תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

דייט עם התורה

27/06/2011
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים סיון תשע'א (6) 749
לצאת ל"דייט" עם התורה
הרב דוד ביגמן רק בסיום הפגישה שלי עם הרב דוד ביגמן עולה בבהירות הפרדוקס: "יש לא מעט מחנכים ורבנים שכל כך מפחדים שהחבר'ה שהם מלמדים לא יהיו דתיים, ולכן הם נזהרים מלהביא אותם למצב שיאפשר להם לבקר, לשאול, להקשות - 'להבעיר אש' בלימוד התורה. "כשאני מדבר עם התלמידים שלי", הוא מסביר, "אני מדמה זאת לאהבת אישה. זה כמו להתאהב באשה על פי הצורה שבה היא מציגה את עצמה בפייסבוק.הרי ברור שהיא לא תציג שם את חסרונותיה. המושלמת שמופיעה בפרופיל אינה אדם חי, וכל קשר איתה יהיה שטחי. לא מתאהבים בפוסטר אלא באישה אמיתית שיש בה מידות טובות אך גם חסרונות ומורכבות של יצור חי - אישה בשר ודם". הרב ביגמן טוען שאותם מורים ורבנים חוששים שאם יורשו תלמידיהם להתקרב באמת אל התורה, הם יגלו ש'הגברת' לא תמיד כל כך יפה. התוצאה היא שהם לא מפגישים אותם עם 'הגברת' בכלל. "אז הם לא מתאהבים בה", הוא מוסיף ומסכם: "צריך לצאת לדייט עם התורה". הרב ביגמן, מראשי ישיבת השילוב של הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע, מבקש כבר בתחילת הראיון שלנו לציין משהו חשוב, שלא עלה מספיק בכנס: " נראה לי שקצת שכחו להזכיר את ראשית המדרשה. שכחו לספר שהקמת המדרשה החלה כאשר כמה בנות - בוגרות בתי הספר שלנו ובוגרות פלך, במהלך שמתבסס הן על פמיניזם והן על אהבת התורה, תבעו לקבל מהתנועה הסבר מדוע יש ישיבת שילוב לבנים ואין מוסד מקביל לבנות – מוסד שהוא ישיבת הקיבוץ הדתי לבנות? הקיבוץ הדתי פנה אז אלי ואל שבח ילון, ויחד הקמנו את מה שהיה הפיילוט של המדרשה. הייתה זו קבוצה של נשים, מבוגרות רובן, שעוררו לעשייה, ועל כך חשוב לתת להן את הקרדיט". . "לימדתי שם המון" הוא מספר ואני מזהה לא מעט נוסטלגיה,"היה שם לימוד קבוע של גמרא, בקיאות והלכה. היו המון מורים מתנדבים מבית הספר המשותף, כמו עוזי פז ורחל רייך אהבתי לשבת בשיעורים שלהם ונהניתי מאוד. בהתחלה היו כ-20 בנות , אשר שבאו מתוך רצון עז ללמוד תורה. היה שם משהו מאוד אינטימי ואינטנסיבי". בשלב זה עולה השאלה המרכזית אשר לשמה מתקיים הראיון שלנו. אני מבקשת מהרב ביגמן לנסות להסביר לי מה בכל זאת חסר בעיניו במדרשה. הרב ביגמן פותח בוידוי: "הביקורת שלי מהולה ברגשי אשם...אני מרגיש שבגדתי במשימה", הוא אומר ומסביר: "התלמידות הראשונות באו לתקופה של חצי שנה בלבד. ליוויתי ארבעה מחזורים, והרגשתי תסכול גדול מכך שעד שמתחילים לקיים תהליך משמעותי ולהעמיק, מסתיים מחזור ובא מחזור נוסף. הרגשתי שאני חוזר על עצמי, שהלימוד לא מתעופף. זה שיגע אותי. באותה תקופה הציעו לי לעמוד בראש הישיבה בעין צורים והסכמתי". עוד בתקופה שבה לימד הרב ביגמן את הבנות - "הייתי אז חבר בוועדה של התנועה למוסדות התורניים של הקיבוץ הדתי" - התקיים וויכוח על השפה. "התנועה קראה לזה 'מדרשה'. הם ביקשו ממני דווח על 'המדרשה', ואני התעקשתי לקרוא לזה 'ישיבת הקיבוץ הדתי לבנות'. בתנועה לא עכלו את ההבדל המאוד עמוק במשמעות של הדברים. לדעתי, הגישה שעל פיה לא יכולה להיות ישיבה לנשים נובעת קודם כל משוביניזם כפשוטו. הם לא היו מספיק רגישים לזה. משמעות נוספת להבדל בשם נובעת מהשאלה שהיא חלק מתהליך ברור עמוק - לאן המוסד חותר? מה הוא רוצה לעשות"? "היה לי חלום שלא התממש ממש עד הסוף באף מקום"!!! מודה הרב ביגמן בהמשך הראיון, ומתכוון גם לכל המדרשות שקמו אחר כך. "אני מעריץ את הרב אלי" הוא אומר, "הרב אלי ז"ל, שהיה איש דגול ובעל מידות, סוג של צדיק פתוח ומאוד רחב בידיעותיו, נטה דווקא לצד החינוכי והוביל את המדרשה מתוך מטרה לחבר את התלמידות ליהדות בצורה טובה, נעימה ומתונה (לא חרד"לית ולא ימנית קיצונית), באופן טוב ובריא. בזה הוא הצליח מאוד. אני חשבתי על מוסד תוסס ואקטואלי יותר. חשבתי על ישיבה. רציתי שילמדו בחברותה כמו גברים. לא חשבתי שצריך להיות הבדל בצורת הלימוד בין גברים לנשים. חשבתי שנשים חייבות ללמוד גמרא, כי התושב"ע היא עיקר תורתנו. המצב כיום הוא שחצי מהאוכלוסייה לא לומדים את התורה שבעל פה וכל הפלח הזה לא פוגש את ה"לוז" של היהדות. אני לא יודע אם זה פמיניסטי, אבל אני חשבתי על משהו אינטנסיבי. כמו שאפשר לדמות את התורה למים ואפשר לדמות אותה לאש, כך גם הרב אלי היה ממש כמו משה רבינו, רועה נאמן בעל ענווה גדולה שמביא את הצאן אל המים, ואני חיפשתי ומחפש אש. בעיני, התסיסה בלימוד היא מה שהופך את האדם להיות בן תורה. כשהוא נכנס לשיח ערני, הוא הופך להיות חלק ממנה. כשיש לו קול, כשהוא מקשה קושיות תוך כיבוד המקורות,הוא מגיע להזדהות מאוד גדולה. הוא כובש את התורה והיא כובשת אותו. הזדהות זו יכולה לעמוד במהפכות של הזמן, וזאת בניגוד לשתי אופציות אחרות בחינוך: חינוך מאוד סמכותי או חינוך מאוד נעים, שאנטי, מחבק. הדתיות שנובעת מסמכותיות גורמת פעמים רבות לכך שהנוער לא מזדהה עם התורה, בשל הקשר בינה לבין הסמכותיות". "האם כאן, בישיבת השילוב במעלה גלבוע, זה קיים"? אני שואלת, והרב ביגמן עונה: "ההבדל בולט. יותר תוסס פה, יותר מרתק, אבל עם השנים גם לכאן נכנסה נימה חינוכית ומקבלים כאן גם תלמידים שלא מסוגלים להגיע לזה", הוא מודה. "אם הייתי לבדי במערכת, הישיבה היתה נראית אחרת. הרבנים השותפים מאזנים אותי. אנשים אומרים שהסוד של המקום הזה הוא האיזון בין מים לאש. אני מודה שלעתים אני חושש שהמים יכבו את האש. אולי יש גם חשש הפוך. אני הייתי מנסה להביא את כל תלמידי הישיבה לשפיץ של הלימוד. כיום האווירה מעט רגועה מידי לטעמי", הוא קובע ומעלה השערה: "אולי אני יותר אליטיסט בנושא לימוד התורה". ובחזרה לבנות: "פעם", מספר הרב ביגמן, "נסעו איתי תלמידות מהמדרשה לאיזשהו כנס. בדרך הן שאלו משהו בהלכה. עניתי להן כפי שאני עונה לתלמידי – 'תראו, בהתחלה זה היה כך, ואחר כך ככה, וכו'...' הם יצאו נסערות לגמרי. אחר כך פנה אלי הרב אלי בביקורת: 'ערערת את על עולמן'. הייתי המום. לא הבנתי איך מודעות היסטורית יכולה לערער את עולמן". הרב ביגמן טוען שאלה התוצאות של החינוך הציוני-דתי. האידיאולוגיה של הבורות. "כשאני הייתי צעיר, למדתי שהקושיה היא הדבר הכי נפלא. קושיה ולא קביעה, והכול תוך כבוד למקורות ולהלכה. תמיד הרגשנו חופש מאוד גדול מבחינה אינטלקטואלית. כשתלמיד שואל משהו ונענה ב'איך אתה אומר ככה'? משהו הולך לאיבוד בחופש. הפרווה בדתיות באה מזה שלא הצליחו לגרום לילדים להזדהות עם התורה. אני לא בקיא במה שקורה היום בבתי הספר שלנו, אני יודע שיש שינויים, אבל הביקורת שלי צמחה עם השנים". אם זה כל כך טוב, אז למה זה לא קורה? אני חושבת, ומעלה בפניו השערה: "אולי הפער נובע מההבדל בין בנים לבנות, אולי מה שעוצר את הבנות זו 'תקרת הזכוכית' שהן נתקלות בה בעולם התורני?" הרב ביגמן מצטרף לתהייה אך מציג גם את הצד האופטימי: "בסך הכול נעשה כאן משהו גדול. יש כיום ר"מיות, טוענות רבניות ופוסקות בטהרת המשפחה. קרה פה הלא יאמן!!! יש לנו המון שותפים לדרך שמקרבים אותנו לכיוון, ואנו בדרך לקראת קבלתן של נשים כפוסקות דגולות". יחד עם זאת מזהיר הרב ביגמן: "כדי שנשים תוכלנה להיכנס לשיח הקיים, צריך לדבר באותה שפה. אם תיווצר שפה אחרת של נשים איך תתקיים תקשורת בין השפות? אני מזדהה עם הקו שמחנך בנות להיות ערכיות, לחיות חיים יהודיים ערכיים שלמים ולהקפיד על בין-אדם-לחברו, אך אני שואל - מה עם ההתחברות לעולם המרתק של התורה?" מובאות: מורים ורבנים חוששים שאם יורשו תלמידיהם להתקרב באמת אל התורה, הם יגלו ש'הגברת' לא תמיד כל כך יפה. התוצאה היא שהם לא מפגישים אותם עם 'הגברת' בכלל. "אז הם לא מתאהבים בה", הוא מוסיף ומסכם: "צריך לצאת לדייט עם התורה". הגישה שעל פיה לא יכולה להיות ישיבה לנשים נובעת קודם כל משוביניזם כפשוטו. הם לא היו מספיק רגישים לזה. משמעות נוספת להבדל בשם נובעת מהשאלה שהיא חלק מתהליך ברור עמוק - לאן המוסד חותר? מה הוא רוצה לעשות"? בסך הכול נעשה כאן משהו גדול. יש כיום ר"מיות, טוענות רבניות ופוסקות בטהרת המשפחה. יש לנו המון שותפים לדרך שמקרבים אותנו לכיוון, ואנו בדרך לקראת קבלתן של נשים כפוסקות דגולות".
חסר רכיב