תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

משפחת בן צבי

31/05/2004
עמודים סיון תשס"ד (683) 9
תולדות משפחת בן צבי
על המדף
ק ו ר ו ת ב ת י נ ו

לספרים האוטוביוגרפיים נוסף לאחרונה אלבום יפהפה, קריא מאוד ועשיר בתמונות: קורות משפחת בן צבי. מתוך 205 דפי הספר, מוקדשים 90 דפים ל"קורה" המרכזית - ר' אריה בן צבי. ומ"ענפי קורותיו" נבנו: קבוצת אברהם - כפר עציון (שלומית ויוסף פורת) וכפר עציון השנייה (רחל וחנן פורת), סעד (מרים ומשה בן צבי) ועלומים (יעל וצביקי פורת), ועוד.
קורות הבית נכתבו על ידי בני המשפחה, בנים נכדים ונינים, לקראת חנוכת הבניין הרב-משפחתי, המשלב ומשמר את בית האבן הקטן שנבנה בתרפ"ב 1922, שנתיים אחרי שהתיישבו על ההר ברחוב הגליל בשכונת נווה שאנן בחיפה. ל"בית הזה" חלק חשוב מאוד בייסוד השכונה כולה ועיצוב הקהילה הדתית הציונית המפוארת שיש היום בשכונה.
השנים הראשונות היו קשות מאוד ולא רבים ממייסדי השכונה, שרובם היו מסורתיים, שרדו בה. חוסר מים חייב שימוש במי בורות. לוקסים ועצי הסקה שימשו במקום חשמל. תנים טרפו את העופות שבחצרות האוהלים והפחונים, מגפת מלריה, הטרדות של ערביי הסביבה, חוסר כביש ותחבורה סדירה לחיפה הוותיקה. מי ששרד, נדרש לכוחות נפש ונחישות מיוחדים.
הקורא את "קורות הבית" יכול למתוח בנקל חוט השני בין ההתנחלות נווה שאנן של הסבא אריה בן צבי, להתנחלויות נכדיו וניניו בימינו. כשיוצאת משלחת ובה גם ר' אריה בן צבי לירושלים אל מוסדות "היישוב" כדי לגייס תקציב לסלילת כביש, דרכם עוברת... בשכם, וממשיכה... בוואדי חרמייה, משם נאלצים הם להמשיך... יחפים. את נעליהם השאירו לשליטי וואדי חרמייה, השודדים, תחליף לפרוטות שלא היו מצויות בכיסיהם.

6 שנים חולפות ובשכונה 600 איש בלבד. פנחס רוטנברג מושיב בשכונה קבוצה של עובדי חברת החשמל, מה שמקדם לא רק את האוכלוסייה אלא גם את... "חישמול" השכונה.
כ-10 שנים קודם לכן, ב-ט' בניסן תרע"ו – 1916, נושא ר' אריה בן צבי לאישה את חסידה לבית נעמני, ויחד מתיישבים בחיפה התחתית, שם מלמד אריה ב"נצח ישראל" (המנהל דר' לוין בעל אוצר הגאונים).
מ"קורות בתינו" למד הקורא גם על דמותו של החותן, הסבא אברהם צבי נעמני, גם הוא מורה ב"נצח ישראל" הוותיק בפתח תקווה, לימים עורך מחזור מפי עוללים. בספר מובא מסמך היסטורי מרתק: מכתב שלו מסיום מלחמת העולם הראשונה, ובו מתואר עונש גלות שהטילו פקידי השלטון עליו ועל אשתו, על שהעז לבקש מהם... לספק לבית הספר חיטה במחיר זול, כדרך שהשיג חתנו אריה בחיפה. העונש: גלות מביתו - לכפר סבא, טבריה וצפת. הגולים מגיעים לטבריה דרך ים כינרת. נפגשים בעוני הנורא של תושבי צפת וטבריה. מקנחים את הגלות בהגיעם לחיפה, במאסר ליל שבת של החתן והמחותן.
40 שנה הקדיש ר' אריה בן צבי להוראה ואלה השאירו רישומם במכתבי הערכה של תלמידים רבים. אחד המכתבים המופיעים בספר הוא מכתבו הארוך והמרגש של דר' יוסף דנה ( היום, מרצה לערבית ולספרות ימי הביניים) שעלה לארץ מדמשק בשנת תש"י, והוא בן י"ב שנים, וזכה להיות מתלמידי המורה בן צבי. בניגוד לילדי עלייה זו, שנתקבלו למערכת החינוך בזלזול של "בני המזרח", למרות שהביאו בצקלונם תורה ודעת, זכה הוא להערכה מעצימה. לי כקורא הזכיר הסיפור גם את קליטת התלמידים עולי אתיופיה בחמ"ד.
בין מכתבי התלמידים, נמצא גם מכתבו של יהודה בר"ט ז"ל: "זכור לי לטובה מורי האהוב, אריה בן צבי ז"ל, שהיה בעת היכנסי לבית ספר 'נצח ישראל' בחיפה, בעלותי ארצה מגרמניה, גם מנהל המוסד וגם מורה מן המניין (תרצ"ד). במיוחד אהבתי את שיעוריו בתורה ובנביאים, שהיה מלמדם מתוך ספר תנ"ך קטן ומרופט מרוב שימוש. התאוריה של מר בן צבי הייתה, כי יש ללמוד את התנ"ך מתוך עצמו, באשר אין כל סיכוי להגיע לפשר הכתובים, אלא אם כן מכיר אתה על בוריים את כתבי הקודש בכללם. נאמן לתאוריה זו - הוא הצביע על סגנון או על מקבילות לטקסטים שונים, כראיות להשתייכותם למקום ולזמן התרחשותם. כמורה מחונן – סחף את תלמידיו בהתלהבותו לנושא, ואף על פי שלא תמיד הבינונו את הכול, חשנו כבר בגיל צעיר, כי איש מופת היה. וכך נוצרים את זכרו בלבנו - איש רב פעלים, ישר דרך ומעמיד תלמידים הרבה".

המורה בן צבי היה גם אב מחנך. ניכר בהשקעה שהשקיעו הוא וחסידה רעייתו בחינוך חמשת ילדיהם, כי זה העיקר. עד כדי שטרחו לשלחם החל מכיתה א' לפתח תקווה לבית הסבא והסבתא נעמני, ול"נצח ישראל" שם. ובמשך השנים בנו שם בית שני זמני.
ביקשתי מאלישבע (בן צבי) וגנברג, יושבת הבית ומספרת קורותיו, הסבר לכך שדווקא שני אחיה הגדולים שקיבלו חינוך תורני-ציוני כל כך טוב, וניכר שהם אוהבים את מה שקיבלו, בנו את ביתם ב...כפר גלעדי ובשדות ים? אלישבע הפנתה אותי לדברים שנשא אביה המורה בפני מורים דתיים (בתחילת שנות ה-30) ובהם מנה בין 4 השותפים ביצירת אופי הנוער - את בית האב, בית הספר, החברה(!) והספרות.
התפתחות תנועת הנוער בני-עקיבא ובמיוחד ישיבת בני-עקיבא בכפר הרא"ה, תרמו כנראה להשלמת השותפות הנ"ל. לבנים הראשונים היה זה מאוחר מדיי... אך התאים לצעירים, בהם הבן הרביעי, משה בן צבי (היום בן 80) שהיה בין י"ג בני המצווה ש"החליטו לתקן את העולם" במחזור המייסד של ישיבת בני-עקיבא כפר הרא"ה בשנת ת"ש (1940), וכעבור שנתיים הקים עם אחותו אלישבע את סניף בני-עקיבא בנווה שאנן. הם הקימו את הגרעין התורני מתוך ישיבת בני-עקיבא, וזה הצטרף לגרעינים שהקימו את קבוצת בני-עקיבא "עלומים", לימים "סעד".
בהמשך ריכזה אלישבע את מחלקת ההדרכה בהנהלה הארצית של בני-עקיבא, שם כיהן בשנים האחרונות, הבן - מוטי יוגב, כמזכ"ל התנועה.

לקורות בית בן צבי, שזכיתי להסתופף בצלו, כקומונר בני-עקיבא בנוה שאנן (בסוף יובלה הראשון), וששורשיו בבעש"ט ובבעל תוספות יו"ט - בבית זה ניכרת, אולי, עוצמה גדולה במיוחד והשפעה רבה על דמות הארץ והמדינה .
ראוי לדעתי שיזכה הספר הזה לתפוצה רחבה.
שמוליק דרורי, ראש צורים.
חסר רכיב