תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

בעקבות יהדות פולין

16/12/2004
עמודים טבת תשס"ה (689) 4
המסע בעקבות יהדות פולין

הרב שמואל ריינר

מאז שהשתנו התנאים הפוליטיים וניתן לבקר במזרח אירופה
מתנהל בציונות הדתית ויכוח – האם לבקר בפולין?
ממקום פנימי אחד באות שתי טענות נגד: האחת אומרת שאין לנו לצאת לחוץ לארץ, לא לפולין ולא למקומות אחרים. הטיעון האחר הוא שבמקום שבו נרדפנו עד מוות – לשם איני חוזר.
הטיעון הראשון הוא בעייתי - בעולם שנעשה קרוב מאוד מבחינת נגישות, כמעט כל נער ונערה עד גיל 20 יצא את גבולות הארץ. הטיעון שלא לצאת מארץ-ישראל נשמע ארכאי.
הטיעון השני, שהוא ההתנגדות לחזור לפולין - יש לו מחיר כבד בזה שאינני מכיר את נוף הילדות של הוריי. אמנם הייתה שואה, אבל בנופים הללו צמחה יהדות מפוארת של תורה וחסד, חכמה ותרבות.
מנגד, ישנן שתי סיבות שמצדיקות את המאמץ הגדול סביב המסעות לפולין, ואני מתייחס לצעירים דתיים:
הסיבה הראשונה היא - תפיסת הרצף. בעולם מודרני, בעולם ביקורתי שבתוכו אנחנו חיים לטוב או למוטב אי אפשר להסתפק באמונה תמימה, "כזה ראה וקדש". החינוך לאמונה לחיים דתיים או לחיים יהודיים אינטנסיביים עובר בזהות ההיסטורית. באינטרפטציה חדשה לדברי חכמים, "דע מאין באת ולאן אתה הולך" – להיות חלק מרצף, למלא כראוי את תפקיד החוליה – משימה קשה שאפשרית רק תוך כדי העמקת הזהות עם הרציפות. העמקה זו כוללת היכרות עם השרידים הממשיים - אבן, מצבה, בית ובית כנסת, וגם נוף.
נער שכל נוף ימי נעוריו הוא ארץ-ישראלי, חי במודע או שלא במודע חלל של אלפיים שנה בקירוב. ברצף שלו יש "חור" מציפורי ויודפת ועד צפת של האר"י, טבריה של החסידים, יסוד המעלה של סוף המאה ה-19. אלו רסיסים לעומת הרצף התרבותי האחר – זה הזורם דרך הספרים.
ילד איטלקי, צרפתי או אנגלי, רואה ברצף את רומא הקיסרית, את המאה הראשונה, השלישית והעשרים במבט אחד חטוף. העושר התרבותי הזה הוא נכס לאומי כי הוא מעמיק את הזהות.
כדי ליצור אצלנו את הרציפות הפשוטה והכל כך חיונית מבחינה חינוכית, יש צורך לקחת את הנוער לארצות רחוקות. דומני שדווקא כאנשים דתיים אנו רוצים ללמד את ילדינו שהעולם האמוני-רוחני שלנו איננו תלוי במצבים פוליטיים משתנים. יש ערך עצום במפגש עם יהדות שהיא קהילה ללא מדינה. הצורך בנסיעה לפולין, מנקודות מבט אלו, הוא בבחינת "הנחת גשר" על פער של מאות רבות של שנים. מצד זה צריך הדגש במסעות להיות על "אלף שנות יהדות פולין", על מה שהיה ומי שהיה, ולמה היה כך ולא אחרת, ומדוע חלק ניכר מההתפתחויות המשמעותיות התרחשו דווקא שם: ההלכה, החסידות וכו'.

הסיבה השנייה, ואולי המכרעת היא שהשואה מציבה בפני המאמין את השאלות הנוקבות ביותר שניתן לשאול. הרושם שנוצר לעתים הוא שהחברה הדתית מתקשה בהתמודדות זו. היא מתעלמת משאלות ונותנת תשובות שאינן מספקות במקום שאין תשובות. במסע מעמיק לגיא ההריגה יש את ההזדמנות לדיון עם התלמידים סביב השאלות של צדק אלוקי: מהי אמונה, שכר ועונש, מוסר, מעמד האדם באשר הוא. שאלות גדולות אלו אינן יכולות לבוא לדיון במסגרת שיעור רגיל. הן זקוקות למפגש הבלתי אמצעי עם העובדות. דיון כזה, כדי שיוכל להיות משמעותי ובונה רוחנית, חייב להתקיים באקלים אחר.
דומני שהדתיות בת ימינו היא בוגרת דיה כדי לקחת על עצמה וליזום את הדיון בשאלות נוקבות. אנו צריכים לזכור שאם לא נעורר – אנו – את השאלות, הן יבואו ויישאלו במקומות אחרים ובזמנים אחרים.
אנחנו מדברים על הקהילות; הקורבנות מדברים על הרוצחים; צריכים לדבר גם על אלוקים.

מצפה נטופה, יישוב קהילתי – ישיבת מעלה גלבוע
חסר רכיב