תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

חוני המעגל

26/10/2004
עמודים תשרי - חשוון תשס"ה (687) 2-1
בעקבות הסרט "אושפיזין"
בני בניו של חוני המעגל

באחד מרגעי השיא בסרט הנפלא של שולי רנד: "אושפיזין", נראים בני הזוג, ערב לפני חג הסוכות, כשביתם ריקם, אין כסף בבית ואין תקווה. הוא מגיע לביתו בבושת פנים ואשתו שולחת אותו: "לך תתפלל, לא השתדלת מספיק". בשלב זה עוברת המצלמה לתיאור תפילה מדהימה, שלו ושלה, תפילה ישירה כאשר ידבר איש עם רעהו, תפילה כנה שמלאה בביטחון שאבא שבשמים לא יכול להתעלם מלב שבור של בניו. בו זמנית מתרחש הנס. הסרט מפגיש אותנו עם הנס בהתהוותו. נדבן גדול מפיל גורל לנתינת סכום גדול לחג והם עולים בגורל. התפילה פילחה את שערי השמים ואבא לא הכזיב.
מערכת היחסים שבין הזוג הברסלבי הזה עם הקב"ה מתגלה לאורך הסרט בישירותו ותמימותו. הרבה דיבור, הרבה ביטחון, הרבה אהבה והרבה תסכול לנוכח מציאות מסובכת עמה הם נפגשים. אדם דתי שגדל על ברכי המסורת של יראת ה' ותחושת רוממותו יתברך עומד המום מול עוצמת הקשר שמוקרן מבעד למסך.
אחד המקורות הבולטים שמבהירים את המתח שבין העמל המפרך שבעבודת ה' ובין הבקשה למגע מיידי וישיר עם ה' הוא המעשה על חוני המעגֵל ושמעון בן שטח (משנה תענית ג, ח). חוני המעגל מוכר לעולם כאחד מן החסידים המופתים שמזכיר קצת את ימי הנביאים. הוא זה שמסוגל לעמוד מול גזירת בָּצורת ולחולל את הנס של הורדת הגשמים. זהו ערעור מוחלט של המימרה התלמודית הקובעת שמפתח הגשמים אינו נתון בידי בני אדם אלא בידי האלקים בלבד (בבלי תענית ב, ע"א):
אמר רבי יוחנן: שלשה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, מפתח של חיה, ומפתח של תחיית המתים. מפתח של גשמים - דכתיב (דברים כ"ח) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו…

יש בחוני משהו מדמותו של אליהו הנביא שמחזיק בידיו את מפתח הגשמים. ואולם, קריאה זהירה של מסכת תענית חושפת ביקורת חמורה כלפיו. המעשה המפורסם של חוני המחולל את נס הגשם בשנות הבצורת משובץ במשנה (מסכת תענית) בתור מעשה המדגים את ההלכה ש"אין מתריעים על רוב גשמים", ואולם, ברובד נוסף נמצא הסיפור של חוני גם כמעשה המנוגד במהותו לכל המסכת. מסכת זו מלמדת את סדר תעניות הגשמים. מתעניות של יחידים ועד לתעניות של כלל הציבור. מדובר על תהליך ארוך מאוד, שלוש עשרה תעניות, שבהן מעוררים את העם לתשובה ולחיפוש כל דבר המצריך תיקון – אולי יש תקווה. יש משהו ארוך ומתיש בתעניות הגשמים הללו. את רוב עונת החורף עוברים בתפילה ובתשובה אך לאף אחד בעולם אין את הביטחון שלמעשה התפילה והתשובה יש כוח לפעול בעולמות העליונים. עד סופה לא מבטיחה המשנה שום גמול ודאי. אין לדעת אם התענית תצליח או לא. התלמוד במסכת תענית (דף כד) מלא בסיפורים על אמוראים שגזרו תעניות גשמים (הן בבבל והן בארץ ישראל) ולא הצליחה התענית ולא ירדו גשמים. רק לאחר ש"חלש לִבם", היינו, נשבר משהו באישיותם, אז נענה ה' לתפילתם וירדו גשמים. על רקע ידיעות אלו אנו באים לסיפורו של חוני המעגל.
מעשה שאמרו לו לחוני המעגל: 'התפלל שירדו גשמים'. אמר להם: 'צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו'. התפלל ולא ירדו גשמים.
מה עשה? עג עוגה ועמד בתוכה ואמר לפניו: 'ריבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך .
התחילו גשמים מנטפין .
אמר: 'לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות'.
התחילו לירד בזעף. אמר: 'לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה'.
ירדו כתיקנן…
שלח לו שמעון בן שטח 'אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו ועליך הכתוב אומר (משלי כ"ג) ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך':
לא ארחיב בניתוח המעשה, על מקבילותיו. אני מבקש להתמקד בדמותו של חוני כפי שנתפס על ידי שמעון בן שטח. הן בדברי חוני עצמו והן בדברי שמעון בן שטח מתברר שייחודו של חוני הוא בהיותו מקושר לקדוש-ברוך-הוא "כבן שהוא מתחטא לפני אביו". דמות זו מצטיירת לנו כהנגדה לדמות העבד לפני רבו. בן מסוגל לבוא לאביו בדרישות ללא שום מורא מגירוש או "הסתר פנים". הוא יכול "לעלות לאביו על העצבים", אביו יכול לגעור בו, לכעוס עליו, אך סופו שיעשה לו רצונו. זוהי התובנה שנמצאת בעומקו של הסיפור ביחס לחוני. שמעון בן שטח יודע להעריך את עוצמתו של חוני כבן המתחטא לפני אביו אך גם מביע את החשש שלו מפניו. הבן הזה יכול לשבור את כל המערכת הממוסדת של קשרי עם-אלוקים.
כל עולמם של חכמים הבנוי מעבודה קשה יכול להתנפץ לרגלי הבן הפורץ לו דרך לבית האב ואין מוחין בידו. חוני התנהג כבן. ולא רק כבן אלא כבן מפונק. היטיבה לתאר זאת הברייתא המובאת בתלמוד הבבלי, המקבילה לסיפור חוני במשנה אלא שרחבה ממנה (בבלי תענית כג, עא). לאחר שחוני מצליח להוריד את הגשמים בדיוק לפי המידה הרצויה אומר לו שמעון בן שטח:
מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו. ואומר לו: אבא, הוליכני לרחצני בחמין, שטפני בצונן, תן לי אגוזים, שקדים, אפרסקים, ורמונים - ונותן לו. ועליך הכתוב אומר (משלי כ"ג) ישמח אביך ואמך ותגל יולדתיך.
יש כאן הקצנה של תגובת שמעון בן שטח, לעומת המשנה: חוני הוא הילד המפונק שהכול מגיע לו. הוא מסוגל לתבוע עוד ועוד, והאב, הכל כך גאה בבנו, נותן לו עוד ועוד. מזה חושש שמעון בן שטח ביותר. הוא לא יכול לשאת את המחשבה שהתנהגותו החריגה של חוני תהפוך להיות הנורמה המקובלת. ההצלחה האחת שבהורדת הגשם תביא להורדת המתח של התפילה, שהרי למי יש כוח לעמוד בכל תעניות הגשמים כשברחוב ליד גר אדם המחזיק בידיו בכל המפתחות?
חששו של שמעון בן שטח לא היה לשווא. הידיעה שיש מישהו המחזיק בידיו מפתחות גשמים ויכול להכניע בדרישותיו את כעסו של אביו יצרה זילות גדולה בקרב העם. בדור שאחרי חוני כבר התרגלו לפנות ישירות לבן בנו של חוני. כך מפורש בגמרא (תענית כד) שבכל פעם שהעולם היה צריך מטר היו שולחים שליחים אל אבא חלקיה, נכדו של חוני, שיתפלל ויביא גשם. כבר לא מבזבזים אנרגיות על תעניות ארוכות ומתישות. אם יש בינינו מי שמסוגל להוריד גשם בדרישת בן לאביו – מה טוב חלקנו. ובכל זאת, משהו לא טוב קורה כשעוברים לחיות בחוויית ההתגלות המיידית של בן אצל אביו. את תודעת הערפל, את חידוד האוזן, את הקשבת הלב – את כל אלה מפסידים. הופכים להיות גסים מתוך תחושה של מראה גדול.
חז"ל אמרו יותר מזה באומרם שחוני עצמו נחשב ל"מגיס דעתו כלפי מעלה" (בבלי ברכות יט, עא). זוהי אמירה חמורה שמבקשת להציג את חוני בדומה לשבעים הזקנים שעלו לחזות את האלקים "ויאכלו וישתו" (שמות כד, 11). "הגסת דעת" היא אותה תחושת ביטחון שמערערת ומערפלת את החושים וגורמת לזחיחות האדם ביחס לעצמו, לסביבתו ולאלקיו. ההורים לא תמיד מרגישים את זחיחות הדעת של בנם. הורים מתגאים בילדם, כפי שאמר שמעון בן שטח לחוני: "עליך הכתוב אומר (משלי כג) ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך". ואולם, העומד מן הצד מבין ויודע שזחיחות הדעת, המביאה את כהות החושים ומולידה את גסות הלב אינה מרוממת את האדם למקום טוב.
מי שחי בתודעה קבועה של חיפוש אחר החוויה הישירה, המיידית, נטולת התפילה והעמל – יכול למצוא עצמו בריסוק אברים בימים של הסתר פנים.
ראיית פני המלך נמצאת ב"מסילת ישרים" בראש הסולם, במדרגת הקדושה. לדברי רמח"ל עניינה של הקדושה כפול: "תחילתה עבודה וסופו מתנה". אין קיצורי דרך ואין דילוגים. עבודת ה' מבית מדרשו של שמעון בן שטח אינה מבטיחה דלת פתוחה ומענה ישיר כפי שנמצא אצל חוני.
עולמם של חכמים יצר סדר אחר לתקשורת בין אדם לאלקים: סדר של משמעות, קצב מדוד, מסגרת זמנים וקביעת עִתים. העולם של ברסלב מבקש לסלול דרך אחרת בעבודת ה', בשונה ממסילת ישרים. "מסילת בנים". המסילה הזו מבוססת על גישה של תלות מוחלטת ביחסי בן-אב. הרבה יש לחשוב על שני המסלולים הללו, על מחירו של כל מסלול ועל רווחיו. בימים אלו, ימי הרחמים והסליחות אנו משתדלים לפלס כל דרך לקרבת ה' "אם כבנים ואם כעבדים". עינינו תלויות לה' כעבדים והלב מתפלל שירחמנו כרחם אב על בנים.

ירושלים
חסר רכיב