תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

דברי רבני הקיבוצים

05/05/2005
עמודים ניסן תשס"ה
דברים מעט רבני הקיבוצים

"רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִימָנִים..."

הרב אחיה אמיתי
רב קיבוץ שדה אליהו

לטעמי, הקיבוץ הדתי הוא תנועה של "חזרה בתשובה", במובן האמיתי והטהור. בשלוש רמות מתבטאת החזרה בתשובה שבתנועה.
הראשונה, נקראת בפי רבינו ר' יהודה אלקלעי "תשובה כללית" - החזרה לארץ ישראל. במשך שנים הייתה התנועה הקיבוצית ובכללה "הקיבוץ הדתי", חוד החנית של החזרה לארץ ישראל. טירת צבי, כפר דרום, בארות יצחק וגוש עציון היו "בקצה החוד" של חנית זו.
השנייה, אולי יש לקרוא לה "תשובת הרוח" - תשובה לרוח האמיתית של התורה. הגלות דלדלה את התורה וצמצמה אותה. התורה התנתקה מן החיים בגלות, הסתגרה בבית הכנסת והתממשה בעיקר בחיי הפרט ב"בין אדם למקום", בד' אמות מופשטות של ההלכה. תנועת הקיבוץ הדתי, כחלק מתנועת תורה ועבודה, החזירה את התורה למקומה בעיצוב חיי החברה. התורה החלה לומר את דברה בחיי המעשה, בחקלאות ובחיי החברה. נוצרה קהילה פרודוקטיבית הנאמנה לתורה ולמצוות. חברה שבה המצוות שבין אדם לחברו חזרו לכבודן הראשון. חברה שבה התורה אינה גורם להסתגרות אלא מניע להשתתפות בכל מכלול החיים האנושיים.
השלישית, חזרה בתשובה, פשוטה כמשמעה. אחוז נכבד ביותר של החברים הם חוזרים בתשובה במובן הקלאסי. מן הילדה הברלינאית שזרקה את כריך "הדבר אחר" שקיבלה מאמהּ מחלון הרכבת הנוסעת לארץ ישראל, דרך חבורת פצ'יפיצ'י ודומותיה, דרך בחור מבית קונסרבטיבי שהגיע לקיבוץ "because they are not so strict orthodox", ונשאר מתוך קיום מצוות בשלמות, ועד לבחורה שגילתה את יהדותה בשבוע עבודה. כולם, לולא חיי התורה הייחודים שבקיבוצי התנועה, לא היו מגיעים לאמיתה של תורה.

הרב דוד בן זזון
רב קיבוץ עין צורים

"רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִנַיִן ֹשֶ..."

לדעתו של ר' אליעזר, כל מכה במצרים הייתה מכה מרובעת. כידוע, המספר "ארבע" חוזר בהגדה בהקשרים שונים: "ארבע" קושיות, "ארבע" לשונות גאולה, "ארבע" כוסות, "ארבע" כזית מצה, ו"ארבעה" בנים.
ברצוני להתעכב על "ארבעת הבנים", ובמיוחד על דמותו של "הרשע".
שילובו של הרשע יחד עם שאר הבנים אומר דרשני. בעוד ששאר הבנים נמצאים על סולם החכמה, למין "החכם" היודע לשאול דרך מי "שאינו יודע לשאול" מפני שאינו מספיק לחכם, ועד ל"תם" (במכילתא ובירושלמי במקום תם ישנו: "טיפש"). הרשע אינו על סולם החכמה. הוא יכול להיות רשע חכם או רשע טיפש או סתם רשע.
מה הופך את הרשע לרשע? ומדוע בכל זאת, הכניסו חכמים את הרשע לליל הסדר?
נוסח הירושלמי כאן מאיר את העיניים:
בן רשע מהו אומר?
'מה העבודה הזאת לכם' – מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה?
מכיוון שהוציא את עצמו מן הכלל –
אף אתה אמור לו 'בעבור זה עשה ה' לי' - לי עשה, לאותו האיש לא עשה. אילו היה אותו האיש במצרים, לא היה ראוי להיגאל משם לעולם.
יש כאן הד לעימות עם הנצרות הקדומה. ישנו "אותו האיש". ישנו רצון של הרשע לבטל את הטורח ואת המצוות, וישנו דיון על הגאולה שהייתה במצרים בלבד.
במה הוא הופך לרשע? משום "שהוציא את עצמו מן הכלל" - הכלל זהו כלל עם ישראל. הרשע, פורש מעם ישראל, פורש מהציבור והולך לחברה אחרת.
לעומת זאת, מי שבתוך עם ישראל, וחי את חיי הכלל ושותף עם הציבור - אין הוא רשע וחובה עלינו להתייחס אליו כבן - בין אם לא חונך מעולם בחינוך דתי, ובין אם פרש מהעולם הדתי. כמה חשוב שנזכור זאת, ונקרב את בני העם היהודים השותפים עם כלל ישראל "והאמת והשלום אהבו".

פסח כשר ושמח





הרב אוֹרי סמט
רב קיבוץ מגדל עוז

"רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִנַיִן ֹשֶ..."

מטבע הלשון המדרשית הפותחת ב"מניין ש..."? חריגה היא בהגדה של פסח. מבנה רובן של דרשות ההגדה הוא הפוך – פתיחה בפסוק ה"מלמד", ורק לאחריו התוכן הנלמד ממנו: "מלמד ש...", ואילו כאן מופיע בראשונה התוכן, ורק לאחריו – בעקבות השאלה "מניין"? - מובא הפסוק המהווה לו מקור. אלו הם שני דגמים סגנוניים אלטרנטיביים לדרשותיהם של חכמינו.
הדגם הסטנדרטי של דרשות ההגדה הוא טבעי ומובן מבחינה לוגית – קודם כול קיים הכתוב, ורק כשלב שני נלמדים ממנו מידעים שונים. ואולם הדגם האחר – שלפיו בראשונה קיים אצל הלומד מידע, ורק לאחר מכן הוא שואל לגביו את השאלה "מניין"? – הוא לכאורה מתמיה: בהיעדר מקור ראשוני, מהיכן שאבת את הנחת היסוד שלך, שאותה רוצה אתה להוכיח רק בשלב השני?

נראה כי הדגם האחרון מלמדנו שלא כל אמיתות התורה מתחילות בפסוקים וממשיכות בלימוד שהאדם לומד מהם. חלק מאותן אמיתות עשוי להתחיל באדם – בשכלו, בלִבו, במצפונו, באינטואיציות שלו, בשתי כליותיו הנעשות לו לעתים "כמין שני רבנין" – ורק לאחר מכן הוא שואל את עצמו "מניין ש...", ומוצא אישור לכך מן התורה.

האידאולוגיה אשר עליה מבוססים חיינו יצוקה מרכיבים שונים. לא כל הרכיבים הללו, לפחות היסטורית, חוצבו מכור בית המדרש. לא כולם התחילו מ"פסוק" ה"מלמד ש...". ואולם, גם על אותם רכיבים שהורתם ולידתם לא היו בקדושה אנו נדרשים לשאול "מניין ש...".
כי אכן התורה נותנת מקום ללבו של האדם לחוש וקוראת לשכלו של האדם לחדש, ואולם, היא גם מציבה לו מצפן שבאמצעותו הוא יֵדע כי שומר הוא בחידושיו על רוחו של יוצר האדם ונותן התורה, ואין הוא סוטה ממנה ימין ושמאל. על כל חידושיו נדרש היהודי, וזוהי חובתו וזכותו גם יחד, לשאול את עצמו ואת הסובבים אותו: "מניין ש..."


חסר רכיב