תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

לזכרם

02/09/2004
עמודים אלול תשס"ד (686) 12
מרדכי מאירי ז"ל
נולד: י' בסיוון תרפ"ב 6.6.1922
נפטר: ט"ו באב תשס"ד 2.8.2004
טירת צבי
מרדכי
לפני שבוע וקצת, יום שישי לפני כניסת השבת, ישבנו שולה ואני בביתכם הקטן. טוטי כהרגלה הכינה את כל הדברים הטובים אשר בעולם. חזרת זמן קודם לכן מבית חולים. דאגנו, אך המראה, החיוך, קבלת הפנים, לא הסגירה שזאת פגישתנו האחרונה.
וכאן, יום בעמק הלוהט אך פורח, בין גלעד לגלבוע, בין רגבי האדמה האפורה והקשה,
נשיר לך היום את התפילה האחרונה.
אהבתי אותך, מרדכי, את חכמת החיים, את האהבה, את השקט.
את הכמיהה לשלום, להבנה, את אהבת האדמה הזאת, העמק הזה. את הקיבוץ של אתמול.
כמה רצית שבתלמי החריש המבתרים את העמק והקיבוץ לאורך ולרוחב, נוסיף לגידולי השדה, לשדות החיטה והכותנה, גם זרעים של שלום והבנה. שתשקוט הארץ. "ותשקוט הארץ", כך אמרת. כמה אהבת את האמונה באלוקינו, את שמירת מצוותיו, את התפילות את הנגינות.
כל כך יפה ידעת לשיר אותם.
היית יורד עם בוקר, כשפניך לעבר הרי הגלעד לכיוון בית הכנסת, ובגמר תפילת הערב שמת פעמיך לעבר הרי הגלבוע חזרה הביתה.
איזה חוטים נפלאים קושרים את הבית, הקיבוץ, למרחבי הארץ. אהבת את הקיבוץ של אתמול מאוד. בשיחותינו הרבות סללת גם נתיב להבנה, לצורך בשינוי מערכות החיים בביתנו הקיבוצי.
כמה היטבת בבחירת רעייתך, טוטי, אתה בה והיא בך. זוג אוהבים נפלא הייתם. איזה בית אהבה רקמתם סביבכם. ואנחנו "המֶלמֶדים" - פשוט נשאבנו לביתכם פנימה. אנחנו כולנו שבט "המֶלמֶדים" שהקימו הבנות לבית מלמד. אנחנו בניך, וילדינו - נכדיך.
אנו מרימים אותך אל על, אל סולם המלאכים. ואתה עולה בו אט אט, שלב אחרי שלב, ושם למעלה פותחים מלאכי השלום והטוב את שער הזהב, שער הצדיקים, שער גן העדן, ומקבלים אותך פנימה כי שם מקום נשמתך.
ואני לא אצעק כאן זעקות של פרידה. אינני נפרדת. רק אקח שלב אחד מסולם חייך, ואשמור אותו אתי לעד.

רן חדוותי , עין שמר
_____________________

קשה לי שלא לומר בנשימה אחת: דוד מרדכי ודודה טוטי היקרים כל-כך שניים שהם אחד, שניים שהם בית שלם, שכל כולו טוּב וסימפטיה, בית העוטף את הבאים בין כתליו באהבה, מרעיף בדרכו הצנועה חום ומשפחתיות, הרבה עניין ואכפתיות. זהו בית הדודים האהובים שלנו פה בטירת צבי, ערש נעורינו.
דוד מרדכי, עכשיו שנקראת לישיבה של מעלה, השארת את דודה טוטי שלנו מלאה ממך מהשנים הארוכות והיפות שהיו לכם היחד. יפות – כי ידעתם לעשותן כאלו, בַּיחד שלכם יצרתם מציאות שלמה, מעניקה ומיטיבה עם שניכם ועם סביבתכם. טיפחתם את האהבה הגדולה שלכם, והפכתם אותה אבן שואבת לבניין יחידה משפחתית תומכת, יחידה תמה ומעוררת קנאה.
מרדכי, השקט שלך חדר כל כך עמוק, והשילוב שלו עם המזג הכל כך נפלא של טוטי, יצר שלמות הרמונית, שהתבשמתם ממנה, ומזרזיפי בושם זה נהנתה גם סביבתכם האוהבת (אולי אין זה מקרה שקצבת חייך תמה ונשלמה דווקא בט"ו באב, חג האהבה).
מרדכי, התבונה שלך, היושר שלך, הסקפטיות והענווה, שעליה נאמר שהיא אף גדולה מן החכמה – בכל אלו הזכרת לי כל הזמן את אבא, בן דודך, שקורצתם מחומר כל כך דומה – גם באותו חיוך מבויש, ששידר איזו שהיא התנצלות על עצם ההנאה שזימנה אותו חיוך.
המסירות לעניין, החריצות ללא גבול נתפשו בעיניך כאיכויות טריוויאליות, החיוניות לחברה מתוקנת, השואפת ליצור ולהתקדם. היה לך ברור שאין אופציה אחרת וזו הדרך – וכמה צדקת!
במעשיך לאורך כל שנותיך היית מודל לחיקוי, והמורשת שאתה מנחיל לסביבתך היא הערובה להמשך קיומה של חברה, שבתוכה בחרת ורצית לחיות, וכה חפצת בקיומה.
נוח בשלום על משכבך, דוד יקר.

נעמה זמוש (מלר)
חסר רכיב