תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

משה גורן ז"ל

24/10/2004
לזכרם - תשרי-חשוון תשס"ה (687) 2-1
משה גורן ז"ל

נולד: כ"ג בסיוון תרפ"ט 1.7.1929
נפטר: י"ט באלול תשס"ד 5.9.2004
שלוחות
משה היקר, אני רוצה לדבר אתך עוד שיחה אחת. לשמוע אותך עונה לי – עוד פעם אחת.
הרי יש כל כך הרבה דברים שרציתי לומר לך, לשאול אותך, להתייעץ אתך. הפעם, שלא כדרכנו בשיח המתמשך בינינו – את קולך אשמע רק ברוחי.
כשהגענו לשלוחות – פינית לנו מקום בלבך הרחב - עם ברכה רעייתך. כשנולדו ילדינו – אימצתם גם אותם – ופתחתם גם להם את ביתכם ולבכם. כולנו הרגשנו אצלכם כמו בני בית. בשבילי שלוחות – זה משפחת גורן – משה גורן. קלטת אותנו ועוד הרבה משפחות לשלוחות.
הדרך שלך לקבל כל אדם במאור פנים, לקבל כל אדם בדרכו, בפתיחות, ברוחב לב, לעודד כל אחד לעשות בקיבוץ את המיטב שהוא יכול – בתחום החברתי ובתחום הכלכלי מקצועי – היא אבן פינה שהנחת בשלוחות. שלוחות הייתה חלק ממהותך, בנעימות שלך, בחוסן שלך, ביכולת שלך להתוות דרך, ועם הגמישות שלך – תרמת והקרנת והשפעת על ערכי החיים בשלוחות. תמיד היית בצמתים של קבלת החלטות.
וכעמוד התווך בהנהגת שלוחות – וכל עוד עמדו לך כוחותיך, עודדת את החברים לשאוף למיצוי הכשרון הייחודי שגלום בכל אחד, שזו מבחינתך דרך למילוי ייעוד אישי שמשפיע על איכות החברה. ברוח אמרתו של ר' זושא: "בשמים לא ישאלו אותי למה לא היית משה רבנו, אלא למה לא היית זושא".
רצית לראות בשלוחות פנים מחייכות, מאירות, וככול שיכולת – באמת השתדלת – שורת התפקידים שמלאת מגוונת. בכל מקום השארת חותם. השפעת על תהליך הצמיחה והשיפור בחברתנו. ראיתי בך ועדיין אני רואה בך – אדם המעלה. שהרי יש בך כל מה שראוי שנקרא לו אדם.
איש יקר, חיית חיים שיש בהם משמעות.
נולדת ביוגוסלביה. בסעודת שבת מתובלת בדגים שיחיאל הכין במיוחד בשבילך, סיפרת לנו סיפורים על ילדותך על גדות הדנובה – בתקופה של טרום-שואה. סיפורים שמתובלים בריחות וקולות ומראות וכל כך הרבה חיות וגעגועים. סיפרת על העיירה, על הסבא הרב והסבא הסוחר, על ארוחות דגים על גדות הדנובה – עם הדייגים המקומיים, על שחייה הרפתקנית בנהר ועל הליכה רגלית לבית הספר כל בוקר דרך היער במשך שעתיים לפחות.
שיתפת אותנו גם בחוויית השואה האישית שלך. נער צעיר, לבד בעולם, נמלט, מחפש חיים, בוחר בחיים ומרגיש ערבות ואחריות גם לגורל המשפחה. בע"ה זכית ונפגשת בארץ עם אחיך וההורים. סיפרת על התקופה שאחרי השואה, על העלייה באניית המעפילים "חנה סנש" ושחייה בים סוער וקר, בלילה אפל – שלושה ק"מ אל חופי הארץ – מפחד שהאנגלים לא יאשרו לכם להיכנס לארץ ישראל. כמה כוח, כמה תושייה, כמה גבורה היו בך. את הכול ניצחת, על הכול התגברת.
אחרי העלייה זכית לחזור למסלול הלימודים שנקטע בשואה – ולמדת ב"מקווה ישראל". צברת שם הרבה חוויות טובות. פגשת שם מורים לחיים. כשאני סוקרת את סיפור חייך עולה לפניי סיפור של גדלות רוח עם עוצמה אין סופית.
בנית עם ברכה בית לתפארת. היית גאה בילדיך ובני זוגם, בנכדיך, נכדותיך ונינותיך. אהבת את כולם אהבת נפש. כל אחד מהם היה יחיד ומיוחד בשבילך. סיפרת לי עליהם בגאווה, בהתרגשות ובאהבה. התפעלתי מהדאגה ההדדית שלך לברכה ושל ברכה אליך – גם בתקופה הקשה של מחלתך. התרגשתי מהמסירות של ברכה, הילדים והנכדים. מהכבוד וההערכה, החיבה והטיפול המסור שזכית להם מבני ביתך הקרובים, בתקופה שהיית זקוק לעזרה ותמיכה. התרגשתי מהיחד שלכם, מהיכולת של ברכה, הילדים והנכדים לתת ידים זה לזה ולהקיף אותך בענני אהבה, נועם ונוחם.
שלוחות יושבת למרגלות הגלבוע. ההר הנישא הזה שאותו רואים כמעט מכל מקום בשלוחות הוא הר חיצוני. לי היה בשלוחות הר אישי – אדם בדמותך.
היית לי כהר, סימנת לי יציבות, אין סופיות, אתגר, אכפתיות, רצון להעפיל, ללכת הלאה ולתת יד גם לכושלים בדרך. סימנת לי נחישות, הגשמה, אמונה ואמון, יושר, חסד ואמת.
נוח בשלום על משכבך – משה היקר - נעמת לנו מאוד.
עליך נאמר:
"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב.
נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה
סור מרע ועשה טוב,
בקש שלום ורדפהו".

ולכם בני משפחה – יקרים,
ברכה יקרה,
חנה ואיצקו, מנחם וסמדי, חיותה ושבי, הנכדים והנינות,
מקווה שהזכות שזכיתם לטפל באבא-סבא משה באהבה ומסירות והזכות שזכיתם באהבתו ורוחב לבו אליכם. ובכלל – הזכות לגדול ולצמוח במחיצתו והזיכרונות המיטיבים שלכם אתו יהיו לכם לנחמה.
תנצב"ה.

עירית נזרי
חסר רכיב