תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

הציונות הדתית

09/07/2004
עמודים תמוז תשס"ד (684) 10
הציונות הדתית ויחסה לצדק חברתי
הנאום שנשא יוסק'ה בטקס קבלת תואר דוקטור לשם כבוד באוניברסיטת בר אילן.
יום ראשון 16 מאי 2004, כ"ה אייר תשס"ד

המצב הכלכלי הקשה שבו מצויה החברה הישראלית בימינו ובעיקר הפער הזועק לשמים בין עשירים ועניים, פער שהוא הולך ומתרחב, הביא לידי כך שכל מפלגה וכמעט כל תנועה מצהירה ששיפור העוול החברתי הזה הוא בראש מעייניה. ביודעין ובלא יודעין יש לתחיה פתאומית זו של הדאגה לחלשים, שהפכה להיות אופנתית ובעלת רייטינג גבוה, הרבה מן הרמייה. מָשול הוא בעיניי למה שכבר חכמינו הגדירו כחסד של חטאת, וייחסו אותה לאומות העולם. כוונתי למה שהגמרא מספרת בבבא בתרא (י' ע"ב):
תניא, אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו. בנַי, מהו שאמר הכתוב 'צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת'?
נענה רבי אליעזר ואמר: 'צדקה תרומם גוי',- אלו ישראל דכתיב, 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. ו'חסד לאומים חטאת' - כל צדקה וחסד שאומות העולם עושין חטא הוא להם, שאינם עושין אלא להתגדל בו.
נענע רבי יהושע ואמר, 'צדקה תרומם גוי'- אלו ישראל, … ו'חסד לאומים חטאת' - כל צדקה וחסד שאומות העולם עושין, חטא הוא להן, שאינן עושין אלא כדי שתימשך מלכותן.
נענה רבן גמליאל ואמר: … כל צדקה וחסד שעכו"ם עושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא להתיהר בו.
ידוע לנו, שאומות העולם, היוונים והרומים, אמנם הרבו במעשים שאנחנו קוראים להם מעשי צדקה, בפילנטרופיה, בבנפיקטורה, בכל מיני פעולות של חלוקת לחם, מזון ומצרכים אחרים להמונים. אבל המטרה שלהם הייתה תועלתית בלבד. וכבר ציין פרופ' א"א אורבך כי פעולות הרווחה ומדיניות הרווחה שאומות העולם נהגו כלפי השכבות השונות של העם, לא היו קשורים כלל וכלל בסעד לעניים מתוך רגש של חמלה כלפי הסובלים, "אלא הם חשבון מדיני-חברתי של המעמד השליט, שראה בהם אמצעי לחיזוק שלטונו והגדלת כבודו בעיני המעמדות הנמוכים."
דומני שאיש לא יהסס בימינו לזהות באתוס של המפלגות השונות בתוכנו את האיפיונים הללו מאומות העולם שבימים הקדמונים.

אכן, ראוי להיות חשדן כלפי רטוריקה של חסד וצדקה, ולבדוק אותה לאור המציאות בפועל, דהיינו לשאול כיצד והאומנם תורגמו ויושמו הכרזות אלה הלכה למעשה. הקהילה היהודית בדרך כלל הצטיינה אמנם במעשי חסד וצדקה ופדיון שבויים וכיוצא באלה, אך עם זאת יש מקום להרהר אחרי הדימוי האידילי -במשהו הזה של החברה היהודית המסורתית בעבר, עד כמה אכן הייתה בה בכל התקופות ובכל המקומות רגישות כלפי השכבות החלשות שבתוכה. המחקר ההיסטורי על השכבות העניות בישראל שהוא רק בראשיתו, העלה תמונה מורכבת ולא חד משמעית בתחום זה. אסתפק כאן רק בהפנייה אל מחקריהם של יוסף קפלן, ושל ישראל יעקב יובל, של יעקב גוגנהיים, ואלימלך הורוביץ שבדקו על פי תקנות הקהל ועדויות שונות אחרות את התייחסותן של קהילות שונות, כמו הקהילה הספרדית-פורטוגזית המבוססת באמשטרדם של המאה השבע עשרה, וקהילות אשכנז ופולין של המאות השש עשרה והשבע עשרה כלפי העניים הנוודים וחסרי הבית בקרבם, התייחסות שהפכה את הביטוי התלמודי "ארחי ופרחי", שכשלעצמו היה מכוון רק כלפי אורחים בלתי צפויים בשבת לצורך חישוב שיעור מזון שלוש סעודות, להיות בעל קונוטציה שלילית, המכוון לחבורות העניים חסרי הבית הללו. בין השאר, היו שהתנו בתקנות קהל אלה את התמיכה בהם, בסילוקם של ה"ארחי ופרחי" מעירם וציידו אותם בדמי נסיעה חד-כיוונית למקומות אחרים.
ב.
זיקתה של הציונות הדתית לשאלות של צדק חברתי נולדה והתאפשרה על בסיס תפיסה מהפכנית דתית חברתית, זו שלימים, ב- 1928, כונתה על ידי הרב שמואל חיים לנדאו כ"מרד הקדוש". בבסיסה של תפיסה זו קיים מתח בין הנכונות לקבלת עול מלכות שמים מכאן לבין ביקורת על תפיסה פורמליסטית של ההלכה בתחומים החברתיים-כלכליים, וביקורת על ההנחה שיש בידי הרבנים, אלה המצויים ראשם ורובם בתוך העולם ההלכתי בלבד, כלים מספיקים להנחייה ולהדרכה מלאה של חיים על פי ההלכה בעולם המודרני שהוא כה שונה מן העולם המשתקף בספרות חז"ל והפוסקים. כפי שהראה אהוד לוז, הייתה לציונות הדתית כבר בראשיתה מודעות למציאות הפרדוכסלית שבה היא פעלה, שחייבה אותם לערער על סמכותם של גדולי התורה ולהפר את הוראותיהם. הרב יצחק ניסנבוים ביטא מצוקה זו באומרו
אנחנו "הציונים החרדים" נמצאים בין הפטיש והסדן. אין אנו יכולים ואיננו חפצים לוותר על אות אחת שבתורתנו ולא על סעיף אחד שבציונות, הננו מכבדים ומוקירים את נושאי דגל תורתנו ואת מרימי נס ציוניותנו, הננו חפצים לשמוע בקולם ... והננו מוכרחים ...למרוד ברבותינו וראשינו, ... ומה נעשה, ריבונו של עולם!
על סדר היום עמדו שאלות חדשות, בעלות פרספקטיבות רחבות ואוניברסליות, החורגות מן המסגרת הקהילתית המצומצמת, והייתה הרגשה בציונות הדתית בראשיתה שהרבה מן הרבנים מנוכרים לשאלות הללו. לענייננו אני מבקש להצביע על ההבדל בין סוגיית החסד וצדקה, שהן מצוות וחובות המוטלות על היחיד בכל משטר חברתי וכלכלי שבו הוא מצוי, לבין סוגיות הצדק החברתי, הכוללות נורמות האמורות לעצב את המבנה הכלכלי והחברתי הכללי, ולבקר את התיפקוד של כללי המשחק של כוחות השוק והכלכלה הגלובליים, במידה והם מתעלמים מן השיקול המוסרי ומאחריותם המוסרית לתוצאות פעילותם. ראוי לציין, שכבר אדם סמית, בן המאה השמונה עשרה, נביא תורת השוק החפשי ותיאוריית "היד הנעלמה" שלל את הסיכוי שהתחרות החופשית תפתור בעיות של אי צדק חברתי, והצדיק התערבות של גורמים חוץ-משקיים אשר יגבילו את החופש הכלכלי בשורה של חוקים שיבטיחו את רווחתו המינימלית של החלש.

לענייננו, אני מבקש להדגים, בשני סוגי כשלים את אי הנחת שעמד בבסיס התפיסה המהפכנית שבו החזיקה הציונות הדתית בראשיתה, ועמו התמודדה. האחד - הסתפקות בטרנספורמציה פורמליסטית של הלכות שאמורות היו להשפיע בפועל על המערכת החברתית הכללית בתחום הצדק החברתי. כוונתי לגורל שפקד,למשל, את מצוות השמיטה מכאן ואת איסור הריבית מכאן, שתי מצוות שזיקתם הערכית-חברתית היא כה גלויה וברורה. לאור השתנות התנאים הכלכליים, החקלאיים והחברתיים בעולמנו המודרני, ניטלה מהן נשמתם הפנימית ונותרה בהן רק הקליפה הפורמלית. כך הפך איסור הריבית להיות עניין פורמלי ריטואלי, והשפעתו על שוק ההון ועל ניצול ההון לטובת בעלי ההון על חשבון העניים הנזקקים לו היא אפסית. בגלגולו האחרון כל עניינו של הריבית אינו שונה מתעודת הכשר פורמלית לבנקים הדומה לתעודת הכשר במסעדות.
גם מצוות השמיטה נתפסת היום בציבור הדתי כתת סעיף של מערכת הכשרויות בלבד. השמיטה נתפסת כבעיה של אוכל כשר וטעמה הולך ונשכח. הערך החברתי הערכי של מצוות השמיטה הולך ונמוג בין מדפי הסופרמרקטים, ונבלע כולו בתוך "הקופסה השחורה" האנונימית של מותג הכשרויות, על דירוגיהם ההירארכיים של כשר וכשר למהדרין וכיוצא בהן. ואני עוד זוכר בנוסטלגיה את המנוף האידיאולוגי ואת התסיסה החינוכית שעוררו שנות השמיטה במערכת החינוכית ובחברת הקיבוץ הדתי, ואת מיגוון היוזמות של פעולות בקהילות הקיבוץ הדתי לקיים את "ואכלו אביוני עמך" מתקציבי הקיבוצים עצמם, תוך ציון והדגשת ההבדלים בינם לבין אותם ישובים חקלאיים של פועלי אגודת ישראל שדאגו לגייס תקציבים ציבוריים כפיצוי על שמיטת הקרקעות ואובדן הכנסותיהם מהחקלאות ששבתה.
היוזמות הללו שציינתי לא נגזרו כמובן ישירות מן המערכת ההלכתית הפורמלית, והן דרשו העזה של ציבור ושל הנהגה ציבורית המעיזה לחרוג אל מעבר לגבולות ההלכה מתוך הכרה בצורך לחדש הנהגות שיוכלו לשמר את הרלבנטיות של מצוות השמיטה כמייצגת את ערכי הצדק החברתי בימינו, מערערת על תוקף הבעלות על הרכוש ("כי לי הארץ"), ומחפשת דרכים לחלוקה אגרארית מחודשת כדי למנוע היווצרות פערים גדולים מדי בתוך החברה.
זו דוגמה סימפטומטית להכרח לחרוג אל מעבר לשדה ההלכתי המקובל. חריגה כזאת מצויה בדרך כלל מחוץ לתחום הפעילות והסמכות המוגדרת "אקס אופיציו" של רבנים. ככל הנראה, מן המערכת ההלכתית ניתן להסיק רק הנחייה כללית האמורה להטיל על המדיניות הכלכלית נורמות מוסריות-דתיות ההולמות את מה שנתפס כ"רוח התורה", בעוד שתרגומה הפרטני המעשי ההולם את השעה ואת המקום יכול להתפתח רק בחברה דתית שיש בה, כפי שהגדיר אותה בשעתו אריה פישמן, מודעות עצמית לכריזמה ולעוצמתה הדתית.

סוג שני של כשל שעומד בבסיס העמדה המהפכנית הנדרשת לעיסוק פורה וקונסטרוקטיבי בשאלות של צדק חברתי מצוי בהנחה שניתן בפשטות לבצע אקסטרפולציה מן היחיד, האָמון על ערכי גמילות חסד וצדקה, ואף מן המבנה והמערכת המסורתית של הקהילה היהודית, על העוגה הלאומית, ועל הפוליטיקה של הכלכלה הלאומית. לא ניתן להסיק ממערכת, הברוכה בריבוי מוסדות החסד והצדקה שבה על המערכת המודרנית של מדינה מודרנית ועל אופיים של השיקולים בדבר החלוקה הראויה של תקציבי הממשלה ועל אופני גבייתם. וזאת מבלי להמעיט כלל מהחשיבות של קיום מערכות וולונטריות של חסד וצדקה בכל קהילה וקהילה.
גם כאן, ההכרעות בשאלות אלה צריכות להיות מסורות לידי מי שאמונים לא רק על ההלכה המקובלת בידינו אלא גם בידי מי שבידיהם הכלים המושגיים והידע הרלבנטי בכל התחומים הקשורים לניהול מדינה. אני מזכיר את פולמוס ליבוביץ-נריה-גולדמן, משנות החמישים, סביב שאלת מדינת התורה שעסק בשאלה עד כמה יש הכרח לחדש, תוך חריגה מהגבולות ההלכתיים המסורים בידינו כדי לפתור את שאלות הקיום והניהול הרגולטיביים של מדינה דמוקרטית ומודרנית. הרב נריה טען, כזכור, בניגוד לישעיה ליבוביץ, שניתן לחלץ מתוך המסורת ההלכתית הקיימת את כל התשובות הנדרשות לצורך הנהגת המדינה על פי התורה, והבטיח כי כשיגיע הזמן ויפנו אל ההנהגה ההלכתית בשאלות - יקבלו את כל התשובות הנדרשות.

ב. צדק חברתי בציונות הדתית הקלאסית
כאמור, שאלות הצדק החברתי העסיקו ללא הרף חוגים רחבים בציונות הדתית בראשיתה ועד לשנות החמישים של המאה העשרים. הציונות הדתית בראשיתה חיפשה דרכים לריענון, לשיקום ולחידוש המצוות הללו בלבושים אחרים, רלבנטיים למקום ולשעה, ומימשה אותם באימוץ צורות התיישבות ובפיתוח תורות ואידיאולוגיות חברתיות מתאימות, בזיקה לשאיפות, שהילכו בישוב באותם ימים, להקים כאן בארץ ישראל חברה צודקת למופת. סקירה ביבליוגרפית של מאמרים ותכניות לימוד וחינוך מאותם ימים יכולה להצביע על המקום המרכזי ששאלות הצדק החברתי תפסו בסדר היום הציבורי.
מתיאוריהם של צעירים, בוגרי ישיבות, חברי הפועל המזרחי משנות העשרים והשלושים למאה הקודמת מתברר עד כמה בער בליבם פאתוס דתי לחדש ולעצב על פי תפיסתם חברה צודקת, יצרנית, בהתאם לרוח התורה כפי שהם הבינו אותה.

בציונות הדתית של אותם ימים התפתח תהליך מעניין של "גיור" של ערכים ושל מטבעות לשון שהילכו בציונות הכללית ובתנועת העבודה, תוך הדגשת האותנטיות היהודית שלהם, ותוך התרסה כנגד חיקוייהם הזולים יותר ממקורות נוכריים. תהליך זה לא נעשה בשום פנים משיקולים אפולוגטיים או משיקולים אופורטוניסטיים קוניוקטורליים. מאפיין נוסף של האווירה הרוחנית של אותם ימים היה הכללה כמעט לא מסויגת של ערכים כלל אנושיים ובעיקר ערכים מוסריים כלליים בתוך תפיסת העולם הדתית, ומיעוט משקלן של התבטאויות בדבר תהום מטאפיזי ואונטולוגי הקיים כביכול בין העם היהודי ובין הגויים. כבר בשנות העשרים, חתר הפועל המזרחי ולימים תנועת הקיבוץ הדתי, להעניק צביון יהודי דתי מקורי לערכי רוח ולאידיאלים מוסריים כלל אנושיים. רבים מהם היו שותפים לביקורת חריפה של תנועת העבודה על הגלות ועל הגלותיות , וציפו, גם הם, לאחר מלחמת העולם הראשונה, להקים עולם חדש על חרבותיו של העולם הישן.

מכל הדברים האלה עולה, כי עד שנות החמישים-והשישים עדיין אפשר היה לדבר בחוגים של הציונות הדתית על תיקון האדם ועל תיקון העם ועל תיקון העולם. רבנים ציונים, הוגים, וחברים מן השורה כאחת בתנועת הפועל המזרחי, בקיבוץ הדתי ובפריפריה שלה, יכלו לעשות אינטגרציה של עולמם היהודי הפנימי עם עולמות אחרים, ולנסח את השאיפה הבסיסית לתשובה ולתיקון במונחים ובשפה ההולמת גם את מיטב האידיאלים של העולם החיצוני. הציונות הדתית יכלה בכך, אולי לראשונה בהיסטוריה היהודית, להעמיד את עם ישראל בחזית אחת ואף בחזית קידמית יחד עם שאר האנושות.
סבורני שבימינו אלה עולה הצורך להעשיר את ארון הספרים הציוני דתי בחיבוריהם ובכתביהם של הוגים חשובים בני המחצית הראשונה של המאה העשרים, שכאמור, בהבדל מהוגים ורבנים בני זמננו הרבו לעסוק בשאלות של צדק חברתי. אזכיר כאן בקצרה שתי דמויות רבניות חשובות, שקלטו והפנימו את הלכי הרוח הכלליים הרגישים לשאלות של צדק חברתי וניסו לפתח את הגירסה היהודית ההולמת, כל אחד על פי דרכו. האחד הוא ר' חיים הירשנזון, שהקדיש מקום רב במלכי בקודש חלק ג' (תרפ"ג) לבירור עמדה יהודית לַרכוש ולהון ולסדר החברתי הראוי. ר' חיים הירשנזון ישב באותם ימים בארצות הברית, והוא חיפש דרך ממוצעת בין הקפיטליזם האמריקאי ובין הבולשביזם הרוסי.
והשני הוא הרב המקובל יהודה ליב אשלג (1885 - 1955), שניסה לשכנע את ראשי הישוב היהודי בארץ ישראל בראשית שנות החמישים, שעל מדינת ישראל הצעירה ללכת על האוריינטציה הסובייטית, ושיש לחנך לקראת חברה שוויונית, אשר בה כל אדם יתרום ככל יכולתו ויקבל לפי צרכיו. אופקיו של הרב אשלג היו אוניברסליים, והוא האמין שעקרונות הצדק החברתי יביאו שלום לעולם כולו אם אכן הם יאומצו על ידי כלל האנושות. ושימו לב, שאת כל החזון הזה שאב הרב אשלג ממקורות ישראל ומחזיונות מיסטיים וקבליים יהודיים פנימיים שהוא חווה.

ג. שורשי התמורות בהתייחסות של הציונות הדתית לשאלות של הצדק החברתי
מאז שנות השישים חלו שינויים דרמטיים בציונות הדתית, שלא כאן המקום לעמוד עליהם ולפרטם. לענייננו בלטה הורדה ניכרת, אם לא מוחלטת, של העיון והטיפול בשאלות של הצדק החברתי מסדר היום של הציונות הדתית, וזאת במסגרת הריקואורדינציה של מערכת הערכים הכללית שחלה בציונות הדתית. ואני מבקש לחזור ולהדגיש את ההבדל בין העיסוק המופתי הנמשך ואפילו גואה במעשי חסד וצדקה וולונטריים קהילתיים ובין הזנחת העיסוק בשאלות מבניות גלובליות ברמה הלאומית והמדינית של הצדק החברתי שבו אנו דנים כאן.

אינני מתעלם מההתפכחות הכללית ומהאכזבה הכללית שחלה בעולם המערבי מן הסוציאליזם, שבשיאה קרס הקומוניזם, ולרגע אף עלתה ההרגשה-האשליה, שבוטאה על ידי פוקויאמה כאשר כתב על "קץ ההיסטוריה", שהקפיטליזם חוגג את נצחונו הסופי. אין ספק שיש לכל זה השפעה ניכרת, אם לא מכרעת, על דחיקה לשוליים של סוגיות הצדק החברתי מסדר היום הלאומי הכללי במדינת ישראל. בין השאר אפשר לייחס לעניין זה גם את בגידת התנועה הקיבוצית, ובכללה גם תנועת הקיבוץ הדתי בסוגיית הצדק החברתי, באימוץ אתוס חיים קפיטליסטי ובהשלמה עם שינוי הערכין הכללי בתרבות המערבית בכיוון המגמות הגלובליסטיות, שאינן אמורות כלל לשלב את ההיבט המוסרי כמרכיב לגיטימי במערכת השיקולים הכלכליים אלא רק במידה ונודעות לו השלכות שיווקיות או פוליטיות כלכליות כלשהן.
במסגרת המצומצמת של דיוננו כאן, אני מבקש להתמקד רק בתהליכים הפנימיים שחלו בעולם הערכים הציוני דתי, ואני מתכוון בעיקר לגוש העיקרי של הציונות הדתית, שמאז שנות השישים, עומד רובו ככולו תחת ההשפעה האידיאולוגית והדתית של חוגי ישיבת "מרכז הרב" וגרורותיה.
האנרגיות הרוחניות הדתיות והחינוכיות מנותבות, מאז שנות השישים, לאפיקים אחרים לחלוטין, צבועות בצבע לאומי בולט וממוקדות, כידוע, בהתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל המשוחררת. שיח על צדק חברתי, על שוויון כלכלי ושוויון זכויות אזרחי נתקל לעיתים אפילו בעוינות מסוימת, ומוצג, רח"ל, כייבוא פסול ממקורות זרים, לא יהודיים מקוריים.

אני מבקש לטעון טענה חמורה למדי, שלא זו בלבד שההתמקדות בגאולת הארץ מאפילה על הטיפול בשאלות של צדק חברתי בהבטיהן הגלובליים, אלא שהיא כרוכה במקביל בעיצוב אחר ושונה של מערכת הערכים הדתית, האידיאליסטית והנורמטיבית, עד כדי שבירת הכלים שבאמצעותם ניתן יהיה לכאורה לשקם את מקומה המרכזי של סוגיית הצדק החברתי, שבימינו זוכה שלא בטובתנו, כפי שהערתי בפתח דבריי, להתעניינות מחודשת ברטוריקה הרווחת במחוזותינו, כדי להחזירה לקידמת הבמה.
פעילויות של גמילות חסד וצדקה מקוימות בדרך כלל במסגרת הקהילתית האינטימית והן נושאות אופי פנים-יהודי מובהק. היזקקות לפרנס גם עניי נכרים, אף שהיא נידונה בהלכה וזכתה לפתרונות הלכתיים מורכבים, היא נדירה במיוחד במציאות הישראלית ולפיכך כמעט ולא שולבה במערכות החינוכיות. מאידך, טיפול תיאורטי והלכתי בשאלות גלובליות של מדיניות של צדק חברתי, הן במסגרות הממלכתיות ובוודאי במסגרות הכלכליות הבינלאומיות איננו יכול להתגדר ביהודים בלבד, ואיננו יכול לפסוח על הממדים האוניברסליים המובנים בהן, ולהתנכר לשוויון מעמדו וזכויותיו של כל אדם, יהודי ונכרי כאחת. כל ניסיון להציע כיוונים להתמודדות עמו חייב להשלים עם ההנחה, שעם ישראל הוא חלק ממשפחת העמים, שגורלו הכלכלי והחברתי הוא חלק מההיסטוריה הכללית, וגורל אפשרויות היישום של הצדק החברתי אינו יכול להיות מנותק מן העולם הגלובלי. הנחה זו עומדת בניגוד למגמה הרווחת בציונות הדתית של היום המעמיקה תודעתית את ההבדלים המהותיים והמטאפיזיים בין ישראל לעמים.
במערכות חינוכיות רבות בציונות הדתית יתקשו לעסוק בהפנמה מעמיקה וגורפת של ערכי השוויון הדמוקרטי ליברלי. ערכים אלה מהווים מבחינה מסוימת תנאי מקדים לטיפול בשאלות הצדק החברתי, שאינו יכול לסבול העדפות של קבוצת אזרחים אחת על פני רעותה. גם באותם תשובות ומאמרים העוסקים במעמדם של הנכרים במדינה היהודית על פי ההלכה נתקל השילוב המלא של אזרחים נכרים במערכות של המדינה בקשיים, והפתרונות לשוויון במעמדם ובזכויותיהם הם לעיתים דחוקים.
לאחרונה גוברות ומתחזקות המגמות, בישיבות ובאולפנות מסויימות, לסגירוּת תרבותית ולהסתייגות מהודאה בערכם הראוי של ערכים הנחשבים כמיובאים "מן החוץ". מגמות אלה כוללות לא רק תפיסות על ייחודיות גורלו ההיסטורי של עם ישראל המונהג בכל רבדי המציאות, הפוליטית, החברתית והכלכלית, על פי כללים השונים מן הכללים שבהם מונהגים כל העמים האחרים כולם, אלא גם תפיסות המכריזות על כפיפותו של עם ישראל למוסר השונה מן המוסר האנושי הכללי. בחוגים אלה נעדרים, אפוא, הכלים שבאמצעותם ניתן להתמודד עם שאלות של צדק חברתי בכלכלה מודרנית , שכאמור, הן אינן יכולות לחרוג משדה השיח הכלכלי-פוליטי-חברתי ותרבותי הכללי.

לאחר כל הדברים הללו, נראה לי, שגם אם אין לצפות לחידוש ימיו של "המרד הקדוש" שצמח במחצית הראשונה של המאה העשרים, על רקע הרוחות והאידיאלים שרווחו באותם ימים, הרי שיש צורך חיוני לאינטרפרטציה מחודשת של הרעיונות הללו ולטיפוח וֶרסיה חדשה של מהפכנות דתית-חברתית, שתדע להגיב כראוי מתוך השראה ממסורת ישראל, על הפערים החברתיים הבלתי נסבלים שמתרחשים בחברה הישראלית של ימינו. ואני מקווה שרבים כאן שותפים לתקווה - כי ניתן לחדש, לאחר שידוד ערכים מעמיק, באתוס הציוני דתי את מקומה המרכזי של השאיפה לצדק חברתי, כך שיקוימו דברי חז"ל, "צדקה תרומם גוי - אלו ישראל". סימנים להתחדשות כזאת אני מוצא בהתעניינות המתרבה בעולם הרחב בתורתו של לוינס, שהעמיד בדרכו שלו את הרגישות המוסרית הכלל אנושית ואת הדאגה לזולת בקדמת המערכת הדתית, ואפילו בהתחדשות העיסוק בעולמנו היהודי במורשתו הקבלית של הרב יהודה ליב אשלג, שהציב גם הוא את האחריות של האדם לזולתו כעיקר הגדול בעבודת ה', המאופיין לדידו על ידי חסד שופע ללא תמורה. אני מאמין ששידוד ערכים דתי חברתי מסוג זה איננו בגדר הנמנעות.

דברים על יוסקה אחיטוב ועל הטכס - דוכי

התכבדנו כ-20 חברים מעין צורים והשתתפנו בטקס הענקת ד"ר לשם כבוד ליוסק'ה. הטקס היה מרשים ביותר, מכובד כשלעצמו ומכבד את מקבלי התואר ונותניו.
אוניברסיטת בר-אילן ראויה לכל שבח על שהכירה ביוסק'ה כמי שראוי לקבלת תואר זה. אישית, נדמה לי, שיותר משיוסק'ה התרגש (אם בכלל) התרגשנו אנחנו חבריו ומשפחתו. לא רבים הם האנשים אשר כיוסק'ה בורחים מן הכבוד! הפעם, רדף אחריו הכבוד ו...השיגו ויותר מיוסק'ה אנחנו אלה המתכבדים בו!
ראינו את יוסק'ה כשהוא נעול סנדלים, עוטה גלימה שחורה וחובש (חבוש?...) כובע אקדמאי-טקסי... זה האיש: תורה ו-עבודה, דת ו-מדינה, דתיים ו-חילונים, שיתוף ו-שיוויון, הפרטה ו-קיבוץ...
וכך נכתב בקצרה בחוברת של מקבלי התואר: "אוניברסיטת בר-אילן מעניקה תואר דוקטור לשם כבוד למר יוסף אחיטוב על תרומתו הייחודית לעיצוב פניה של הציונות הדתית, הן במישור העיוני-תיאורטי והן במישור המעשי-חינוכי, ועל פעילותו הציבורית המגוונת בתנועת הקיבוץ הדתי".
אנחנו חברי עין צורים וחלקנו המרגישים עצמם כלומדי תורה מפיו של יוסק'ה במשך שנים, מתברכים ומתכבדים ביוסק'ה ומאחלים לו ולכולנו שנזכה יחד להמשיך וללמוד עוד שנים רבות בבריאות ובצלילות הדעת!
דוכי

ברכה ליוסקה

ליוסק'ה חברנו, יישר כוח! עם קבלת תואר ד"ר לשם כבוד
מטעם אוניברסיטת בר-אילן.
חבריך בתנועת הקיבוץ הדתי

חסר רכיב