תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

ישיבת הקבה"ד

02/09/2004
עמודים אלול תשס"ד (686) 12
סע וטייל - בעקבות ישיבת הקיבוץ הדתי
והפעם – בעקבות ישיבת הקיבוץ הדתי

"על כל חבר צעיר הרוצה להיות חבר בקבוצת כפר גדעון (לימים סעד) תוטל חובת הכשרה רוחנית – שנת לימוד אחת בישיבה". רעיון זה, שעלה על דפי "זרעים", ביטאון בני-עקיבא, בשנת תרצ"ט, הביא להקמת "הגרעין התורני", שהחל את דרכו בשנת תש"א בישיבת בני-עקיבא בכפר הרא"ה ועבר ממנה לטירת צבי. "הננו רוצים ומעונינים לצאת לטירת צבי, כי זה המקום המתאים לנו מכל הבחינות. נוכל להשתלם שם בענפים חקלאיים וגם החברה בטירת צבי מתאימה לרוחנו. לימוד גמרא בכל בוקר בטרם שיוצאים לעבודה, הרי זה ייתן לנו את היכולת להמשיך במסורת הישיבה" (אריה קרול, תש"א).
הגרעין התורני היה תופעה ייחודית בהיסטוריה של הקיבוץ הדתי ושל בני-עקיבא. המצב המצוי היה, שחברים עולים, שלא סיימו לימודים מסודרים עקב התגברות האנטישמיות, ביקשו להשלים את החסר אחרי שכבר היו חברי קבוצה.
תש"ג: "...הקיבוץ הדתי, היו לו תמיד שאיפות להוציא את החברים שלו להשתלמות תורנית. חבר רוצה ללמוד תורה! ...לא העזנו לקרוא לזה ישיבה. קראנו לזה: 'הסמינר התורני של הקיבוץ הדתי'. גם בתור סמינר תורני זה היה צנוע, צנוע מאוד. הביצוע היה כך: התקשרנו עם ישיבת 'מרכז הרב' והם נתנו לנו ר"מ, יהודי טוב, שגם לימד שם בכיתה מכינה, וגם את החברים שלנו, חמישה או שישה חברים. היה מחזור ראשון, מחזור שני, שניהם בירושלים. הם נתנו לנו בניין קטן ב'מחנה יהודה' ושם היה הסמינר... הכל היה עם מגורים, כלכלה וכן הלאה. הכלכלה הייתה כמובן עלובה מאוד, אבל זה, זה מה שהיה... זה היה הסמינר התורני של הקיבוץ הדתי.
אחר כך, בשנת תש"ז, אמרנו: מספיק, והעברנו את הישיבה, ואז קראנו לזה כבר 'ישיבה', לכפר הרא"ה, לישיבת בני-עקיבא. שם כבר היו עשרה חברים ... כפר הרא"ה זה היה מקום מסודר. היו להם מגורים. היה להם אוהל משלהם
...בשנת תש"ח עברנו לרחובות, לישיבת הדרום. שוב זה היה צעד קדימה, מפני שבישיבת הדרום אנחנו היינו, אפשר לומר, גורם בעל משקל. אין צריך לומר שהרב בר-שאול היה ידיד שלנו (גם הרב מלצר סייע רבות ור' יהודה קליין - עמיטל נתן שיעורים). כך היה, אלא שפרצה מלחמת העצמאות, אז הכול התפורר, ואחר כך, כשהיו שביתות נשק חזרנו לרחובות" (מתוך ריאיון עם דב רפל ז"ל, תשס"ב).
תנופת ההתיישבות של שנת תש"ט הביאה לישיבה צרכים נוספים, והיא החלה לקיים סמינרים קצרים למספר חברים גדול יותר. למשל, כל חברי כפר דרום עברו סמינר של כמה שבועות בתקופת המעבר מעזה לבני דרום.
בשנים תש"י–תשי"ג נעשו ניסיונות בכיוונים שונים, עד שהגיעו להסכמה עם המרכז העולמי של המזרחי על שיפוץ בניין כרם ביבנה והעמדתו לטובת ישיבת הקיבוץ הדתי. וכך, באב תשי"ג, מדווח ב"ידיעות הקיבוץ הדתי" (שמו של "עמודים" באחד מגלגוליו): "...הישיבה נפתחה והלימודים מתנהלים כסדרם. יש להגדיל את מספר התלמידים, כדי לפתח את הישיבה כמרכז עיוני לימודי של הקיבוץ הדתי. הקבוצות המפגרות בשיתוף חברים בישיבה נתבעות להזדרז בקביעת מועמדיהן. בישיבה ילמדו בשלב ראשון כ – 12 חברים ותיקים וכ - 10 בני נוער".
הקושי התמידי למלא את ספסלי הישיבה בחברי קיבוצים מוביל לרעיון חדש. בוגרי ישיבות בני-עקיבא נהגו לפרוש אחרי שתי שנות לימודים כדי לסיים תיכון רגיל או שפנו אל ישיבות חרדיות (או ל"מרכז"). תנועת הנוער הייתה, כזכור, מודרכת ומנוהלת על ידי חברי הקיבוץ, ולכן אך טבעי היה להזמין את הבוגרים להמשיך בישיבתו.
וכך, בגיליון תמוז תשי"ד מדווח שוב: "עם סיום הזמן הראשון של ישיבת הקיבוץ הדתי ב"כרם ביבנה" אפשר לומר בוודאות שישיבת הקיבוץ הפכה למציאות המבטיחה עתיד גדול... לראשונה הגיעו שלושה חברים ממשקים שונים, ישר מחיי העבודה, עם מטען קטן של לימוד תורה, ונכנסו לעולם שכולו לימוד. מעבר זה היה חריף מדיי וקשה היה להתרכז לשעות כה רבות. אך תוך זמן קצר התאקלמו החברים בחיים החדשים ונוכחו להפתעתם כי בן לילה הפכו לבחורי ישיבה טיפוסיים (מבחינה חיובית). על אף החלטת המזכירות המורחבת שכל משק ישלח לפחות חבר אחד לישיבה, לא בוצעה החלטה זו... נכונה הייתה ראיית הנולד של דב רפל שהחליט לפתוח את הישיבה בכל מספר חברים... אחרי החגים גדלה הישיבה והגיעה לארבעה עשר חבר, וכן התווספו שכנים טובים לבית הישיבה, כעשרים חברי בני-עקיבא, בוגרי ישיבות כפר הרא"ה וירושלים, באו וייסדו כאן ישיבת המשך לישיבות הללו, ואיתם בא הרב גולדויכט מבני ברק...בסיכום אפשר לומר שלקיבוץ הדתי התווסף נכס יקר וחשוב... "
בסוף אותה שנה מתכנסת בסעד המועצה השישית ו"...מציינת בסיפוק את הקמתה של ישיבת הקיבוץ הדתי הצריכה לשמש אבן פינה לביסוס חיינו הדתיים. המועצה מחייבת כל קבוצה וקבוצה להחזיק בקביעות לפחות חבר אחד בישיבה. המועצה מטילה על מוסדות הקיבוץ לטפל בהקמת מוסד להשתלמות רוחנית לחברות ורואה בהשתלמות זו תרומה חשובה לעיצוב החיים הרוחניים והחברתיים בקבוצה".
נחום ברוכי, בארות יצחק


חסר רכיב