תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

תרבות משתנה

02/09/2004
עמודים אלול תשס"ד (686) 12
על תרבות בקיבוץ המשתנה
שיחה עם יוסק'ה אחיטוב
ורד ויואל רזיאל-קרצ'מר

התהליכים העוברים על התנועה הקיבוצית בשנים האחרונות, מזמינים אותנו לחשוב מחדש על חיי התרבות הקיבוציים, שבעבר היוו חלק כה משמעותי מהחוויה הקיבוצית. נפגשנו עם יוסק'ה אחיטוב כדי לשמוע מפיו כיצד הוא רואה את מקומה של התרבות ואת חשיבותה בקיבוץ המשתנה

כיצד לדעתך ישפיעו השינויים הכלכליים על הפן החברתי של חיי הקהילה הקיבוצית?
יוסק'ה: "עם שינויי ההפרטות או השכר הדיפרנציאלי בקיבוצים, יש סכנה גדולה מאוד שיגבר הניכור בין החברים, שהחוויה של היחד שהייתה כל כך חשובה, הסולידריות, החוויה האינטימית והאכפתיות של האחד מן השני תלך ותיעלם מן השטח.
רואים את תחילת התהליך של איבוד היחד כבר כיום בקיבוץ שלנו, ואנו קוראים על תופעות חמורות בהרבה בקיבוצים אחרים. יש מקומות בהם יש אנשים עזובים, קשי יום בתוך הקיבוץ עצמו, שלאיש לא אכפת מהם, כל אדם לנפשו. זה מלווה באידאולוגיה הקפיטליסטית של שר האוצר, ביבי נתניהו, הגורסת שכל מי שרוצה להצליח - יכול, ועל כן, מי שעני- זו הבעיה שלו. שמץ מן האווירה הזאת חודר גם לקיבוץ.
המפגש היומיומי בחדר האוכל ובבית הכנסת הכרחי לתחושת היחד, ובקיבוץ המופרט עלול להיווצר מצב שלא פוגשים זה את זה. בעבר, כשנפגשנו שלוש פעמים ביום בחדר האוכל, ישבנו יחד, דיברנו, התלוצצנו, התווכחנו, היו לנו אסיפות חברים, וכל המפגשים הללו יצרו איזו תחושת קירבה. היום זה נחלש".

האם אווירת היחד היא מאפיין קיבוצי שנגזר דינו להיעלם עם השינויים? כיצד ניתן בכל זאת לשמר את תחושת הקירבה ?
"יש קהילות לא קיבוציות, יישובים בגליל וביו"ש, המצליחים לטפח קהילה מלוכדת ללא הבסיס הקיבוצי שאנו נסמכנו עליו עד היום. אני חושב שאנחנו יכולים ללמוד מהם כיצד ליצור חיים קהילתיים ששווים את המאמץ, כיצד ליצור מצב שחבר יוכל לתת לעצמו דין וחשבון ולומר, 'אני רוצה לגור בקיבוץ כי יש לי פה דברים שאני לא יכול לקבל במקומות אחרים. אולי בעיר הייתי יכול להרוויח יותר, אולם כאן יש יתרון קהילתי'.
הדרך לעשות זאת היא על ידי השקעה בחיי תרבות פעילים שישמרו על מה שעוד נותר לנו. אני חושב שהקהילה צריכה לגייס, הן יכולות אנושיות והן תקציבים, לפעולות שיקרינו איזשהו יחד אל החברים ושיחזקו את השותפות.
צריך לטכס עצה ולחשוב על מגוון של פעילויות שיגיעו אל אוכלוסיות שונות בקיבוץ. מעגלים גדולים ומעגלים קטנים, העיקר שיהיו מעגלים. מעבר לפעילויות הכלליות של ועדת תרבות, רצוי לגבש חוגים וחבורות על בסיס קבוע – קבוצה שעוסקת באמנות, קבוצה שעוסקת בלימוד תורה וכדומה. כך ירגיש החבר שהוא שייך לקבוצה".

כיצד אתה רואה את ההשקעה בתרבות משתלבת בתוך המבנה הכלכלי של הקיבוץ המופרט?
"העניין הכספי יכול להוות מכשול, מפני שקשה למדוד את הערך של חיי תרבות ושל חיי שותפות. תחושות אי אפשר לתרגם לכסף. אנו עדים היום לירידה ברמת הפעילות התרבותית באותם קיבוצים שהולכים להפרטות, כי קשה לקבוע מאיזה תקציב זה ימומן, ומכיוון שזה לא מכניס, במובן הכלכלי הצר. אבל עוצמתה של קהילה נמדדת לא בחשבון הבנק של החברים אלא לפי העוצמה של הקהילה כקהילה.
היום יש גם מפעלים כלכליים שמבינים את הצורך בהשקעה בתרבות, בפיתוח היחד של העובדים, מפני שזה יוצר תחושת אחריות הדדית. גם בקיבוץ המשתנה זה נעשה הכרחי הרבה יותר מבעבר. צריך לשמור מכל משמר ולטפח את המסגרת הקהילתית, אחרת אין שום טעם לחיים שלנו כאן יחד".

מה היכולת שלנו לפתח דבר כזה כאשר התרבות העירונית היא כל כך נגישה?
"כל אדם לעצמו יכול לבנות את העולם הרוחני שלו כיחיד. אחד מתעניין בספורט, אחד מתעניין בשחמט, אחד במדעי היהדות ואחד בתאטרון. כל אחד יכול לספק לעצמו את מקורות התרבות שלו. אבל אני מדבר כאן על תרבות ככלי לחיזוק הכלל ולא ככלי להעשרת היחיד. תרבות שהיא יזמות, השקעה מחושבת ומכוונת ל'יחד הקהילתי', כאמצעי להרגשת כוחה של החברה, ודרך כך - לחיזוק האכפתיות בין היחידים.
ההליכה לערב תרבות יחד לא משפיעה ישירות על האחריות החברתית, אבל – האווירה שנוצרת היא החשובה, כמו שילד נושם אווירה בבית הוריו. אי אפשר לומר על כל שיחה שהילד שומע בבית שהיא זו שתפרה אותו, אבל בסך-הכול זו חוויית חיים שיכולה להשפיע על האופן בו מתבונן הילד על העולם, ובמקרה שלנו, על האופן בו חברים מתבוננים על הקיבוץ".

האם לקהילות בתהליכי שינוי יהיה מספיק כוח כדי להביא להרחבת פעילות התרבות?
"אני חושב שזוהי אחת המשימות הראשונות במעלה של הקיבוץ הדתי. התנועה צריכה להשקיע בכך משאבים, להפוך את אגף החברה לאגף החזק ביותר, או לפחות שווה משקל לאגף המשקי. תפקידו של רכז החברה יהיה לארגן גם את היחד הבין-קיבוצי בכל מיני מעגלים, להזרים ולהעביר יוזמות בתחום הזה מקיבוץ לקיבוץ, לשם העלאת פאזת הפעילות התרבותית והחברתית והבידורית בקיבוצים.
מזכירות הקיבוץ הדתי צריכה לקדם את העניין ולא להניח שזה יתרחש מעצמו. זה עניין שהוא קריטי לתנועה אם היא רוצה להמשיך ולייצר אמירה תנועתית-חברתית, כפי שהייתה לקיבוץ הדתי בעבר. כי פירוק הציבור מפרק גם את האפשרות ליצור אמירה".

למה בעצם לטרוח ולהמשיך לשמר את הקיבוץ? השאלה היא, האם יש ערך ייחודי שהתרבות הקיבוצית יכולה לפתח היום ?
"אני לא פסימי לגבי העתיד של התנועות השיתופיות ושל אורח החיים השיתופי. אני חושב שבמציאות הכלכלית הקפיטליסטית של ימינו, יותר ויותר בני אדם בכלל, בארץ וגם בעולם, יחפשו מסגרות חיים אחרות. אני חוזר לבובר שדיבר על החברות האוטופיות במסגרת החברה התעשייתית שבה אדם מרגיש בודד ואנונימי בתוך ההמון הענקי. פתרונו של בובר הוא החיים בתוך מסגרת של עדות. לדעתי זהו פתרון נכון לאנשים רבים שיחפשו גם בעתיד את המסגרות החברתיות הנותנות תשובה לבעיית הניכור, לצורך האנושי לא להיות לבד.
לטעמי יש פה גם עניין מוסרי, של חינוך האדם לחובה שלו כלפי האחר. אני מזכיר בזאת את לוינס. אני חושב שהוא הנביא של עתיד המוסר היהודי, שראה באופן מהפכני את היחס בין זכויות וחובות היחיד. הדגש הוא כיום על זכויות כבוד האדם וחירותו, על זכות היחיד ליהנות ולממש את עצמו. לוינס מלמד אותנו שהדגש צריך להיות לא על זכויותינו, אלא על חובותינו כלפי האחר.
המטרה שלנו היום היא לבנות לעצמנו מסגרות שבהן נוכל לפתח ולכוון יותר את רגשי האחריות שיש לאחד כלפי זולתו. אם אנחנו לא יכולים לעשות את זה באמצעות המסגרת הכלכלית, כפי ששאפנו בעבר, נעשה זאת באמצעות המסגרת החברתית-תרבותית או בכל דרך שנמצא בעתיד".
עין צורים
חסר רכיב