תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

שיעור מולדת

30/05/2004
עמודים סיון תשס"ד (683) 9
שיעור מולדת
שלושה דורות בבית הספר המשותף – שק"ד
דליה יוחנן

האם יש עוד בית ספר בעולם שבו לומדים סבים, בנים ונכדים באותו בית ספר ממש? אם אין כאן שיא הראוי להיכנס לספר השיאים, סיבה למסיבה בוודאי יש כאן. ואכן לכבוד חג היובל של בית הספר המשותף למשקי הקיבוץ הדתי בעמק בית שאן, הלוא הוא בי"ס שק"ד, כינסנו שלושה דורות במשפחת פשחור מעין הנצי"ב לשיחה על בית הספר אז והיום

עשי – הוא עשהאל פשחור, בן 62, בנם של משה ז"ל וחנה ממייסדי עין הנצי"ב. נשוי לדינה (בוכאסטר) בת קבוצת יבנה. בנם הבכור של דינה ועשי, יפתח ז"ל, נפל כקצין בלבנון לפני 19 שנה. אלעד בן 35 הוא הבן השלישי במשפחה, אחיהם של אביה, אסנת, תרצה וחפציבה. אלעד נשוי לחגית (שלם) בת קיבוץ עלומים, בוגר מחזור כ"ט בבית הספר. לפני שנתיים בנו אלעד וחגית את ביתם בקיבוץ מירב וזה עתה חנכו בית חדש הצופה על העמק. הם מגדלים ארבעה ילדים: יונה בת 11.5 בכיתה ו' – מחזור נ"ב בבית הספר, יפתח בן 9 שנקרא על שם דודו, נגה בת 6 ושני בת 4.

על מאפייני בית הספר אז והיום, על שינויים בעולמם של תלמידים ומורים, שמעתי מפיהם של נציגי שלושת הדורות במשפחה – עשי, אלעד ויונה.
על מראהו של בית הספר לפני 50 שנה מספר עשי: "בית הספר היה ממוקם באותו אזור כמו היום. במקום בו עומד כיום בית מדרש רחב ידיים, עמדו פעם שני צריפים, זה היה כל בית הספר. מעין הנצי"ב לשדה אליהו נסענו בעגלה רתומה לשתי פרידות 'זריזה' ו'כפתור'.
עם התפתחות הטכנולוגיה נסענו בטרקטור רתום לעגלה ולבסוף זכינו לנסוע ב"פורד" שהיה משאריות הצבא הבריטי בארץ".
בכל כיתה היו 6-5 ילדים ובמשך הזמן נוספו עוד.

כשאלעד למד בבית הספר, היו בו בניינים רבים, חדר מורים מסודר ואולם ספורט. לבית הספר נסעו באוטובוס של בית הספר עם הנהג יוסקה, הזכור לטוב. האוטובוס שצבעו המקורי היה צהוב, נצבע במלחמת יום הכיפורים לתכלת – בדומה לאוטובוסים של אגד, מחשש ששכנינו מעבר לגבול הירדני, ינסו להפגיז אותו בגלל שהוא מסיע ילדים.

אצל אלעד היו שתי כיתות בכל שכבה ואצל הנכדה יונה יש שלוש כיתות בשכבה. בבית הספר של היום יש מעבדות משוכללות, אולם ספורט חדיש, חדר מחשבים וכל הנחוץ לתלמיד במאה ה-21.

מי היו המורים של אז?
עשי מפרט את סוללת המורים שלימדו בבית הספר לפני יובל שנים, ובין הבולטים שבהם: רות פרייר-דרור שהייתה מחנכת מכיתה ב' עד כיתה ז', וחיים טאובמן שהיה המחנך מכיתה ח' עד כיתה י"ב. שניהם חברי שדה אליהו שהשקיעו את מיטב זמנם ומרצם לא רק בהוראה, אלא בעיקר בחינוך הדור הראשון של בני הקיבוץ הדתי. לצדם לימדו מרדכי אגמון, פריץ גולדשמידט, שמו המל ואליעזר גולדמן – זכרם לברכה, שנחרתו עמוק בלבם של התלמידים שהיום הם עצמם סבים לנכדים. מנהל בית הספר שמחה פרידמן ז"ל ניצח ביד רמה על בית הספר הקטן ויחד עם צוות המורים שהיה מורכב כולו מחברי קיבוצים דתיים בלבד, איש לא העלה בדעתו להכניס מורה שכיר לכיתה... כל אחד מהמורים שנזכרו כאן, הוא איש רוח אמיתי שיכול היה לעשות קריירה מצליחה בעולם האקדמי, אבל כולם נרתמו לעשייה החינוכית במלוא הרצינות והחלוציות של פעם. עשי מתאר את רות וחיים כמחנכים שהשקיעו בחינוך התלמיד, לא פחות מאשר בלימוד "החומר".
החינוך התבטא בשיחות, ביצירת קשר עם הכיתה, בדרישות לימודיות ובמתן תמיכה כאחד. היו הרבה פחות מבחנים מהיום ואולי משום כך, הערכת המורה את התלמיד התבססה על היכרות עמוקה עם כל נער ונערה.
עשי מציין שמערכת היחסים בין המורים לתלמידים הייתה שונה מן המקובל היום. היחס היה בנוי על כבוד מעורב ביראה ויחד עם זאת, המורים היו מעורבים מאוד בתחומים חינוכיים שמחוץ לכותלי בית הספר. למשל, היה ויכוח בבית הספר אם לפתוח סניף בני-עקיבא בקיבוץ. שמו המל עמד על כך שהילדים יצטרפו לתנועת הצופים (הדתיים), אך לבסוף קם בעין הנצי"ב סניף בני-עקיבא.

בבית הספר של פעם למדו כולם חקלאות והרחיבו בתורת הקרקע והצומח. גם לימודי פיסיקה וכימיה היו נחלת הכלל והרבה שיעורי היסטוריה וגאוגרפיה לצד לימודי תנ"ך וגמרא. נכון שלעתים חטף תלמיד סטירה ממורה, אבל דבר שהיום איננו מתקבל על הדעת, התקבל אז באופן טבעי.

מה היו המאפיינים המיוחדים לבי"ס של הקיבוץ הדתי?
בנוסף ללימודי החקלאות, המטען הערכי של המורים הוטמע בתלמידים באופן טבעי כחלק בלתי נפרד מדרכו של בית הספר. איש לא העלה בדעתו שניתן לשלוח את בני הקיבוצים ללמוד במוסד אחר.
עשי מתאר גם: "חיבור חזק בין בית הספר לתנועת הקיבוץ הדתי. הטיולים השנתיים נערכו במשותף עם בית הספר בקבוצת יבנה ונועדו לחזק את הקשר בין תלמידי שני המוסדות. היה גם סמינר רעיוני שהתקיים בסוף כיתה י"ב, כהכנה לשירות בצה"ל וכהכנה של הבוגרים להיות חברי קיבוץ בעתיד".
לא קל להיזכר בפרטים ובמאפיינים ממרחק עשרות שנים, ובכל זאת, עשי נזכר בצורת הלימוד שהייתה נהוגה אז בבית הספר. "אני זוכר שהמורים לימדו אותנו איך ללמוד. למרות שלא עשינו בחינות בגרות, למדנו כיצד ללמוד בעצמנו. המורים נתנו לנו כלים ללמידה עצמאית. במקום מבחנים, הכנו עבודות רבות ובאמצעותן דרכן למדנו כיצד לגשת לנושא, לחקור אותו ולהיות לומד עצמאי. לימדו אותנו איך לגשת לטקסט תנ"כי או לכל טקסט אחר".

נדמה ששיטת החקר שהיו טבעיות למורים מלפני 50 שנה, נעלמו לאט לאט, את מקומן תפסו בחינות הבגרות וכיום, מיטב המוחות במערכת החינוך, שוקדים על פיתוח שיטות חקר לתלמידים הצעירים...

כשמבקשים מעשי דוגמאות נוספות לשיטות הלימוד שהיו נהוגות בעבר, הוא מספר על אליעזר גולדמן ז"ל, שהביא לכיתה פטיפון ותקליט של פעם, משמיע את היצירה "העולם החדש" וממש מתוך המוסיקה הוא לימד את תולדותיה של ארצות הברית. באותה דרך נהג מרדכי אגמון ז"ל שפעם בחודש תלה בכיתה ציור של אחד מגדולי הציירים בעולם והקדיש את השיעור כולו להרחבת האופקים של תלמידיו בתחומי ההיסטוריה והאמנות.

אירוע יוצר דופן נוסף התרחש במסיבת הסיום של כיתה י"ב. כרבע שעה לפני תחילת המסיבה, הקריא המחנך חיים טאובמן, מכתב שכתב שמו המל לתלמידיו. במכתב הסביר המורה שהוא נכשל בהוראת המדעים ולכן ביום המסיבה הוא צם, כשם שמהטמה גנדי נהג לצום כאשר חש שנכשל במשהו. אותו מורה היה אדם גדול ואם תלמידיו זוכרים את חומר הלימודים בכימיה, קשה קצת לבדוק, אבל אם תלמיד זוכר את המכתב הזה, למעלה מ-40 שנה אחרי תום מסיבת הסיום, כנראה שהייתה טמונה בו אמירה חינוכית ומשמעותית שטעמה לא פג עד היום.


אלעד שלמד בבית הספר בשנות ה-80-70, מאפיין את בית הספר בצורה שונה. "המאפיין העיקרי היא העובדה שבית הספר היה בתקופת מעבר. מצד אחד, נשמעו עדיין ויכוחים בדבר המסר הקיבוצי שבית הספר צריך להעניק לתלמידיו, ומאידך, נכנסו יותר ויותר גורמים מבחוץ, ששינו את פני בית הספר. התחילה כניסה של מורים שכירים שאינם חברי הקיבוצים, היו ניצנים ראשונים של מגמות: עיונית ומקצועית, וכבר היו בחינות בגרות. גם אווירת הלימודים, על מנת להשיג את תעודת הבגרות הלכה והתחזקה. יעקב צור לימד את משנת הקיבוץ הדתי כיחידה אחת לבחינת בגרות. בשנים אלו, כשיעקב ניהל את בית הספר, הוא הכניס את תעודת הבגרות למערכת הלימודים, כשלצדו לימדו חלק מהמורים הוותיקים כמו רות דרור.

בשנים אלו נכנסו מורים חדשים לבית הספר, שהביאו רוח צעירה למקום" אלעד מציין את אבישג איילי ואורה רינות כשייכות לדור השני בחדר המורים. אבל עדיין, האופציה של יציאת תלמידים למוסדות חינוך אחרים לא הייתה קיימת ואיש כמעט לא דרש אותה.
היום, לעומת זאת, יש שפע של מגמות ואפשרויות ולא כולם חייבים להתאים עצמם לתבנית אחת.

כשמתבקשים הסבא, האבא והנכדה להשוות את בית הספר בתקופות השונות, מתברר שכל אחד מהם רואה את בית הספר שלו כדבר הטבעי ביותר עבורו. אלעד מציין ש"זה מה שהיה. העובדה שלמדנו באותו מקום מכיתה א' עד י"ב הייתה נראית כדבר מובן מאליו ולא ייחודי כלל". כשהבת-הנכדה יונה מדברת על לימודיה בכתה ו' היא מתארת יחס נעים בין מורים לתלמידים ומרגישה שנוח לתלמידים לפנות אל רוב המורים ללא חשש מפניהם. יונה מציינת לשבח את תכנית "אתגר" לתלמידים עם מוטיבציה ומספרת על שיעור חוק ומשפחה כחוויה מעניינת במיוחד.

את הפרדת הכיתות לבנים ובנות החל מכיתה ז', היא רואה כדבר מובן מאליו. אביה וסבה למדו בכיתות מעורבות ואילו הנכדה מציינת שלדעתה, מוטב היה להפריד בין המינים כבר בכיתה ה' או ו'.

מהו אורך יום הלימודים?
בדור הראשון, למדו מידי יום עד שעה 13.00 ובשעות הצהריים עבדו בקיבוצים שלוש פעמים בשבוע (דינה – אשתו של עשי, מציינת שביבנה עבדו כל יום שעתיים אחרי שעות הלימודים...) בתקופתו של בן הדור השני למדו תלמידי התיכון החקלאי פעמיים בשבוע עד 16.00 אחה"צ ומאז הלך יום הלימודים והתארך יותר. בני הדור השלישי מסיימים את הלימודים מידי יום בשעה 14.00 או 15.00 וכשהם מגיעים לחטיבת הביניים הם מסיימים ללמוד ב-16.00 או 17.00.

ומה בכל זאת לא משתנה לאורך יובל שנים?
כמובן שהוויכוחים על מיהו הקיבוץ הכי טוב, הכי נחשב - נשארים לנצח וימיהם ארוכים כימי בית הספר. בעוד עשי ואלעד נזכרים בחיוך בוויכוחים הללו, מספרת יונה שבכיתה ו' של היום הוויכוחים נערכים סביב מושגים וביטויים. היא מדגימה זאת בוויכוח הבא: "בכל קיבוץ או מושב מכונה מרכז הקניות המקומי בכינוי אחר. יש אומרים 'אספקה קטנה', יש הגורסים 'מרכול', יש שמעדיפים 'מרכולית' ובמושבים הולכים ל'צרכנייה'". האומנם זוהי רק דוגמה מקרית לוויכוח מילולי בלבד? אולי העובדה שהחברה הקיבוצית הפכה לחברה צרכנית, נרמז גם הוא בדיון שנכרך בהפסקה בבית הספר...

האם יש משמעות לבית ספר רב-דורי במשפחת אחת?
עשי: "למרות שבית הספר השתנה, יש בו קווים שנשמרים לאורך השנים והם מוליכים עדיין את המורים. זה מתבטא בלימוד התורה ובאיזשהו איפיון שנותר לאורך השנים: ציוני-דתי-חלוצי. בבתי ספר דתיים אחרים אפשר לראות מגמות של התחרדות, בעוד שאצלנו נשאר הקו הכללי. כתלמיד שהפך להורה באותו בית ספר, פגשתי לעתים את בני כיתתי בשיחות הורים, כשגם הם הפכו להורים או שהם פגשו אותי כמורים של ילדיי". לדוגמא, יאיר הלוי, בן כיתתו של עשי שהפך למורה אהוב מאוד בבית הספר.

כשאלעד אמר ליונה בתו שהכיתה בה היא לומדת היא אותה כיתה, באותו בניין שבו למד גם הוא, שאלתי את יונה אם יש לכך משמעות עבורה. תשובתה הייתה נחרצת: "רואים שזאת כיתה ישנה. התקרה מתפרקת מעל ראשינו"...

ולסיום מבט לעתיד...
עשי חש שבית הספר שק"ד עדיין לא פתר את בעיותיו הכלכליות והדבר יימשך כל עוד ימשיכו ארבעת הקיבוצים השותפים לשאת בנטל הכלכלי של אלה שאינם שותפים. משפחות רבות כיום לא מסתדרות עם הקו של בית הספר, בעוד שבעבר נעשה מאמץ להשאיר את כל התלמידים בפנים. אין ספק שהתמעטות התלמידים מאיימת על יכולתו של בית הספר להתקיים. אלעד לעומת זאת, אינו מוטרד ממגמת העזיבה של חלק מהתלמידים וגם הנכדה יונה חושבת ללמוד אולי בעתיד באולפנית בטבריה. מה שחסר אצלנו, אומר אלעד, זוהי יותר הזדהות עם ציבור הכיפות הסרוגות, דבר שניכר אצל הבנים שלומדים בישיבות ואצלנו – הרבה פחות.

לסיום, מאחל עשי לבית ספר שק"ד שימשיך לגדול ושימצא את הדרך שתהיה לתועלת תלמידיו. ולכל אותם מורים שלימדו את בני הדור הראשון לפני יובל שנים, מרגיש עשי שהוא חב להם חובה עמוקה.
בסיום שיחתנו, מספר הסבא לנכדתו על אורי אליאב, מורה מטירת צבי שהוא דמות מיוחדת מאז ועד היום. התפיסה החינוכית שהצליח אורי להעביר בהיותו מדריך טיולים הייתה יוצאת דופן. הערכים שחינך אליהם התמקדו באהבת האדם וביחס לכל אדם אחר, גם אם איננו חבר קיבוץ דתי ואף אם איננו יהודי – כאדם שראוי לכבד אותו.
ובעוד אנו מפליגים בסיפורים ונוסטלגיה עולה מאליה השאלה: איפה ישנם עוד אנשים כמו המורים ההם?
טירת צבי
חסר רכיב