תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

הדילמות הדתיות בבית הספר

31/05/2004
עמודים סיון תשס"ד (683) 9
"הדילמות הדתיות בבית ספר שק"ד
בשנים תשי"ב- תש"ס" –
על עבודת המוסמך של מלכה פוה (תשס"ד- 2003)
יובל דרור

עבודת הגמר המצטיינת לתואר שני של מלכה פוה, חברת טירת צבי, ובעברה מנהלת בית הספר היסודי בשדה אליהו, נכתבה בהנחייתי בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב.
העבודה הינה פרי איסוף ממושך ויסודי של כל הקשור בדתיות בבית הספר השיתופי-קיבוצי-דתי בשדה אליהו במהלך יובל שנים ויותר – כפי שנמצא בארכיוני הקיבוצים, בית הספר, הקיבוץ הדתי והציונות הדתית. החיפוש היסודי איפשר למלכה כתיבת מחקר היסטורי ממוסמך היטב, הנשען על מקורות מסוגים שונים: פרוטוקולים, דיוני מועצות, עלונים, עיתונות תנועתית, ועוד. גם "קולות" שונים: מנהיגות חברתית וחינוכית, מורים וחברים בקיבוץ הדתי, העושים במלאכה, וחוקריהם. הרקע התאורטי שעל פיו ניתחה מלכה פוה את החומרים ההיסטוריים, עשיר ביותר, ועיקרו מבוסס על מחקרי דתיות עדכניים ממגוון היבטים: דתיות ומרכיביה, זהות דתית של מתבגרים, דתיות בציונות הדתית, בכלל, ובקיבוץ הדתי, בפרט.
זוהי עבודה מקיפה על בית ספר שלא נחקר עדיין, ומעטות העבודות כמותה לגבי מוסדות המגזר הממלכתי דתי והקיבוץ הדתי. המחקר התרכז בבית ספר שק"ד אך עסק בכל השנים גם בנעשה בקיבוץ הדתי ובבית הספר הקיבוצי העל-יסודי המקביל בקבוצת יבנה. בכך נוסף נדבך לחקר הקיבוץ הדתי כולו, נדבך היכול לסייע בקביעת מדיניות וקבלת החלטות עכשוויות ועתידיות. העבודה דנה ב"תשומות" החינוכיות הקשורות בדתיות אך גם ב"תפוקות" – דתיותם של החניכים/ות, מזוויות ראייה שונות, כולל שלהם עצמם – וגם בכך יש חידוש ושימוש אפשרי. המחקר השכיל להתרכז בסוגיה המרכזית שהעסיקה את החינוך בקיבוץ הדתי כל שנותיו והצליח למפות את מירב הדילמות הקשורות אליה. "ממצאי" הדילמות נקראים לאורך 3 תקופות, מנותחים ב"דיון" שבסוף כל תקופה ומסוכמים בטבלה הממחישה את התהליך ההיסטורי – שכאן נפרט את העיקריות שבהן.

חינוך לדור ההולך בתלם אבות או לדור חלוצים?
ההתלבטות הייתה כיצד ניתן לדרוש מבני הקיבוץ הדתי ללכת בדרכי אבותיהם שייסדו את הקיבוץ הדתי ומערכת החינוך שלו, כאשר אף הם מרדו בתפיסה הדתית והחינוכית של הוריהם? משנות ה-60 ואילך התלבט דור ההמשך באיזו מידה מתאימה דרך החינוך הדתי הקיבוצי והמעורב, שעוצבה בשנות ה-40 וה-50, לשינויים שחלו בקיבוץ ומסביבו. הדילמה הזו, שהלכה והוכרעה לכיוון של עזיבת תלם האבות לטובת בניהם כדור חלוצים חדשים בתחום הדתי, הביאה בתנועה כולה להעמקת החינוך הדתי ואף הישיבתי.

חינוך דתי בגישה מסורתית המכבדת בעיקר את דעת גדולי התורה
או בגישה מדעית כלפי שאלות הלכתיות כדיני שבת ושמיטה?
הקיבוץ הדתי זנח בהדרגה את הדרך המדעית-רציונלית בה נקט בחברה ובחינוך עד סוף שנות ה-60, והחל נוטה לדרך המסורתית שמדגישה גם את החווייתיות והאמונה שברגש – מה שהתבטא, בין היתר, במתן האפשרות לבני הקיבוץ ללמוד בישיבות ולא רק בבתי הספר התנועתיים.

מה היחס שבין בית הספר לחינוך המשלים בקיבוצים?
בראשית הדרך היה בית הספר מלמד – והחינוך נתפס כתפקיד הבית והסביבה הכוללת, הקרויה בעגה גם "הרחוב הקיבוצי". בשנות ה-60 וה-70 גברה אי שביעות הרצון מה"תוצר" הדתי, והתיכון בקיבוץ הדתי החל משתנה בהדרגה לבית ספר מחנך, הכולל חינוך בלתי פורמלי הפונה גם לרגש ולחוויה ולא רק לשכל.

דגשים אינטלקטואליים - או ערכים חברתיים בתכנית הלימודים?
הדילמה הזו השתלבה היטב בשאלה המוצגת כאן. החל משנות ה-70 הוכנסו תכניות חברתיות, בעיקר בתחום הדתי: סמינרים תורניים, שבתות עיון ברחבי הארץ, חידונים, תכניות על משנת הקיבוץ הדתי, ועוד. בשנות ה-80 וה-90 היה השילוב המובנה בין המרכיבים האינטלקטואליים-לימודיים לאלו החווייתיים-חברתיים בבית הספר כבר מובן מאליו.

הדילמה שבין הקולקטיביזם לאינדיבידואליזם בקיבוץ הדתי ובחינוכו
מלכה במחקרה הלכה בעקבות מוטי בר-לב ואסתר שפרעם המלומדים זיכרונם לברכה. עד שנות ה-60 מצאה את ביטויו של הקולקטיביזם ב-5 סוגיות: (א) מדיניות של אי סלקטיביות, קרי, בית הספר לכול, למשך י"ב כיתות; (ב) תכנית לימודים אחידה, שבסיומה בחינות בגרות; (ג) פתיחת מגמות למוכשרים בלבד; (ד) התייחסות לחינוך לעבודה כחלק מתכנית הלימודים, במתכונת של ימי עבודה או תקופות מרוכזות, בהתאם לצורכי החקלאות; (ה) החינוך התורני נכלל בבית הספר ובריכוזים לימודיים (כולל לבנות, בנפרד) שחלקם גם מחוץ לו. משנות ה-70 ואילך, גבר האינדיבידואליזם. נפתחו בבתי הספר התיכוניים מסלולי לימוד למצטיינים ב"מגמות" ו"כיתות תורניות" וניתנה להורים הרשות לבחור בחינוך תורני מלא לבניהם ולבנותיהם בישיבות ובאולפנות מחוץ לבתי הספר התנועתיים, שנת לימודים אחת או לכל שנות התיכון.

"דילמת הגודל"
בבית הספר בשדה אליהו הייתה שאלה אם לפתוח את בית הספר לתלמידי המושבים מהסביבה, ובכך לסכן במשהו את הייחודיות הקיבוצית והאוטונומיה של בית הספר וניווט מדיניותו החינוכית? השאלה עלתה לדיון משהונהגה מדיניות האינטגרציה בישראל ונוסדו המושבים השכנים "כפר מחולה" ו"שדמות מחולה" בשנות ה-70 ואילך, וזאת על רקע תפיסה דתית דומה לכפר מחולה ושדמות מחולה אך שונה מזו של מושבי ביכורה שהתיישבו בשכנות בשנות העלייה הגדולה. בעיות של שונות באורחות החיים בין הקיבוצים למושבים, מניעים כלכליים של בית הספר שהולך וקטן עקב עזיבתם של תלמידים את בית הספר הקיבוצי ופנייתם לישיבות ולאולפנות. פתרונות הפשרה בהם נקט בית הספר מפורטים בעבודה.

"בית ספר משותף לכולם" או "לא כולם בבית ספרנו"
זו דילמה שהחלה רק בשנות ה-60, עם הנהגתן של מגמות תורניות. באותן שנים הועלו רעיונות שונים כתחליף לתיכון הקיבוצי: יציאה לשנת ישיבה, חלוקת בית הספר לישיבה לבנים ואולפנה לבנות או סגירתו והפניית הבנים והבנות למוסדות שמחוץ לקיבוץ הדתי. בדילמה זו נכללה גם השאלה האם בית הספר מתאים גם לתלמידים שאינם מקבלים על עצמם את נורמות ההתנהגות הכלליות והדתיות הנדרשות.
החל משנות ה-90 הוכרעה הדילמה: בית הספר ימשיך להיות משותף לכולם, התכנית התורנית תתוגבר ולימודיהם הנפרדים של הבנים והבנות בתחומים אלה יועמקו גם מחוץ לבית הספר, תוך זיקה לישיבה עצמאית של הקיבוץ הדתי. בכך נפתחו אפשרויות לשנת לימוד חיצונית, ובהמשך - לכל שנות הלימוד, מחוץ לבתי הספר התנועתיים.

דילמת השותפות
זו העסיקה מאוד את בית הספר. בית הספר מוחזק בידי 4 שותפים, הם ארבעת קיבוצי העמק המייסדים (טירת צבי, שדה אליהו, עין הנצי"ב ושלוחות), וכך עד היום הזה. הצטרפות לביא וקיבוצי ההר, מעלה גלבוע ומירב, לבית הספר – כמו גם מושבי מחולה, לא הביאה בסופו של דבר להצטרפות יישובים נוספים לשותפות, משום חילוקי דעות עקרוניים ורצון מצידם שלא לחסום את הדרך לשינוי עתידי בדרך החינוך. מאידך, מסוף שנות ה-80 ואילך התעוררה דילמת שיתוף ההורים בהכוונת בית הספר, בעיקר בהתוויית החינוך הכללי והדתי, כתוצאה מאי-נחת מהחינוך הדתי ומההשקעות הפוחתות והולכות של קיבוצי הבעלות בבית הספר. בהדרגה נכנסו נציגי כל היישובים לוועדה הפדגוגית ולהנהלת בית-הספר, למעט האספה השנתית של בית הספר (המוסד העליון) שנותרה שייכת רק לקיבוצי הבעלות. דילמות השותפות ושיתוף ההורים העסיקו גם את קיבוצי גוש עציון, שהחליטו לבסוף שלא להקים בית ספר תיכון שלישי של הקיבוץ הדתי ולאפשר בחירה בין בית הספר ביבנה לחלופות אחרות.
עד תחילת שנות ה-90 היה החינוך המעורב בתיכוני הקיבוץ הדתי מובן מאליו, כחלק מההכנה לחיים בקיבוצים שבהם יש שיתוף בין שני המינים. משנות ה-90, כשהספקות בדבר נכונותה של דרך החינוך הדתית גברו, החלה דרך הפשרה המקובלת גם היום: כמחצית מתכנית הלימודים בכיתות-אם נפרדות, על פי המינים – ובמגמות הבחירה, בחינוך החברתי ובחינוך המשלים בקיבוצים - החינוך מעורב.
סיכום:
מלכה פוה סיכמה את עבודתה בציון העובדות שהדילמות הדתיות בחינוך, שנמנו לעיל, נובעות מעצם מהותו של הקיבוץ הדתי, ושבית הספר הלך ונעשה לאורך שנותיו יותר "דתי" מ"קיבוצי". גרמו לכך השינויים במעגלים השונים המקיפים את בית הספר: באידיאולוגיה ובאוכלוסייה הקיבוצית, בהרכב מורי בית הספר ותלמידיו, בתפיסות החינוכיות והדתיות בקיבוץ ובארץ ובשינויים שחלו בעולם. היא מסיימת ב"הבעת תקווה שתנועת הקיבוץ הדתי, על בתי הספר שבה, כחברה השואפת להנחיל לדורות הבאים את ערכיה הסגוליים, תמשיך ותעסוק בדיונים ובדילמות שכל מטרתם תהיה לשם לימוד, קידום ושיפור ההוויה הדתית".
כחוקר מבחוץ וכשכן אוהד בבקעת בית שאן, השותף להערכת ייחודיותו של הקיבוץ הדתי, אני מצטרף לתקווה הזו, וממליץ למתעניינים, בפרט בקרב מחנכי הקיבוץ הדתי, לקרוא את העבודה.
חסר רכיב