תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

בין שואה לעצמאות

03/06/2005
עמודים אייר תשס"ה (693) 8
השואה והמדינה

בין "שואה" לעצמאות

יוחנן בן-יעקב

"משל לאב ובנו שהיו מהלכים בדרך למדינה, ונתייגע הבן, ואמר לו לאביו: 'אבא, היכן היא המדינה'? אמר לו: 'בני, כשתראה את בית הקברות לפניך, דע לך שהמדינה קרובה לך'. כך אמר להם הקב"ה לכנסת ישראל: בניי, אם ראיתם את הצרות שתכפו אתכם, באותה שעה אתם נגאלים, שנאמר: 'יענך ה' ביום צרה' (תהלים, כ)".

נתונים אנו בעיצומם של ימים הרי משמעות, בין "יום-השואה", ל"יום-העצמאות". "השואה" קיבלה השנה מימד מיוחד, העולם ציין 60 שנה לתום מלחמת העולם השנייה. טקס בין-לאומי לציון שחרור אושוויץ–ביקרנאו על ידי "הצבא האדום"; אנדרטה ל"שואה" בברלין; מוזיאון חדש ב"יד-ושם"; "מצעד-החיים" רב משתתפים ואירועים נוספים, העלו לתודעת האומות את הגורל הנורא שיועד לנו במשטר האימים הנאצי. תודעה זו לא מיעטה את גילויי האנטישמיות המתגברים והולכים באירופה. מלחמת העולם השנייה הסתיימה בתבוסת גרמניה הנאצית. "השואה" לא הסתיימה, היא ממשיכה לדמם בקרב הניצולים - וכולנו כאלה - עד היום. הסבל והייסורים מלווים אותנו, גרורות "הפתרון הסופי" מקננות ורוחשות עמוק בגופנו הלאומי ובהווייתנו הרוחנית.

מדרש חז"ל שצוטט בראש הרשימה, המצביע על קשר בין החורבן לגאולה, הולם במדויק את היחס בין "השואה" – בית הקברות העצום של העם היהודי באירופה – ובין תקומתה של מדינת ישראל, שלוש שנים וכמה ימים לאחר תום המלחמה ההיא. קרוב לאלפיים שנה הילכו האב והבן במדבר העמים, בגולה. הבן, עם ישראל, התייגע - איבד סבלנותו, כמעט שהתייאש מן התקווה. אז באה תשובת האב, הקב"ה: בטרם נגיע למדינה (העיר, בלשון חז"ל), עלינו לעבור את בית הקברות. הרבה דם ישראל יישפך כמים, אפרם של בני-ישראל ייזרה כמוץ לאורכה ולרחבה של אירופה, בטרם נזכה להגיע אל המדינה.

מה מהות הזיקה בין "השואה" להקמת המדינה?
האם קיים קשר סיבתי מכל סוג שהוא בין שני אירועים אלה?
לפי העמדה החרדית, "השואה" היא עונש אלוקי על החתירה לקמת מדינה, על התנועה הציונית שנתפסה כמרד גלוי בקב"ה (הרבי מסטרמר, "ויואל משה" ואחרים). יש מי שראה בה תוצאה מאי היענותם של יהודי אירופה לקריאה הציונית לעלות לארץ ישראל (הרב טייכטהאל, "אם הבנים שמחה"). רבנים והוגי דעות מחוגי הציונות-הדתית נזהרו מציון קשר סיבתי. לפנינו מאפיין עמוק של הפער בין התפיסה החרדית לתפיסה הציונית-דתית לגווניה.

אמת, אומות-העולם הסכימו, בהכרעתם באו"ם בשלהי 1947, להעניק לנו מדינה כתוצאה מ"השואה", מגילויי האימה של מה שעבר על היהודים באירופה. מהם שחשו ייסורי מצפון, מהם שחפצו בפתרון למאות-אלפי היהודים העקורים שנעו בדרכי אירופה האבלות. איש לא רצה בהם אחר "השואה", כפי שלא רצו בהם לפניה. החלטת האומות על הקמת מדינה יהודית, מקוצצת ומבותרת, הייתה ניסיון לכפר על עוון גדול, להיטהר מאשמה מחפירה שהן נושאות, בהותירן את העם יהודי מדמם לבדו במערכה על קיומו.
עבורנו, השרידים, הקמת המדינה הייתה ריפוי מה לשבר יהודי עמוק, בכמה מימדים: הקיומי, הדתי-אמוני והציוני. קשה להעלות על הדעת כיצד היינו ממשיכים בקיום יהודי בעקבות השבר הנורא שחוללה "השואה", אילו לא זכינו בחסדי ה' בסמוך לה, לתקומת המדינה.

כיהודים וכאזרחי מדינת ישראל, ניצבת בפנינו השאלה: אילו עמדה ב-1938 הבחירה – "שואה" ולאחריה מדינת ישראל, או המשך הקיום היהודי בלא שני אלה, במה היינו בוחרים? כשלעצמי, לא הייתי רוצה לחיות במדינה שעל מנת להקימה היה על שישה מיליון יהודים, ובהם מיליון וחצי ילדים רכים, לשלם בחייהם. איש לא שאל אותנו, הדבר כלל לא היה בידינו, אך ניסוח זה מחדד את המסקנה המתבקשת: אסור לקשור קשר סיבתי בין "השואה" למדינה. קשר כזה, הרואה במדינת ישראל מקלט ומפלט, מגמד ומרדד את ערכה העצמי העצום של מדינת ישראל, בה עלינו לראות בית מלא אור וחום. הוא מזה עליה מדמם הטהור של הנספים שלא באו אלי קבר. הוא מעניק לה מימד של בדיעבד, בעוד שמדינת ישראל היא לכתחילה שבלכתחילה. הכמיהה והיוזמה להקמת מדינת ישראל, המהלך היהודי-הציוני הגדול להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, החל הרבה לפני "השואה" ובלא שאיש חזה אותה - במלוא נוראותה, היקפה ומשמעותה - והציע מדינה כתרופה לה. עם ישראל ראוי היה לבית-לאומי, למדינה. הייתה זו זכותו וחובתו להקימה, בלא כל קשר ל"שואה" ובלא תלות בה. המדינה לא קמה כמענה ל"שואה", לא כפיצוי על האובדן, ואף לא כתעודת ביטוח בפני אירוע קטסטרופלי כדוגמת "השואה", שלא יבוא ח"ו!

יש הסבורים שאילו הייתה לנו מדינה, "השואה" לא הייתה מתחוללת, לפחות לא באותה עוצמה – האומנם? האם היה בכוחה של מדינה צעירה למנוע השמדת מיליוני היהודים באירופה? האם היה בכוחו של צה"ל, בראשית דרכו, להתייצב מול החיה הנאצית – זו שטרפה את רוב מדינות אירופה. שרק התגייסות מלאה של שתי מעצמות-העל במלוא עוצמתן, בהטלה לקרב של עשרות מיליוני חיילים, הצליחה לבלום אותה ולמגְרה? הצניעות והיושר מחייבים אותנו להטיל בכך ספק. הכרזתו של רמטכ"ל צה"ל בטקס בפולין, ב"יום השואה" תשנ"ב: "אנחנו הגענו לכאן חמישים שנה מאוחר מידיי" - יומרנית ונגועה ביהירות, גם אם נביא בחשבון את מלוא התִחכום והתושייה שלנו בעִתות משבר ומצוקה.

אילו זכינו ומדינ -ישראל הייתה קמה קודם "השואה" ומיליונים מאחינו בני ישראל היו עולים אליה, האם ודאי לנו שהיו ניצולים? צִבאות היטלר עמדו בשלהי 1942 בשערי ארץ ישראל, כפסע בינם לבין פריצה לארץ. האם נוכל לשער כיצד היה נוהג היטלר אילו חיו בארץ מיליוני יהודים? האם לא היה מגביר מאמץ להשיגם ולרוצחם? אין אלו אלא השערות נעדרות בסיס שנועדו להמחיש את הספק ביכולתה של מדינה יהודית למנוע את הרצח ההמוני של יהודי אירופה. שערי הדמיון לא ננעלו, לעולם לא נדע "מה היה אילו", מה ניתן היה לעשות מכוחה של מדינה יהודית להצלת היהודים באירופה. אין לשגות באשליות שהייתה בידי המדינה היכולת לחולל שינוי משמעותי וניכר בגורל היהודים. מאז "השואה" ריחפה פעמיים שאלת הקיום היהודי, במונחים של שואה, ודווקא ביחס לציבור היהודי במדינת ישראל: ב"ימי ההמתנה" שקדמו למלחמת "ששת-הימים" ובראשיתה של מלחמת "יום-הכיפורים". האיום הפיסי על קיומנו כאומה בארצה טרם הוסר.

דומני כי די באלה על מנת לנתק קשר סיבתי ישיר בין "השואה" למדינת ישראל. עלינו להכיר בערכה העצום של מדינת ישראל, הדתי-אמוני והציוני-לאומי גם יחד, ערך מהותי העומד בפני עצמו ובלתי מותנה. עלינו לקיים אותה, לפתחה ולשמור עליה מכל משמר, מתוך הכרה עמוקה כי כאן ביתנו הפרטי והלאומי, היא התגשמות מאוויי דורות ומימוש חזון הנביאים. אף אם טרם הגענו אל השלמות, הרי שעל רקע "השואה" מזדקרת המדינה כהישג אדירים של עם ישראל, בעזרת אלוקי ישראל, בחינת: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו".

כפר עציון

חסר רכיב