגית מספרת כי בילתה הרבה בקיבוץ יד מרדכי, הכירה את האנשים, והמקום הפך לה לבית שני. היא התאהבה בחברים, באנשים טובים וישרי דרך, אשר הזכירו לה את מחוזות ילדותה. ההתעניינות וההקשבה הכנה שלה היו חשובים גם להם. היא למדה אותם, והם למדו אותה. היא גילתה כי בכל מחקר, גם אם ירחיק למחוזות נידחים, וגם אם יתרחש אצל "השכן ממול" – בעצם אתה חוקר את עצמך.
סיפוריהם של בני הדור השני העלו בה את זיכרון השתיקה של אמה, אשר מעולם לא סיפרה על בני משפחתה שנספו. וכך למדה על החיים בצל הסודות, על האנדרטאות המוקמות כדי לקבור את האמת, על מנגנוני השתיקה וההשתקה המועברים גם לדור הבא, גם לעניינים שהשתיקה שוב לא יפה להם.
"ועוד ראיתי", מוסיפה חגית, "את ההתמודדות עם הוויתור של הדור שלנו על חלומות אחרים, כדי להישאר בקיבוץ, לקיים את המקום, ולהמשיך את סיפורו.
במהלך העבודה הלכו לעולמם שני הוריה של חגית, ציפ ויהודה בר"ט, והמחקר מוקדש לזכרם. מותם חידד ביתר שאת את ההרהורים על "עבודת הזיכרון" - מה היו ההורים רוצים שנזכור, ושנעביר לילדינו, ומה מותר כבר לשכוח.
חגית ממשיכה ומספרת כי בשלב האחרון של המחקר, לאחר למעלה מ-4 שנות ביקורים תכופים ביד מרדכי, בחרה לשוב ולדווח לחברים על ממצאיה, וגם זאת מתוך עמדה של שותפה לדרך, ולא של חוקר מתנשא השופט ומנתח באזמל קר את מושאי מחקרו, בלי לתת לגיבורי הסיפור פתחון פה ואפשרות להביע דעה על מה שנכתב עליהם.
אחד מבני המשק מתאר את הדילמות המעסיקות את בני דורו: "לדעתי יש פה קרב, רק שבמקום להילחם במצרים, אנחנו נלחמים בעצמנו ...החיים, וואלה, ניצחו את המתים, ממש ככה, פשוט ניצחו את המתים"!
ובן הדור השני מייחל למציאת נוסחה שתאפשר גם שמחת חיים וגם זיכרון: "אם נצליח לקחת את הסיפור הזה ולהפוך אותו למקור של כוח, לא במובן של 'היינו גיבורים, וניצחנו ועמדנו במערכה', אלא במקום של בני אדם עם חולשות... הסיפור הוא לדעת להרגיש גיבורים למרות שגם עשינו טעויות, למרות שגם פחדנו"!
חגית חשה ברוחות חדשות המנשבות בקיבוץ, ואף שמעה התבטאויות זהירות על האפשרות להניח לאבל ולצער, לסגור את פרק הזיכרון המעיק, ולהתחיל לחיות. נראה שהאנשים יותר מרוצים, ואפילו את הדשא חזרו להשקות, והוא שוב ירוק. הצמיחה המחודשת היא דימוי לאפשרות של הסיפור להמשיך וללוות את הקיבוץ, ולהכיל גם את סיפורי הדורות הבאים, כדבריה של מזכירת הקיבוץ (מתוך חוברת "חמישים שנה למערכה", מאי 1998): "הסיפור והמקום שלובים זה בזה ולא ניתן להפריד ביניהם, הם הם יד מרדכי...הסיפור לא תם, הוא ממשיך להיכתב".
קיבוץ סעד



חסר רכיב