תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

חתונה מאוחרת

02/09/2004
עמודים אלול תשס"ד (686) 12
חתונה מאוחרת
תגובות למאמר ב"עמודים מנחם - אב תשס"ד (485) 11
שידוכים זה לא הכול
חיים נבון

בחברה הדתית יש רווקים. המון. ועם רווקים יש רק דבר אחד שהחברה הדתית יודעת לעשות – להציע שידוכים (וגם תאוריות מעליבות שמסבירות להם למה הם עוד לא התחתנו). תאמינו לי, הם כולם רוצים להתחתן. מאוד רוצים. לא צריך לדחוף אותם ולא להסביר להם. אבל צריך לחבר אותם לקהילה, לשתף אותם בחייה, ולהבין את צרכיהם

בחברה הדתית ישנם רווקים רבים. החברה הדתית לא בנויה לרווקים. איך שתי העובדות הללו מתיישבות? זהו, שהן לא.
בשנים האחרונות יש עיסוק רב בשאלה מה גרם לגל הרווקוּת בציבור הדתי לאומי. מה נשתנה? אין לי תשובה על השאלה הזו, מהסיבה הפשוטה שאני לא יודע מה היה פעם. אולי לפני עשרים או שלושים שנה אנשים היו נוחים יותר, אולי החיים היו קשים יותר או טובים יותר, ואולי תמיד היו רווקים, רק שלא שמו לב אליהם. אין לי מושג. אני יודע רק מה הולך היום. למי שלא יודע, מומלץ לעבור מדי פעם ליד בתי הכנסת "יקר" או "אוהל נחמה" בקטמון הישנה שבירושלים, אחרי תפילת קבלת שבת. הוא יראה התגודדות המונית של רווקים ורווקות, שבאו מארבע כנפות הארץ לגור בקטמון, עם אנשים כמוהם. חצי שעה יותר מאוחר, הוא יראה אותם עוברים ברחוב עם בקבוק יין (בנים) או פשטידה (בנות), בדרך לסעוד סעודת ליל שבת המונית.

הדייטים האינסופיים הורגים אותנו
יש דבר אחד שהחברה הדתית יודעת לעשות עם רווקים: לחתן אותם. כלומר, גם בזה לא תמיד מצליחים, אבל את זה לפחות מנסים. בתקופה האחרונה יש הרבה עניין ציבורי בנושא, כשמרבית האנרגיה מוקדשת לניסיונות לשדך את הרווקים והרווקות, ולחלץ אותם ממצוקתם. המוטיבציה ראויה להערכה. רווקה מבוגרת אמרה לי פעם: "לאף אחד לא אכפת חוץ מלסבתות, ולהן ממילא אף אחד לא מקשיב". אז כל הכבוד לאלה שבכל זאת אכפת להם. אמנם, כדאי לזכור שהתאמה בסיסית תועיל להצלחת השידוך. כבוגר שנות רווקוּת רבות, אני פונה לעוסקים במלאכת הקודש של השדכנות: אנחנו שונאים שמטיפים לנו בסגנון: "הכי הרבה – תפסיד ערב". הדייטים האינסופיים הללו הורגים אותנו. אל תגידו: "הוא בחור, היא בחורה, מה צריך יותר". צריך יותר. אפילו אם תגידו ש"הוא יותר גבוה ממנה", עדיין נבקש עוד קצת אינפורמציה. מישהו פעם הציע לי נכדה של שכנה שלו; את הבחורה הוא לא ממש מכיר, "אבל הסבתא שלה אישה מצוינת". ואחר כך מתלוננים שאנחנו בררנים.
אבל זו לא הנקודה החשובה באמת. יפה וחשוב לנסות לחלץ את הצעירים הבודדים מרווקותם. חשוב לא פחות להכיר בכך שתופעת הרווקים לא עומדת להיעלם. על כל אחד מאתנו שמתחתן, יש שניים חדשים שתופסים את מקומו. הרווקים כאן, והם לא עומדים ללכת לשום מקום. החברה הדתית חייבת ללמוד לחיות עם הרווקים, ולא רק לחתן אותם.
היחס לרווקים בציבור הדתי לאומי הוא מזעזע. למה כל הידידים והידידות הרווקים שלי ברחו לאותה שכונה בירושלים? כי לא היה להם שום מקום אחר לחיות בו. בבית הכנסת של ההורים שלהם מרכלים עליהם בעזרת הנשים (וגם בעזרת הגברים). בדירה שהם שוכרים ברמת גן, אף שכן לא נתן להם עוגה כשנכנסו לדירה, אף אחד לא הזמין אותם לבית הכנסת, וכשהם פעם נשארו בשבת – אף אחד לא חשב לתת להם עלייה לתורה. החברה הדתית בנויה למשפחות. כך היא צריכה להיות, זה טוב ונכון ובריא. אבל יש היום עשרות אלפי רווקים דתיים צעירים שרוצים להיות חלק מהקהילה, ולא מצליחים למצוא מקום.

רווקים, קנו לכם טלית
בגיל צעיר שיניתי ממנהג אבותיי, וקיבלתי עליי את המנהג המקובל שלא להתעטף בטלית לפני החתונה. בשנים האחרונות הצטערתי על הצעד הנמהר הזה. לכל בית כנסת שנכנסתי, מיד היו מתייגים אותי: זה רווק. למרבה המזל, בגלל השערות הלבנות, אף אחד כבר לא ניסה להציע לי לשיר "אנעים זמירות". אבל כשאתה בלי טלית, מסתכלים עליך אחרת. לחבריי הרווקים אני מציע לאמץ את פסיקתו של הרב חיים דוד הלוי, שהמליץ לכל הרווקים ללבוש טלית, ולהתעלם מהמנהג לחכות לחתונה (עשה לך רב, חלק ג', סימן א'). בדרך כלל אני לא אוהב הסברים סוציולוגיים למנהגים דתיים, אבל את הטיעון הבא לא העלה מישל פוקו, אלא הרב זלמן גייגר, איש גרמניה של המאה הי"ט: "מנהג פרנקפורט אין מתעטפים בטלית עד שנושאים נשים... הטעם יש לומר, למען יהיו הפנויים ניכרים בבית הכנסת, וייבושו, וימהרו על ידי כך לקיים המצווה לקחת אישה" (דברי קהלת, תרכ"ב, עמ' 46-47). אי לבישת טלית מסמנת את הרווקים ומביישת אותם.
הדברים הללו מבטאים צורת חשיבה רווחת בציבור הדתי: הם לא מתחתנים כי הם מפונקים ובררנים; בואו נלחץ עליהם. שאול שיף, איש "הצופה", ציטט במדורו בהתלהבות תקנה מלפני שלוש מאות שנה, שאסרה על רווקים מעל גיל עשרים לגור בירושלים. "אולי זו הדרך להזיז את הרווקים הסובלים מחרדת נישואין"? שאל שיף בצהלה ("הצופה", ג' בכסלו תשס"ד). מאוד טיפשי לנסות ליישם היום שיטות ששייכות למציאות חברתית שונה לחלוטין. אך מעבר לכך, שיף הצליח לטפטף לקוראיו הרווקים עוד כמה טיפות של ייאוש ושנאה עצמית. האם הוא קידם אותם לקראת חתונה? לא במילימטר אחד. הרווקים מאוד מאוד רוצים להתחתן. לא תאמינו, אבל אפילו יותר ממה שאתם רוצים לחתן אותם.
פעם עצר אותי ברחוב אדם שאני מכיר באופן רופף למדיי, ושאל אותי: "חיימי, למה אתה לא מתחתן"? במקום לשאול אותו למה הוא לא מתבגר, או סתם לנבוח עליו וללכת, השבתי לו בנימוס שאין מה לעשות, זה קשה כקריעת ים סוף. "עד כדי כך"? הוא תמה. "זה לא אני המצאתי", עניתי לו, "זה מה שחז"ל אמרו". אתם הצלחתם להתחתן צעירים? הודו לה' על מזלכם הטוב. אבל מה אשמים הרווקים שבסביבתכם? הם רוצים להתחתן, מנסים הכול, ובכל זאת לא מצליחים. תפסיקו להשפיל אותם. רב ידוע ואשתו כתבו מאמר ב"מקור ראשון", ובו הצהירו בביטחון שהרווקות המבוגרות לא מתחתנות רק משום שהן בררניות ומפונקות. בחורה אחת, שהדברים הללו גרמו לה עצב רב, אמרה לי שהיא מתפללת בשבילם שלא תהיה להם בת רווקה מבוגרת.
רווקים מבוגרים הם רכוש הציבור: מרכלים עליהם, משמיצים אותם, נותנים להם הוראות. הרב אליעזר מלמד, שבדרך כלל אני מעריך מאוד את כתיבתו ומפעליו, מנהל קמפיין מתמשך לעידוד הרווקים והרווקות להתחתן מהר ככל האפשר, כדי לעודד את הריבוי הדמוגרפי של העם היהודי. הרב מלמד, כנראה, מניח שהרווקים דוחים את חתונתם מטעמי נוחות גרידא, וברגע שישמעו על התכניות הדמוגרפיות שלו, ימהרו להיכנס בעול הקידושין. תאמין לי, הרב מלמד, כולם רוצים להתחתן, גם בלי לקרוא את שנתון הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

ותפסיקו להגיד שעד החתונה אני חצי בן אדם
גם רבנים חייבים להתייחס בצורה אוהדת יותר לרווקים ולרווקות. יש רבנים שמתנהלים בהקשר הזה בצורה מעוררת הערכה. אך חלק מהרבנים מאמצים את ההסתכלות הרווחת, המתייחסת לרווק כמי שנמצא בפסק זמן בין הישיבה או האולפנה ובין חיי הנישואין. אבל רווקים לא מבלים את כל חייהם בזיכרונות מהישיבה ובחלומות על חתונה. יש להם חיים. לחיים של הרווקים והרווקות יש מאפיינים ייחודיים, שדורשים התייחסות מיוחדת. זה בולט, למשל, בתחום הצניעות. פעמים רבות מדברים בהקשר הזה אל רווקות בנות 28 באותה שפה שבה מדברים לנערות אולפנה בנות 16. אבל הצרכים שלהן אחרים, הבעיות שלהן אחרות, החרדות שלהן אחרות. הטפות נוסח הספר "קדושים תהיו", נתפסות באוכלוסיית הרווקים והרווקות כלעג לרש. וחוץ מזה, תפסיקו בבקשה עם הדרשות על כך שבחתונה הופכים לאדם שלם, ורווקים הם רק חצי בן אדם. אף אחד איננו חצי.
הרווקים והרווקות לא מרגישים נוח בקהילות רגילות של הציבור הדתי. הם לא מרגישים נוח, כי גורמים להם לא להרגיש נוח. לתחושת הניכור הזו יש מחיר. בקרב אוכלוסיית הרווקים הדתיים יש מרירות מתגברת כלפי החברה הדתית וכלפי הממסד הרבני. לרווקים יש צרכים ייחודיים, והקהילה הדתית מתעלמת מהם, לעתים במכוון. נחמד שאנשים מנסים לשדך, אבל זה לא מספיק. החברה הדתית חייבת להכיר ברווקים כחלק מהקהילה: להזמין אותם לסעודות שבת, לפרגן להם בבתי הכנסת, למנות אותם לגבאים ולתת להם עליות לתורה. ואגב, בדקתי בהלכה, ואין שום איסור להביא לחברים רווקים משלוח מנות בפורים. מעל לכול, חברי הקהילה כיחידים חייבים להתייחס לרווקים ולרווקות בצורה מכובדת ומעריכה. יש כאן גם עניין פשוט של בין אדם לחברו וגם מהלך הכרחי לחיזוק החברה הדתית עצמה: אסור לה לאבד עשרות אלפים, הנדחקים באופן שיטתי החוצה מבתי הכנסת ומן הקהילות שלה.
נ.ב.
המאמר הזה מתבשל אצלי כבר שנים. הוא מתפרסם רק עכשיו, כי לא רציתי לספוג בעקבותיו עוד מבטי רחמים. רציתי לפרסם אותו כשאהיה בצד השני. בניסן התחתנתי עם בחירת לבי יעל; שנינו לא נשכח את שנות הרווקוּת הקשות שלנו.
(באדיבות עיתון "נקודה")
סיון תשס"ד יוני 2004

"חתונה מאוחרת" (עמודים-מנחם אב תשס"ד, 11)


תגובה - הרב אלישיב קנוהל
ניכר בדברי הכותבת שהם יוצאים מלב כואב, ואין בהם שמץ של טרוניה או התרסה. התגובה הראשונה והטבעית היא אמפתיה והשתתפות בכאב. מה עוד, שאנו יודעים שדברים אלו משמשים כפה לעוד הרבה בנים ובנות המצויים במצב דומה.
אני מתייחס בקצרה לדברים, אולי יהיה בכך עזר למאן דהו.
מובן מאליו שאין ההחלטה אם בן הזוג מתאים נובעת רק משיקולים קרים, כגון: רמת השכלתו, יכולתו הכלכלית וכדומה, אלא בראש ובראשונה היא תלויה בזרימת הקשר בין השניים. גם אם כל התנאים החיצוניים מתאימים למה שהשני מחפש, אם לא ייווצר הקשר הפנימי, בדרך כלל הקשר ייפסק. מאידך גיסא, מובן שכל אדם קובע לו תנאי יסוד עם מי הוא מוכן להיפגש.
כאן אני מבקש להציע:
אם נפגשנו והקשר בינינו זורם, אל נפסיק אותו בגלל תנאים חיצוניים הניתנים לשינוי, כמו אלה המנויים לעיל: יכולת כלכלית, רמת השכלה, תחום העיסוק ודומיהם. דברים אלו כל כך ניתנים לשינוי שבאמת אין הם צריכים להוות אבן נגף בהתפתחות הקשר. רחל נקשרת לרבי עקיבא בהיותו עם הארץ גמור, ורק אחר כך הוא צומח להיות רבי עקיבא.
באותה המידה אני מבקש לטעון שאין אותם דברים צריכים לעכב לכתחילה מליצור את הקשר. ברור שישנם תנאים בסיסיים לנכונות להיפגש, כגון: המצב הדתי, קווי האופי, כיוון החיים וכדומה, אך צריך לצמצם תנאים אלו רק לדברים המהותיים ביותר ולוותר על השאר. יכולת בניית הקן המשפחתי ואושרם של בני הזוג בעתיד תלויים בכל כך הרבה גורמים אחרים שחלקם אינם גלויים לנו כלל, כך שאין טעם להתנות את הקשר גם באותם תנאים חיצוניים שהם משתנים ואינם מהותיים.
אין ברירה, עם כל הקושי שבריבוי הפגישות אנו חייבים להמשיך בהן, כי רק כך נמצא את בן זוגנו. לאחר בחינת תנאי היסוד אנו צריכים לתת את מלוא הסיכויים לכל ניסיון, לבוא עם מלוא הפתיחות, ובעז''ה נמצא בהקדם גם את מבוקשנו. אני יודע שזה קשה, אך מבלי לעשות אנו עלולים למצוא עצמנו שקועים יותר ויותר במעגל הבדידות, והלוא זה הדבר האחרון שאנו מאחלים לעצמנו.
בברכה נאמנה לצעירות ולצעירים ולהורים המודאגים.
אלישיב קנוהל, כפר עציון
(הרב אלישיב, רבה של כפר עציון)

תגובה - הרב חזי וצופיה כהן
קראנו את המאמר "חתונה מאוחרת" אשר התפרסם ב"עמודים" האחרון, והוא נגע ללבנו. אכן מדובר בתופעה מדאיגה ביותר של איחור משמעותי בגיל הנישואין. הסיבות לכך הן רבות. אחת הסיבות המרכזיות לקיומה של התופעה, לדעתנו, היא דחייתו של ערך הנישואין מפני ערכים אחרים הנחשבים כמתנגשים ובלתי ניתנים לשילוב עם נישואים. צעירים המסיימים את לימודי התיכון עסוקים, ובצדק, בהגשמת ערכים רבים, בתרומה לחברה, לעם ולארץ, בלימודים תורניים, ומאוחר יותר בלימודים לקראת תואר. כמובן שמקומו של הטיול גם הוא לא נפקד בתכניותיו של הצעיר. פעילויות רבות אלו נמשכות לעתים שנים רבות ודוחות ומעמידות את ערך הנישואים בפינה צדדית. חובה עלינו, ההורים, והמחנכים בפרט, ועל החברה ככלל, ליצור אווירה המעודדת ואף מחייבת נישואים. יש להעמיד את ערך הנישואים בראש סולם הערכים, בייחוד בדור שבו מתערער התא המשפחתי. עלינו להעביר לילדינו מסר ברור המדבר על כך שנישואים הם ערך עליון, חשוב ומקודש. חיי המשפחה בעם ישראל מהווים מפתח לעבודת ה' בשלמות. בימים אשר בהם מדברים על ברית נישואים אזרחית כאלטרנטיבה לקידושין כדת משה וישראל, עלינו לדבר על כך שבניית בית בישראל היא הייחוד המרכזי של עם ישראל בעולם, כפי שאנו מברכים בברכת האירוסין, "ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין".
כמובן שמלבד החינוך להגברת המודעות לחשיבות הנישואים, ויצירת אווירה המעודדת נישואים, עלינו כחברה לסייע ככל האפשר לאותם צעירים במציאת בן זוג. עלינו לקבל על עצמנו את תפקידו של ה"קבצן" בסיפורו של ר' נחמן מברסלב, ולפעול בכל דרך אפשרית לעזרה בהקמת בתים בישראל.
באשר לתופעה הנוספת הקיימת בציבור הדתי, נישואין בגיל צעיר מאוד, 18-20, לדעתנו אין להילחם בה, ובמקרים מסוימים כדאי אף לעודד צעירים אלה להתחתן. בכל מקרה, לאחר שהחליטו להינשא, חשוב מאוד לחזק את ידיהם של הזוגות הללו ולשמוח בשמחתם. לצערנו הרב לא תמיד מגיבה החברה בשמחה ובאמירת מזל טוב מכל הלב לאותם זוגות.
לסיום, נקווה שבע"ה עוד יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה.
חזי וצופיה כהן, קבוצת יבנה
(הרב חזי, רבה של קבוצת יבנה ורב בית הספר התיכון ביבנה)

העבודה הקשה באמת מתחילה עם חיי הנישואים
שולי גל
רווקה יקרה!
אני היא "הנשואה שראשה ורובה באושרה המשפחתי ובגידול הילדים שאל לה לשכוח את חברותיה הרווקות". אמנם רוב חברותיי כבר נשואות (כמוני כבר כ – 20 שנה) אולם דבריי מכוונים אל כל הרווקות באשר הן (הדברים נכונים גם לגבי הגברים אלא שאני באה מהצד הנשי):
כל הכוחות שאתן משקיעות במציאת בן זוג, כל הלחץ, הפחדים, התקוות, האכזבות, הניסיונות, המשברים – הם כאין וכאפס לעומת הכוחות שעליכן להשקיע אחרי החתונה. העבודה הקשה באמת מתחילה עם חיי הנישואים. האושר הנכסף לא בא מאליו, צריך לעמול קשה מאד כדי להשיגו.
המאמץ העיקרי לפני החתונה צריך, לדעתי, להתמקד בזיהוי "מפגעים" אפשריים בבן הזוג, שעלולים להכשיל את החיים יחד (כמו אלימות, דעות מנוגדות באופן קיצוני, דחייה בגלל מראה חיצוני וכדו', וכדאי לקרוא גם את דעתו של הרב קוק בעניין), אולם ככל שרשימת ה"למה לא" ארוכה יותר, כך קשה יותר למצוא בן זוג. אני קוראת לכן: צמצמו את הרשימה למינימום הכרחי!
בואו נהיה מציאותיות: בחורים יש (ובעניין זה יש הבדל בין רווקה בת 25 לרווקה בת 40, שאז האפשרויות מצטמצמות. אני מתייחסת כרגע לצעירה יותר, לגביה המבחר עדיין גדול). זו עובדה. למה כל אחד מהם לא מתאים – את זה כל אחת יודעת הרבה יותר טוב מכולם. אז מה תעשי?
האמיני שיש אחד המיועד לך ושאין לו תווית על המצח עם שמך. כשתפגשי בו (מתי?!) לא ינצנצו כוכבים בשמים ו(בדרך כלל) לא תתאהבי בו ממבט ראשון. כשברא אותו הקב"ה הוא כנראה לא התחשב הרבה ברשימה שלך או של בן זוגך אלא ברשימה שלו... ובכל זאת הוא באמת מתכוון (ומזמן) שתגיעו זה לזו (מתישהו...) ותתנו צ'אנס לתכניותיו כלפיכם.
ומה עם האהבה? טוב, לא את כל הסודות של הנשואים מותר לגלות... רק אומר שלדעתי האהבה האמיתית באמת, אותה אהבה מטורפת שכולם חולמים עליה, יכולה להיות נחלתם של הנשואים בלבד, אלה הבונים נדבך על נדבך בחייהם המשותפים, אלה הצומחים ונבנים מתוך המשברים והקשיים, אלה שמטפחים את הקשר ביניהם במסירות והשקעה ללא הרף.
חשבתן שלהיות רווקה זה קשה? ובכן העבודה "הקשה באמת" רק מחכה לכן, אך שכרה בצידה - כל מה שתשקיעו אחרי החתונה, זה בעיקר יכריע האם החלטתן נכון. העבודה הקשה שתקבלו על עצמכן לעמול למען חייכם המשותפים היא בעיקר זו שתקבע (יחד עם ברכת שמים) את מידת אושרכן עם בן הזוג ואת הצלחת חיי הנישואים שלכם.
אין בכוונתי להרגיז או לגרום לתגובה מתגוננת שתענה לי רווקה מתוסכלת או כועסת. יש לי כאן שתי מטרות: א. להדגיש את המסר שהצלחת חיי הנישואים תלויה בעיקר במה שנעשה על ידי בני הזוג "אחרי" החתונה. ב. אולי מכתב זה יביא למישהי יותר מוטיבציה, יותר כוח - לא להתייאש, להמשיך ולחפש, למצוא, להעמיד חופה ו...להתחיל בעבודה...
בהצלחה לרווקות (האמינו – זה זמני!!) ולא פחות מזה - לנשואות!
שולי גל, בארות יצחק
(שולי גל, מדריכת כלות)



חסר רכיב