תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

מילקוט התלמידים

30/05/2004
עמודים סיון תשס"ד (683) 9
מ"ילקוט התלמידים" בעל-יסודי
ריאיון וכתיבה: תמר לביא
משיבים: תלמידי כיתות ט' עד י"ב, בית ספר שק"ד

מפגש עם תלמידי כיתות ז'-ח'
מה מאפיין את כיתה ז'?
- המעבר מהיסודי לחטיבת הביניים. זה קשה. לא מספיק הכינו אותנו.
- בכיתה ז' יותר קשה, יותר רציני. יש יותר מבחנים, עבודות, הרבה שיעורי בית.
- לומדים ברמה יותר גבוהה. יש מקצועות חדשים. נשארים עד יותר מאוחר כל יום.
- נוספים מורים חדשים שלא הכרנו. המורים יותר קשוחים. יש חוקים יותר ברורים.
- אנחנו מתפללים במניין.
- הכרתי חברות חדשות.
- מתייחסים אלינו כבוגרים, יותר בקשיחות.

מה מאפיין את כיתה ח'?
- בכיתה ז' הכול הכול חדש, מוזר. השיעורים, השעות, המורים. בכיתה ח' כבר יותר מכירים. התרגלנו.
- לדעתי כיתה ח' מיותרת. בכיתה ז' הכול חדש. בכיתה ט' יש הרבה פעילויות, תלמידים חדשים, הצגה בסוף השנה. כיתה ח' היא שנה רגילה. שום דבר מיוחד, חדש.
איך משפיעה על הכיתה עזיבה של תלמידים בשנה הבאה?
- אני בהתלבטות מאוד קשה. מצד אחד אני רוצה לעזוב, מצד שני קשה לי לעזוב את החברים שלי.
- יש בנות שכבר החליטו לעזוב, וכל פעם שמדברים על סוף שנה הן נורא עצובות.
- הן רוצות לעזוב, אבל קשה להן לעזוב אותנו. אנחנו יחד מכיתה א'.
- אני מאוד עצובה שהחברות שלי עוזבות. הכיתה שלנו התחברה, התגבשה. חבל שיפרקו אותנו.
מה אתם מאחלים לבית הספר?
- שהמורים יהיו נחמדים אלינו
- שישתנה היחס של המורים לתלמידים והתלמידים למורים
- שתהיה גם ארוחת בוקר בבית הספר
- שיהיו יותר טיולים
- מזל טוב.

פגישה עם תלמידי כיתה ט'
מה מיוחד בעיניכם בבית הספר שלנו?
"המצב החברתי זה נושא מורכב, מצד אחד יש אחדות קיבוצניקית, לקיבוצניקים מכנה משותף רחב מאוד. לכולם יש בערך אותו אורח חיים, חדר אוכל, מכבסה, בית ילדים… כך שנוצרת שפה משותפת, 'שפת הקיבוצניקים'. זה גורם לנו להבין אחד את השני ונוצרת קבוצה אחת, אבל זה לא אומר שאנחנו לא פתוחים לקבוצות אחרות, למשל למושבניקים, אנחנו חברים מאוד טובים. יש גם מושבניקים שפחות דומים לנו ואליהם אנחנו פחות מחוברים, אבל גם להם יש חברים קיבוצניקים. בקיצור כמו שאמרנו, מורכב…"
יש עוד דברים מיוחדים במצב החברתי שלנו?
"כן. יש לנו בית ספר קטן וכולם מכירים את כולם, זה גורם לך להרגיש שייך, אתה לא סתם עוד מישהו שבא ללמוד, אלא אתה במקום שלך, יש תחושה של בית. חוץ מזה בבית ספר גדול קשה להכיר את כולם והחברים שלך הם האנשים שהכרת במקרה בתוך הבלגן. פה ממש אפשר לראות מי מתאים לך ומי לא".
"בגלל שרוב הילדים לומדים פה יחד מ-א' עד י"ב נוצר הווי משותף וגיבוש, למרות הפערים בין החברות השונות שהגיעו לכאן. כשמכירים מישהו כל כך הרבה זמן היחסים לפעמים דומים ליחסי משפחה, כאילו החברים שלך הם האחים שלך, אין מה להסתיר, אין על מי לעבוד. אפשר להתנהג באופן טבעי, מצד שני קשה להשתנות, כי יש עליך סטיגמה, או שאתה המצחיק של המחזור, או הרציני… וגם אם אתה משתנה, החבר'ה לא שמים לב או לא מקבלים את השינוי, וממשיכים לחשוב עליך דברים שאתה כבר לא, או לא רוצה להיות".
אז אתם ממליצים ללמוד באותו בית ספר 12 שנה?
"זה בעייתי, כי ילדים יוצאים מהבית בדרך כלל בכיתה ט', לאולפנות וישיבות, ואז הם לא מקבלים את ה'בום' בצבא. הם כבר ראו משהו אחר, התמודדו עם דברים אחרים. לנו המעבר יכול להיות חד וקשה יותר. מצד שני, לילדים שיוצאים צעירים מהבית אין מי שישמור עליהם משטויות ופיתויים, ומי שיוצא בוגר יותר מהבית לא מתפתה כל כך בקלות, כי בבית הספר שלנו אפשר ללמוד עד כיתה י"ב ערכים ודעות בקשר למה טוב ומה לא".
מה אתם מאחלים לבית הספר לכבוד היובל?
"שיבין את דרכם וייחודם של כל תלמידיו, שייתן יותר חופש ביטוי עצמי, ושנפסיק (כולנו) לראות דברים מקוריים כמוזרים, או לא רלוונטיים, ושלא ישתנה האופי שלו, למשל היחס הלא-רשמי בין מורים לתלמידים".

"מחויבות אישית" –כיתה י'
בכיתה י' עוסקים התלמידים בתכנית "מחויבות אישית" במסגרתה הם מתנדבים במקומות שונים: בני-עקיבא, מד"א, עזרה לילדים נזקקים, ועוד. ההתנדבות מקנה לתלמידים יחידת בגרות פנימית.
ספרו לנו מה אתם עושים?
- מדריכי בני-עקיבא: "כל שבת, ולפעמים גם באמצע השבוע, אנחנו הולכים לסניף ומעבירים פעולות לילדים בנושאים מגוונים: אקטואליה, חברה וערכים שונים".
- ליטל: "אני מתנדבת בבית ספר גולני בבית שאן. זהו בית ספר לחינוך מיוחד, ויש בו תלמידים עם תסמונת דאון, אוטיזם וקשיים נוספים. יש לי כיתה קבועה, אליה אני מצטרפת כל יום שישי. לפעמים אני מסייעת בעבודות טכניות ולפעמים אני עוזרת לילדים בשיעורים, רוקדת או שרה אתם".
- מגישי עזרה ראשונה: "בסוכות השתתפנו בקורס מגישי עזרה ראשונה ועכשיו אנחנו מתנדבים במד"א-בית שאן פעם או פעמים בשבוע".
במה אתם מרגישים שאתם תורמים?
- מדריכי בני-עקיבא: "במקום שהילדים ישתוללו אנחנו מספקים להם תרבות פנאי עשירה וערכית. יש משהו בקשר בין חניכים למדריכים, כי אנחנו יותר קרובים אליהם בגיל ובמנטליות, וזה יוצר אווירה קלילה ונעימה, שבתוכה אפשר ללמוד, להתפתח ולעשות דברים חשובים בכייף. זה יוצר עוד סוג של קשר בין אנשים שונים בקיבוץ, שמביא לגיבוש בחברת הילדים".
- ליטל: "אני מרגישה שהתפקיד שלי חשוב מאוד, כי ביום שישי הסייעות לא עובדות ויש בכל זאת מישהו עם הילדים. לי זו הזדמנות לעזור לקהילה, ובעולם יש עוד מישהו שאוהב את הילדים, דואג להם ורוצה בטובתם".
- מגישי עזרה ראשונה: "התרומה שלנו היא די קטנה, בינתיים. אנחנו לא חובשים אלא רק מסייעים להם, ממלאים טפסים, פותחים צינורות חמצן וכד'. אנחנו מקווים לעבור עוד קורסים, להתקדם ולתרום באופן משמעותי יותר".
אתם מרגישים נתרמים בהתנדבות?
מדריכי בני-עקיבא: "נתרמים ועוד איך. מעגל החברים שלנו התרחב מאוד. כייף לנו לפגוש בשבילים ילדים שמכירים אותנו וקשורים אלינו. אנחנו צוברים ניסיון, לומדים להיות אחראים לאנשים אחרים ולא רק לעצמנו. בעבודה עם ילדים צריך סבלנות, בבני-עקיבא אנחנו לומדים להיות סבלניים, ולהבליג על דברים שבעבר היינו מתעצבנים מהם".
ליטל: "אני נתרמת מהתרומה שלי, מזה שאני יודעת שאני עושה משהו חשוב. אני עובדת עם ילדים שהקצב שלהם איטי מאוד וכך אני רוכשת סבלנות. בעקבות העבודה שלי אני יותר רגישה לסביבה ויותר מקבלת את השונה".
מגישי עזרה ראשונה: "זה נותן לנו ידע עצום ושימושי, ויש לנו הרבה אפשרויות קידום. חוץ מזה יוצא לנו להכיר הרבה אנשים חדשים מהסביבה".
מה אתם אומרים על כך שהתכנית מקנה יחידת גרות?
- "הדבר האחרון שאנחנו חושבים עליו זאת הבגרות. אנחנו עושים עוד התנדבות"."מצד אחד, זה לא ערכי להתנדב רק על מנת לקבל ציון, מצד שני, יש תלמידים שלא היו תורמים אם לא הייתה חובה, וככה 'מתוך שלא לשמה בא לשמה'".

כאן לומדות בנות "יהדות לשמה"
בבית ספר שק"ד קיימות 3 מסגרות בהן הבנות נהנות מעיסוק בתורה לשמה: "עונג שבת", "תפילת נשים", ו"מדרשלי".
מהן המסגרות האלו?
"'עונג שבת' הוא מפגש ימי חמישי בשבוע לתפילת שחרית. מפגש התפילה עם מירי ובו שירי קודש ודבר תורה מפי מירי, כמובן שבאות רק התלמידות שרוצות.
'תפילת נשים' מתקיימת בראשי חודשים בבית הכנסת בשדה אליהו, ומשתתפות בה תלמידות החטיבה והתיכון.
'מדרשלי' הוא פרויקט שהקימו נגה, דליה ורינה, מחנכות כיתות י"א-י"ב. למרות כל הקשיים, חוסר תקציב, מערכת שעות עמוסה, ועוד… אנחנו נפגשות פעם בשבועיים ללימוד תורה בנושאים שונים".
ואיך זה?
"למשל, היום כבר אין לנו מערכת סדירה, היינו יכולות להגיע גם ב 11:00 והנה אנחנו כאן מוקדם, עוד לא 7:00, רק בגלל שיש היום 'עונג שבת'. זוהי התרוממות רוח, הפסקה מהכול, מהלימודים, מהבחינות, מהלחץ, ופשוט שרות מהנשמה. אולי זה נראה לכם כמו סתם שירה, אבל בעינינו זו יהדות ממש".
מה כל כך מיוחד בזה, הרי כל יום יש לכן הזדמנות להתפלל?
"זה ממש לא אותו דבר. זאת תפילה של יומיום, וזה משהו 'אחר'".
אז אולי תציעו שנתפלל כך כל יום?
"אבל אז זה לא יהיה מיוחד. ככה אנחנו באות פעם בשבוע ומתרגשות כל פעם מחדש".
ותפילת ראש חודש?
"זה מאוד יפה. אחת התלמידות חזנית, את ההלל מלווה מירי בגיטרה ואחת המורות מוסיפה דבר תורה מענייני החודש. יש אנשים שמתנגדים לתפילה שמנוהלת על ידי נשים, אבל אנחנו שמחות שאצלנו זה אפשרי".
מה כל כך טוב בזה?
"מי שמנהל את התפילה מרגיש יותר קרוב אליה, אין מה לעשות. זה מאוד נעים להרגיש בעניינים. אפילו אם רק מביאה מישהי עוגה. דבר שאדם הכין נוגע לו יותר.
אנחנו רוצות להוסיף שבמסגרות האלה נוצר חיבור בין התלמידות מהשכבות השונות, מה שלא קורה בדרך כלל, וזה מאוד נחמד".
אתן גם מתרכזות בתפילה עצמה או רק בניהולה?
"אנחנו אפילו מרוכזות יותר, ולדעתנו זה מצוין שהבנות מהחטיבה גם משתתפות, שכבר עכשיו יחוו שמחה של מצווה ותפילה, ויידעו שיש גם תפילה אחרת, לא של חובה, אלא של כייף".
ומה אתן מספרות על 'מדרשלי'?
"כמו עונג שבת ותפילת נשים, גם המדרשלי היא נקודת אור ביומיום. כ-10 בנות מי"א–י"ב נפגשות ללמוד על דברים שנותנים נקודות מחשבה לחיים. התחלנו ללמוד על נשים בתנ"ך מ-3 פנים: תנ"ך, מדרש וספרות. כך מצאה כל אחת את הפינה שלה. כל מפגש לווה בכיבוד והאווירה הייתה מקסימה. בסיום נסענו לירושלים שם נפגשנו עם אנשי תורה, ובגלל העיתוי, ראש חודש אייר, עסקנו בעצמאות וחירות. בהמשך נסענו לכותל. כל זוג בנות הקריא דבר תורה ושרנו עד 4:00 0 בבוקר, ואם לא היה לנו לא נעים מהנהג היינו נשארות שם עוד…
חשוב לנו להדגיש שזו מסגרת חשובה, וכדאי להשקיע בה גם בשנים הבאות".
סיפרתן לי פרטים די טכנים. ציבור הקוראים לא רואה את הפרצופים המתמוגגים שלכן. אתן יכולות להעביר את זה למילים?
(הן מנסות) "לא. אין לנו אפשרות להסביר. מי שלא היה שם לא יבין את העצמה של מה שחווינו וקיבלנו מהמפגשים האלה, כל מה שנגיד יגמד את זה. יש דברים שאי אפשר וגם לא רצוי להעביר למילים".
אם המפגשים האלה כל כך חזקים איך זה שהגיעו אליהם רק 10 בנות?
"זאת השנה הראשונה של 'מדרשלי'. הבנות לא ידעו למה לצפות ולכן רק מי שהייתה כמה פעמים ידעה מה היא מפסידה. חוץ מזה בתיכון יש לחץ עצום, ואולי יש בנות שהעומס גרם להן לוותר.
לסיכום: אנחנו מבקשות להדגיש שוב את חשיבות המסגרות הללו ולומר שבזמן האחרון עושה בית הספר צעדים שמקרבים אותנו, לדעתנו, לאיך שבית ספר דתי צריך להיראות. זה לא ברור מאליו שבנות לומדות יהדות בבית הספר מתוך הנאה וממקום של בחירה. זה לא רק לנו נותן המון לחיים, אלא גם לבית הספר".

"צידה לדרך" עם תלמידי י"ב
ספרו לנו מה יש בתיק הצידה לדרך שאתם לוקחים אתכם מבית הספר?
"בגלל שבית הספר הוא בעיקר קיבוצי, הכול פה מתחבר להכול, הקיבוץ לבית ספר, המחזור הבוגר למחזור הצעיר שרק החל את דרכו, ההורים למורים. זה יוצר אווירה משפחתית ולדעתנו אין מציאות שבה נוכל להפריד בין מה שקיבלנו בבית ספר למה שקיבלנו מהסביבה האחרת.
חוץ מזה מוקדם מידי לומר מה קיבלנו. תשאלי אותנו בגיל 30, אולי נדע טוב יותר. מהמקום שבו אנחנו נמצאים כרגע קל לנו יותר להגיד מה אנחנו מעריכים,
- "אנחנו יכולים לומר בפירוש שמי שיוצא מבית הספר הוא באופן טבעי אדם תורם למדינה ולקהילה. זה לא דבר שיש הרבה מה להגיד עליו, הוא פשוט זורם פה במים של הברזייה. זה עוד משהו שמתחבר, התרומה לכלל היא ערך עליון גם בקיבוצים, אולי אפילו יותר שם מאשר פה, כי בבית הספר הדבר הכי חשוב הוא לצאת עם תעודת בגרות, ויש פחות זמן להשקיע בשאר".
- "אני מעריך את היחס של המורים במחזור שלנו. יש הרגשה שאנחנו באמת בראש מעייניהם, שהם מנסים לעזור לנו. היחס מצדם הוא כאל שווים ולא מגבוה. אני לא מרגיש שהם באים לעבודה 'לדפוק כרטיס' ולהמשיך הלאה. אכפת להם והם באים לכאן לטובתנו".
- " יש פה מסגרת מאוד רצינית של פעילויות חברתיות, שמנוהלת על ידי שלומית ברק, ובתוכה יש כל הזמן ניסיון להשתפר ולכוון אותה לאופי שלנו ולנושאים שמעניינים אותנו. יש גם ניסיון לשתף אותנו בארגון הפעילויות כמה שיותר, וזה גם מראה מה המבוגרים חושבים על המקום שלנו כאן".
איך תרצו לראות את בית הספר בעוד כמה שנים?
- "אני רוצה לראות שני בתי ספר - אחד לבנות ואחד לבנים, ושימצאו דרך אחידה לחנך שתתאם את דרך הקיבוץ הדתי, שאגב יש לו דרך מאוד ברורה גם אם היא מורכבת. לנו קשה להבין מהמורים מה בדיוק הולך. בשכבה שלנו כל מורה מושך למקום אחר. זה ממש מבלבל, בכל זאת, אנחנו רק בכיתה י"ב".
- "הערך הדתי פחות ברור כיום ונראה כאילו אנשים אדישים לזה. אנחנו מקווים שהאדישות תתפוגג, אולי בעזרת הדור הבא שיכניס רוח חדשה וימצא את דרכו למצוינות דתית, ולא רק חברתית".
- "בשום אופן לא. די עם השינויים. מספיק עם 'מה לקדש, ומה לחדש'. יש לנו דרך ייחודיות. היא הייתה טובה 50 שנה ואין סיבה שהיא לא תימשך כך. שיישאר פה בית ספר עם אופי קיבוצי, כפרי ופשוט, ולא אולפנה או ישיבה עירונית".
- "הייתי רוצה לראות הרבה מורים שאוהבים את העבודה שלהם, ואת התלמידים. אני רוצה שיפתחו לראות הרבה מגמות כדי שכל אדם ימצא את מקומו. היום לא כולם פורחים כאן וזה חבל. אם הייתה מגמת תאטרון, למשל, היה יכול להיות מצוין.
- שהלימודייה תמשיך לפרוח ויבואו אליה עוד הרבה מורים שמאמינים בתלמידים, ורוצים לקדם אותם".
תמר לביא, טירת צבי, בוגרת בית הספר, מדריכה חברתית של בנות התיכון.
חסר רכיב