תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

על פולמוס הגיור

27/06/2011
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים סיון תשע'א (6) 749
על פולמוס הגיור: הלכה ו/או השקפת עולם הרב פרופ' נריה גוטל כל מי שייתן יד להכשרת הגיורים המזויפים ברבנות ובפרט הנערכים בצה"ל, ישא באחריות אישית של ההתבוללות הנוראה ומחרים את עצמו לנצח מהיהדות החרדית" (יתד נאמן) מענה מפוכח אל מול הביקורת נגד בתי הדין הממלכתיים לגיור הביקורת החרדית המוטחת בהליכי הגיור "הממלכתי" בשנים האחרונות, מתנסחת לרוב בסגנון הלכתי, או למיצער כזה המתיימר להיות הלכתי, בעוד שלאמיתו של דבר היא אינה אלא פסידו-הלכתית. חדשות לבקרים יוצאת התקשורת החרדית, כמו גם הציבוריות החרדית, בהתלהמות נחרצת נגד המעש של בתי הדין הממלכתיים לגיור, בטענה כביכול שהליכי הגיור הננקטים בהם אין להם סמך ובסיס הלכתיים ראויים. ואולם, בין טענות אלה ובין העובדות אין דבר וחצי דבר. בחינה דקדקנית של הביקורת מחד גיסא ושל התשתית ההלכתית מאידך גיסא, ובחינת אלה ואלה על רקע המתרחש בפועל בבתי הדין, חושפת את מופרכות הטענות, שומטת את הקרקע תחתן ומציבה את הפולמוס במקומו המדויק. אהבת הגר נקדים ונדגיש: אין כל חולק על החובה המצוותית שבאהבת הגר. כך כתב הרמב"ם בספר המצוות (מצווה רז): הציווי שנצטווינו לאהוב את הגרים, והוא אמרו יתעלה: "ואהבתם את הגר" (דברים י, יט)... וברוב המדרשות ביארו שה' ציוונו על הגר כמו שציוונו על עצמו יתעלה, והוא אמרו "ואהבת את ה' אלהיך" (דברים ו, ה), ואמר "ואהבת את הגר". ושוב כתב זאת הרמב"ם במשנה תורה (הלכות דעות ו, ד): אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה שתי מצוות עשה, אחת מפני שהוא בכלל ריעים ואחת מפני שהוא גר והתורה אמרה "ואהבתם את הגר", ציווה על אהבת הגר כמו שציווה על אהבת עצמו שנאמר "ואהבת את ה' אלהיך", הקב"ה עצמו אוהב גרים שנאמר ואוהב גר. כדי כך מגיעה אהבת הגר ואפילו הערצתו, שהאדמו"ר מפיאסעצנא רבי קלונימוס קלמיש זצ"ל הי"ד, אף כתב במאמרו "צו וזירוז", את הדברים הבאים: ריבונו של עולם, רוצה אני בכל ליבי לתת לך משהו, משתוקק אני להתקרב אליך ולעשות לך נחת רוח, מה אתן ומה אוסיף לך? האלמד תורה? הלוא זה עידן ועדנים שלומד אני בכל כוחי. האוסיף להתפלל? הלוא תמיד משתדל אני בעבודת התפילה. הלוואי שיכולתי להתגייר! אך מה אעשה? נולדתי יהודי! כאמור, על האמור מעלה אין חולק, לא באסכולה זו אף לא באסכולה זו, והדברים ידועים ומוסכמים, תיאורטית. פרקטית, זו כבר "אופרה" אחרת. כאשר מגיעים לדיון בהליכי הגיור "הממלכתיים", או-אז מטיחים בהם אבני בליסטראות, כדוגמת "שיטת הרב דרוקמן היא לוותר על קבלת מצוות מלאה כתנאי לגיור... קם מיעוט קטן של תלמידי חכמים ודיינים, ובשם האחריות לכלל-ישראל – שכביכול יש להם מונופול עליה – כופים עלינו מדיניות גיור בעייתית מאוד" (הרב ד"ר מיכאל אברהם, אקדמות כב); "זעזוע ומחאה כואבת ונמרצת על חילול ה' בהכשרת אלפי 'גיורי' הצבא... באורח תמוה ביותר הוחלט שעל פי ההלכה גיורי צה"ל תקפים ע"פ תורתנו הקדושה... על פי הוראת גדולי ישראל - כל מי שייתן יד להכשרת הגיורים המזויפים ברבנות ובפרט הנערכים בצה"ל, ישא באחריות אישית של ההתבוללות הנוראה ומחרים את עצמו לנצח מהיהדות החרדית" (יתד נאמן), ועוד כהנה וכהנה. וכאן הבן שואל: האם אכן קיימים חילוקי דעות מהותיים בין האסכולה החרדית ובין האסכולה הנהוגה בבתי הדין הממלכתיים בנוגע לעקרונות ההלכתיים של הגיור? נסקור להלן, בקצרה, ארבע נקודות מהותיות לגיור, וננסה לבחון מהם מקורות הפסיקה ומהן ההכרעות המעשיות, והאם בתשתית זו ישנה מחלוקת: א. קבלת מצוות אחת הטענות המרכזיות המוטחת במערכת הגיור הממלכתית היא שזו אינה דורשת קבלת מצוות ובשל כך גיוריה אינם תקפים. דא עקא, האמת היא שמדיניות מערכת הגיור הממלכתית הפוכה בתכלית. היא דורשת קבלת מצוות. היא נסמכת על אמירותיו החוזרות ונשנות של הרמב"ם בנדון, כמו גם על הכרעת השולחן ערוך, אשר הלכה למעשה קבעו כי קבלת מצוות הכרחית וכי בלעדיה אין גיור: וכן לדורות, כשירצה הגוי להיכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה, ויקבל עליו עול תורה, צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן... (רמב"ם, הלכות איסורי ביאה יג, ד); כל העכו"ם כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצוות שבתורה והעבדים כשישתחררו הרי הן כישראל לכל דבר... (שם, שם יב, יז); העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות וקבלו עליהם מצוות שהעבדים חייבים בהם יצאו מכלל העכו"ם ולכלל ישראל לא באו... (שם, שם, יא); ... כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע ... (שם, הלכות מלכים י, ט); כל ענייני הגר... צריך שיהיו בג' הכשרים לדון וביום. מיהו דווקא לכתחילה, אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני ב'... הווי גר, חוץ מקבלת המצוות שמעכבת אם אינה ביום ובשלושה" (שו"ע יו"ד רסח, ג). יצוין שבכך חלוקות שתי האסכולות – האסכולה החרדית ואסכולת בתי הדין הממלכתיים –על הקבוצה הליברלית (רפורמים וקונסרבטיבים) ועל קבוצה המזוהה עם "המכון המשותף לגיור, בחסות שלושת זרמי היהדות", אשר נכונות לוותר – במידה זו או אחרת – על מחויבות לקבלת מצוות; בתי הדין הממלכתיים לגיור והאסכולה החרדית, מחויבים לחלוטין לפסיקות הרמב"ם ושולחן ערוך. סוף דבר, בסעיף מהותי זה אין הבדל בין תפיסתם של בתי הדין לגיור את ההלכה ובין זו של האסכולה החרדית. ב. "דברים שבלב" בנושאי הלכה רבים – כדוגמת קניינים, קידושין, גיטין ועוד – הלכה רווחת היא ש"דברים שבלב אינם דברים", והדיבור והמעשה גוברים. לכאורה, כך נכון גם בנושא הנדון - בסוגיית הגיורים. גם אם קיימת טענה או שיש חשש מבוסס שהגיור נעשה רק מן השפה ולחוץ ולעומת זאת "דבריו שבלב" לא כיוונו לקבל עול תורה ומצוות, הגיור תקף בשל האמור: "דברים שבלב אינם דברים". אלא שהיו שטענו כי סוגיית הגיור שונה, לפי שגוף מהותו של גיור הוא דברים שבין האדם ובין קונו! זו אכן אחת הטענות החרדיות המובהקות נגד הגיור הממלכתי: גם אם המתגייר מצהיר על קבלת מצוות הרי הוא עושה זאת מן השפה ולחוץ ו"דברים שבלב" אלה מקעקעים מן היסוד את גיורו. אלא שאם בוחנים כדבעי את הפסיקות ההלכתיות בסוגיה זו, אזי מתברר שלא מעט פוסקים המקובלים לחלוטין על המגזר החרדי, סבורים גם סבורים שבנוגע לגֵרוּת "דברים שבלב אינם דברים". כך למשל, האדמו"ר מצאנז, רבי יקותיאל יהודה הלברשטם (שו"ת דברי יציב סימן קסח), כותב מפורשות ש"קבלה בפה תליא, ומה שליבו בל עימו אינו סותר לדיבורו וגר גמור הווי". וכן גם רבי משה פיינשטיין (אגרות משה יו"ד ח"ג סימן קו): "לר"י בר יהודה דרק אין מקבלים לכתחילה, ובדיעבד כשקיבלוהו הוא גר, ולכן משמע שגם לדין הרישא בלא שקיבל עליו דבר אחד מדיני התורה, נמי הוא רק דין שלכתחילה אין מקבלין, אבל בדיעבד, כשקיבלוהו, הוא גר וחייב אף במצווה זו שלא קיבל עליו, דמה שלא קיבל עליו אינו כלום לפוטרו דהא הוא מתנה על מה שכתוב בתורה שתנאו בטל". זאת ועוד, רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, אשר ללא ספק פסיקותיו מקובלות על המגזר החרדי, בספרו אחיעזר (ח"ג סימן כו אות ה), הכריע שמתגייר אשר אומנם לא קיבל על עצמו לשמור את מלוא המצוות אך עשה זאת לא בשל חוסר אמונה ("להכעיס") אלא בשל התגברות היצר ("לתיאבון"), אזי קבלת המצוות לא נפגמת בכך. נראה דדין זה דנכרי שבא להתגייר ולקבל עליו כל המצוות חוץ מדקדוק אחד מדברי סופרים, דאין מקבלין אותו, היינו במתנה שלא לקבל ושיהיה מותר לו דבר זה מן הדין, בזה אין מקבלים אותו, דאין שיור ותנאי בגֵרוּת ואין גֵרוּת לחצאין. אבל במי שמקבל עליו כל המצוות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון, אין זה חסרון בדין קבלת המצוות. במילים אחרות: אי-קבלת מצוות "לתיאבון" אינה נחשבת כהכרזת "חוץ מדבר אחד" המעכבת את הגיור, גם אם היא גלויה וידועה לבית הדין. מאחר ולית מאן דפליג שברוב-ככל המקרים של "דברים שבלב" בכך מדובר, הרי מוכח שפוסקים חרדים חשובים ומוכרים סבורים שהגיור במקרים אלה תקף גם תקף. אמור מעתה: אחיזת המערכת הממלכתית בגישה המכשירה גיורים כאלה, אמורה להיות מוסכמת ומקובלת - הלכתית - גם על אסכולות חרדיות, ולו גם בדיעבד, כל עוד הדברים נבחנים הלכתית ועניינית. ג. גיור קטנים המאומצים במשפחה חילונית אחת הביקורות המוטחות שוב ושוב מול בתי הדין הממלכתיים היא נכונותם לגייר קטנים גם כאשר הללו עומדים לגדול בבתי הוריהם המאמצים אשר אינם מקפידים על קלה כחמורה. בכתובות (יא ע"א) "אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין. מאי קמ"ל, דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו... הכא במאי עסקינן, בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו דניחא להו במאי דעביד אבוהון...". מכאן שתקפות גיור קטן נסמכת על תפיסת "זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו". דא עקא, שכאשר מדובר בקטין שעתיד לגדול בבית חילוני, הרי יש אולי מקום לטענה כי "זכות היא לו" דווקא שלא יתגייר, שיישאר גוי ולא יהיה עבריין. ואם כך, שמטת את הקרקע תחת לא מעט גיורי קטנים מאומצים. אלא שגם כאן עולה כי פוסקים חלוקים בשאלה זו בלא כל קשר לשיוך אידיאולוגי. מחד גיסא, ר' יצחק אלחנן (דבריו הובאו בשו"ת מטה לוי ח"ב סימן נה), ר' איצל'ה מפונייביז' (שו"ת זכר יצחק סימן ב) ואף הרב קוק (שו"ת דעת כהן סימן קמז) והרב ישראלי (משפטי שאול סימן לח) ועוד, סברו שמצב כזה אכן "לא מיקרי זכות אלא חובה". ברם, מאידך גיסא, ר' יצחק שמלקיש (שו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סימן ק, ושם אהע"ז סימן סט), ר' חיים עוזר גרודזינסקי (אחיעזר ח"ג סימן כח) וכן ר' משה פיינשטיין (דברות משה, שבת פד הערה יא) ועוד, סבורים שהגֵרוּת היא בגדר "זכות" בכל מקרה, היינו גם במקרה כזה. ובכן, היעלה על הדעת לטעון שגיור כזה אינו תקף בעוד ש"גלריה" נכבדה כזו של פוסקים המקובלים גם על החרדים מכשירה אותו?! ד. ביטול גיורים אחד מהפולמוסים הנוקבים שהתנהלו לאחרונה נסב סביב מקרה שבו נטען בבית דין רבני מחוזי, ואחריו בבית הדין הרבני הגדול, לביטול גיור מסוים. או-אז נשמעה ברבים טענה: אין דבר כזה "ביטול גיור", והשתמע אפוא שהאסכולה החרדית מכירה הלכתית בביטול גיורים, בעוד שהאסכולה הממלכתית אינה מכירה הלכתית בביטול גיורים. אלא שהעובדות טופחות על פני הטוענים כך. מתברר שהמערכת הממלכתית גם היא ביטלה לא פעם גיורים. למשל, במקרה שבו אישה ובתה גוירו על ידי בית הדין, ולאחר מכן גילה משרד הפנים כי האם קיימה, לפני הגיור ואחריו, קשרי אישות עם נכרי והסתירה זאת מבית הדין. משרד הפנים פנה לבית הדין בבקשה לביטול הגיור של האם וממילא גם של הבת. הדיינים נחלקו ביניהם: דיין אחד סבר שאין הצדקה לביטול הגיור שכן - לדידו - יתכן שהמתגיירת לא ידעה שאסור ליהודי לחיות חיי אישות עם נכרי; עזיבת בן זוג הוא ניסיון מאוד קשה; "דברים שבלב אינם דברים" ועוד. עמיתיו חלקו עליו: התנהגותה אינה ביטוי של "חוץ מדבר אחד", אלא מהווה התרסה ישירה נגד כל מושג הגיור; מדובר באונאה במזיד של בית הדין בדבר מהותי; לא מדובר ב 'אונס' הלכתי, אלא בסיטואציה מתמשכת ועוד. בשל כל האמור ביטל בית הדין את גיורה של האם [גֵרוּת הבת נותרה בעינה – זכות היא לה]. ועוד מקרה שבו נערך גיור על ידי בית הדין הממלכתי ולאחר מכן התברר שהמתגייר לא סיפר שמשרד הפנים שלל את אזרחותו ואת אשרת העולה שלו; שהוא הציג עצמו כאזרח ישראלי על סמך ת"ז שנשללה ממנו על ידי משרד הפנים, ושהוא לא סיפר שהיה נתון לחקירה פלילית ועוד. בית הדין קבע גם כאן שהגיור הושג בדרך של הטעייה מהותית כלפי בית הדין ולכן "הליך הגיור בטל מעיקרו ולמעשה לא התרחש מעולם". אמור מעתה, גם המערכת הממלכתית "יודעת" לבטל גיורים, למצער כאשר מגיעים מים עד נפש והגיור מופרך מעיקרו. ניתן כמובן לומר שאצל "אלה" (החרדים) המים מגיעים יותר מהר בעוד שאצל "אלה" (הממלכתיים) המים מגיעים יותר לאט, אך זה כבר לא ויכוח מהותי אלא כמותי. ארבע דוגמאות אלה חושפות אם כן את התמונה האמיתית. כל עוד בהלכה עסקינן, מתברר שהליכות בתי הדין הממלכתיים לגיור נשענות על ההלכה הכתובה והמסורה, זו שהוכרעה על ידי פוסקים מובהקים, מוכרים, מקובלים ומוסכמים. יחס הרבנות הראשית ל"מכון המשותף" בהקשר זה תצוין נקודה נוספת, שאומנם אינה הלכתית אך היסטורית היא כרוכה ישירות בנדון: שלילה מובהקת של הרבנות הראשית לישראל – הן הרבנים שפירא ואליהו זצ"ל, והן הרבנים לאו ובקשי-דורון שליט"א – את דרכו של "המכון המשותף לגיור, בחסות שלושת זרמי היהדות". בכמה הודעות פרסמו הרבנים הראשיים הנ"ל דברים חדים, ברורים ונוקבים בנדון: שמוע שמענו על ההצעה בעניין הגיורים בארץ...בעניין... הקמת מקום ללימודי יהדות, אין להרשות בשום פנים ואופן לשום אדם שאינו שומר תורה ומצוות ואינו מאמין בתורה שהיא מן השמים, שיהיה חבר בהנהלה או שיהיה לו חלק בקביעת המורים והמרצים. לא יעלה על הדעת שאדם כזה אם היה בא להתגייר לא היינו מקבלים אותו, שהרי אפילו אם לא קיבל עליו הגר איסור דרבנן לא מגיירים אותו – היעלה על הדעת שהוא יהיה שותף בלימוד הגויים! ובזה אנו מתכוונים לרפורמים ולקונסרבטיבים... המועצה קיבלה את הודעתו החד משמעית של שר האוצר כי אין ולא יהיו עוד בישראל גיורים שאינם כהלכה... מעשים המכונים "גיור" ושיש בהם חיקוי לגיור. דרישת מועצת הרבנות הראשית היא כי בלעדיות זו של הגיור ע"פ ההלכה תעוגן בחוק ותקבל תוקף חוקי. ... גיור הינו עניין אישי של המתגייר עצמו והוא, ורק הוא, נדרש לשכנע את ביה"ד כי הוא מקבל על עצמו עול תורה ומצוות... אין ולא יהיו לעיני ביה"ד אלא ענינו של זה שבא בפניהם... הגיור בישראל חייב לידון ולהיעשות אך ורק בבתי הדין הרבניים ע"פ דין תורה... ... אלה שאינם מאמינים בתורה מן השמים... אין להעלות על הדעת להקים מוסד משותף איתם. תורת ישראל אחת היא וניתנה מן השמים ואין מקום לסטייה כל שהיא ממה שהורונו חכמי כל הדורות... הגיור בישראל הינו כרטיס הכניסה לעם ישראל והוא ייעשה אך ורק ע"פ תורת ישראל. מכאן, שכל מתקפה על מערכת הגיורים הממלכתית בטענה כאילו היא מזדהה עם דרכו של "המכון המשותף", אינה אלא מניפולציה דמגוגית נטולת ידיים ורגליים. סיכום האמור מעלה מדבר אפוא בעד עצמו: כל הטוען שנקודת המחלוקת בין מערכת בתי הדין לגיור ובין המערכת החרדית היא הלכתית, אינו אומר אמת. תשתית המדיניות ההלכתית שעליה מבוססת המערכת הממלכתית, מוסכמת לכולי עלמא. ניתן לומר עליה שהיא "דיעבדית"; לא ניתן לומר עליה שהיא לא תקפה! ומאחר שלא זו נקודת המחלוקת, ברור לחלוטין שהנקודה היא אידיאולוגיה! ההערכה היא ש"מסתובבים" בינינו כיום, במדינת ישראל, למעלה מ-300,000 גויים-ישראלים מן הסוג שעליו אנחנו מדברים. האסכולה הממלכתית גורסת שכל עוד אנחנו ניצבים על קרקע הלכתית מוצקה, ולו גם קרקע "דיעבדית", עלינו להיכנס לכתחילה לעובייה של קורה זו. עלינו לדאוג ל"זרע ישראל" אלה. עלינו להציל את עצמנו מהתבוללות, מטמיעה, מנישואי תערובת ומהגדלת אוכלוסיה "גויית-ישראלית" זו. עלינו להיכנס אפוא לכתחילה, בעיניים פקוחות, ל "דיעבדים" אלה, כל עוד הם יצוקים על אדני הלכה כתובה ומסורה. על כך רשאית לחלוק האסכולה החרדית. כמיטב מסורתה האידיאית וההיסטורית, אף בנדון זה היא רשאית לטעון שרצונה לשמר את עצמה בחממה נבדלת, לדאוג בעיקר לאוכלוסייתה-היא בלא שתיזקק לשיקולים כלל-ישראליים, ולכן, מבחינתה, אין לה שום רצון להיכנס ל "דיעבדים" אלה. אם כך הייתה מוצגת המחלוקת, היא הייתה מוצגת נכוחה ואכן היה בסיס אמיתי לכל צד וצד. דא-עקא, שממש לא כך היא מוצגת. המאמר מתפרסם במקביל גם בכתב העת 'שמעתין' מובאות: האם אכן קיימים חילוקי דעות מהותיים בין האסכולה החרדית ובין האסכולה הנהוגה בבתי הדין הממלכתיים בנוגע לעקרונות ההלכתיים של הגיור? אחת הביקורות המוטחות שוב ושוב מול בתי הדין הממלכתיים היא נכונותם לגייר קטנים גם כאשר הללו עומדים לגדול בבתי הוריהם המאמצים אשר אינם מקפידים על קלה כחמורה. היעלה על הדעת לטעון שגיור כזה אינו תקף בעוד ש"גלריה" נכבדה של פוסקים המקובלים גם על החרדים מכשירה אותו?! גם המערכת הממלכתית "יודעת" לבטל גיורים, כאשר מגיעים מים עד נפש והגיור מופרך מעיקרו. ניתן כמובן לומר שאצל החרדים המים מגיעים יותר מהר בעוד שאצל ה"ממלכתיים" המים מגיעים יותר לאט, אך זה כבר לא ויכוח מהותי אלא כמותי. כל עוד בהלכה עסקינן, מתברר שהליכות בתי הדין הממלכתיים לגיור נשענות על ההלכה הכתובה והמסורה, זו שהוכרעה על ידי פוסקים מובהקים, מוכרים, מקובלים ומוסכמים. ההערכה היא ש"מסתובבים" בינינו כיום, במדינת ישראל, למעלה מ-300,000 גויים-ישראלי. כל עוד אנחנו ניצבים על קרקע הלכתית מוצקה, ולו גם קרקע "דיעבדית", עלינו להיכנס לעובייה של קורה זו. עלינו להציל את עצמנו מהתבוללות, מטמיעה, מנישואי תערובת ומהגדלת אוכלוסיה "גויית-ישראלית".
חסר רכיב