תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

סוגיית ההפרדה בבי'ס שקד

07/05/2011
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים אדר תשע"א (747) 4
סיגיית ההפרדה בבית ספר 'שק"ד'
משה (קינלי) טור-פז

מקום היהדות המעשית בחיינו

משה (קינלי) טור-פז

מנהל על יסודי ניסויי שק"ד, שדה אליהו

א. החינוך הציוני-דתי

במהלך לימודיי בישיבה התיכונית נתקלתי בבני מחזור מסוים מהיישוב עפרה. בתום התיכון הצהירו כל בוגרי אותו מחזור על חילוניותם וגם נהגו בהתאם. כעבור מספר שנים נתקלתי באיש חינוך מאותו יישוב. הוא סיפר לי כי מחנכי ופרנסי היישוב התכנסו יחדיו לדון בתופעת החילון אצלם. הם בדקו את מאפייני אותו שנתון ואת הילדים השונים ש'יצאו לשאלה' בעפרה באותם שנים. מסקנתם הייתה מעניינת: הילדים שהפסיקו להיות דתיים נשארו ברובם לגור ביהודה ושומרון, בדרך כלל בגבעות באזור עפרה. רבים מתוכם התבלטו במאבק על ארץ ישראל למרות היותם 'חוזרים בשאלה'. מסקנת אותם מחנכים הייתה ברורה: הילדים הפנימו את הערכים שההורים בעפרה העבירו להם כחשובים ביותר. הם נותרו נאמנים לארץ ישראל שכן דור ההורים נלחם על הארץ והראה כי הערך הזה באמת חשוב להם. הם לא נותרו נאמנים לדת שכן בסדר העדיפויות של ההורים (לא להלכה אבל למעשה) היא הייתה במקום נמוך יותר. הילדים מרדו, אבל בערכים שהם ראו כפחות חשובים, ונותרו נאמנים לערך שהם קלטו מהוריהם כערך-על!

הסיפור של ילדי עפרה הוא בעיניי הדגמה מייצגת לנושא הפנמת ערכי הציונות-הדתית על ידי ילדיה. אנו מחנכים את ילדינו לערכים רבים; להבדיל מחלק מהיהודים החיים בארץ ישראל, איננו מניפים דגל אחד ברור מעל ראשינו, כי אם מספר דגלים. הרב יהודה ברנדס מתייחס לנושא כ'דגם האליפסה' לעומת 'דגם המעגל'. במעגל ישנו מוקד אחד – וממילא הכל סובב סביבו. חברת הלומדים החרדית מעמידה את לימוד התורה מעל לכל, וממילא התורה במרכז וכל השאר נדחק לשוליים. באליפסה ישנם שני מוקדים. לטענת ברנדס, היהדות בדרך כלל סבבה סביב שני מוקדים לפחות: תורה ועבודה, יהדות ומודרנה וכו'.

בדורות האחרונים מציגה הציונות-הדתית דגם תלת מוקדי: עם ישראל, תורת ישראל ארץ ישראל. משלישיה זו, המסוכמת בשירי לכת, בסיסמאות ובתוכניות לימודים, נפקד מקומם של ערכי האדם וההומאניות ולא במקרה. לחברה תלת ערכית, המקדשת את העם, הארץ והתורה קשה מאד להכיל ערך רביעי של הומאניות. בזאת סוטה חלק מהציונות-הדתית מדרכו של הרב קוק אשר טען כי "הקודש, האומה והאנושיות, אלה הן שלוש התביעות העיקריות שהחיים כולם, שלנו ושל כל אדם, של איזו צורה שהיא, מורכבים הם מהם" (אורות התחיה פרק י"ח). לאור זאת, קשה להתפלא על תופעות של גזענות וחוסר סובלנות המאפיינות רבים מילדי הציונות-הדתית כפי שהן באות לידי ביטוי במקומות רבים.

כל יועץ ארגוני מתחיל יגיד כי הנפת מספר דגלים יוצרת מציאות מורכבת ולעיתים מתוסבכת. כל חברה צריכה להחליט ולהסביר מהו הדגל העיקרי שלה, תוך הבנה כי הדגלים הבאים הינם חשובים אך משניים בעדיפותם. אנו תמיד רוצים גם וגם, אך עלולים להיוותר בלא כלום.

דומני כי הציונות-הדתית בחרה באופן מובהק בסדר עדיפויות בין דגליה. כחברה, הציונות-הדתית היא קודם כל ציונית ורק אחר כך דתית. ניתן לבדוק זאת בדרכים רבות, ואציע רק אחת מהן: כמה אחוזים מבני ובנות הציונות-הדתית מורידים את הכיפה וכמה אחוזים מהם יורדים מהארץ? אני מניח, בלא שהנתונים נמצאים בפני, שהאחוזים ברורים. נשאל נא את עצמנו – כמה יורדים אנו מכירים מקהילתנו ומחברינו וכמה מורידי כיפה? דומני שהתשובה ברורה.

במילים אחרות, אל לציונות-הדתית לבוא בטענות לתהליך החילון הרחב יחסית בתוכה - אלא לעצמה. אין אפשרות לרמות את ילדינו וגם לא את עצמנו. אנו מבקשים לגדל ילדים ציוניים-דתיים. הילדים מפנימים באופן כמעט מלא את הערך החשוב לנו כפי שאנו משדרים ומייצגים אותו, ומאמצים באופן חלקי את הערכים שהצבנו בעצמנו כמשניים בחיינו.

בשנים האחרונות מבקשים חלק מאנשי הציונות-הדתית לשנות את סדר העדיפויות  ולהעמידו מסביב לתורה. חלק זה מכונה החברה החרד"לית. אני מעריך כי תהליך זה יצליח, שכן העמדת ערך אחד באופן בולט מעל האחרים תיצור מסר ברור שיעבור לילדים. יחד עם זאת, אני גם משוכנע כי החברה החרד"לית תשלם מחיר ברור בערכים האחרים, שיהפכו לפחות חשובים וממילא פחות מיושמים.

ב. החינוך בקיבוץ הדתי:

החינוך בקיבוץ הדתי הוא חלק מהחינוך הכללי והדתי בישראל, אך יש לו מאפיינים נוספים ומורכבויות נוספות. אנסה להלן לסקור כמה מאפיינים ואת השפעתם על מקום הדת בחיינו. היות ואינני מתיימר להכיר את כלל הקיבוץ הדתי אסתפק בזווית של ילדי הקיבוצים ובני ובנות הקהילות המרכיבים את בית ספר שק"ד, שדה אליהו (ילדי קיבוצים, חברים ותושבים, מהווים כ-58% מכלל תלמידי על יסודי שק"ד וכ-67% מכלל 90 מורי על יסודי שק"ד בשנת הלימודים תשע"א).

 

לבית הספר שק"ד לא הוגדרו מטרות חינוכיות ולא נכתב חזון חינוכי מוסכם ומתועד במהלך כל 59 שנותיו. על מנת להתגבר על חוסר זה ועל חוסר הסבלנות של אנשים רבים לעסוק בחזון תיאורטי, הגדרתי בשנתי הראשונה כמנהל בית ספר (תשס"ז) את ארבע מטרות בית הספר כלפי עבודתו החינוכית וביחס לדמות הבוגר/ת שלו וסיכמתי אותן בראשי התיבות אצי"ל: אדם, ציוני, יהודי ירא שמים, לומד. בשנתי השנייה כמנהל (תשס"ח) נוכחתי בעזרת מספר אנשי חינוך מבית הספר בצורך להוסיף לארבעת המטרות גם מאפיין אזורי - פריפריאלי, וכך הפך האצי"ל לאצי"ל מקומי. אנו מבקשים להעמיד בוגר שהוא אדם, ציוני, יהודי ירא שמים, לומד, המחובר למקומו, ליישובו ולארצו.

לפני כשנתיים עברתי על כתבי משה אונא במטרה להכיר טוב יותר את משנת הקיבוץ הדתי, ובחרתי מתוכם את הגדרתו למטרת החינוך הדתי כחזון זמני לבית ספר שק"ד. ואלו הדברים: "לגדל דור של יהודים יראי שמים, אשר יטביעו את חותמם על הציבוריות הישראלית". החזון כולל שני מרכיבים: 1. יראת שמים 2. הטבעת חותם בציבור הישראלי. החזון כולל יהדות, ישראליות וציבוריות – כלומר מנהיגות מטביעת חותם.

אם כן, לבית ספר שק"ד יש היום חזון חינוכי בשם משה אונא וחמש מטרות לאורן הוא מחנך. ומהו סדרי העדיפויות בתוכן? דברים אלו לא הוגדרו אבל דומני כי גם כאן נוכל לתת למציאות לדבר בשבילנו. כיצד משקפים בוגרי שק"ד והקיבוץ הדתי את סדר העדיפויות החינוכי שלו? אביא להלן מספר נתונים והערכות שלי והן יובילו אותנו למסקנות:

א. בית ספר שק"ד סומן בשנת תש"ע כתיכון ראשון בארץ בגיוס לקרבי. עיקר הקרדיט על הישג זה מגיע לקהילות הקיבוץ הדתי שהן רוב מנין ובנין בית הספר. אם כך, הערך הציוני והתרומה לחברה בישראל הם מוקד של מצויינות המשתקפת אצל בוגרי שק"ד.

ב. בית הספר מגיע בשנים האחרונות ל-70-80 אחוזי בגרות, דבר המציב אותו במקומות הראשונים מבין בתי הספר האזוריים ובמקום טוב בטבלת בתי הספר בישראל. עולה מכאן שלימודים או לפחות ציונים נמצאים במקום גבוה למדיי בקרב תלמידי ובוגרי שק"ד.

ג. אנו מכירים לא מעט בוגרי בית ספר שק"ד ובוגרי הקיבוץ הדתי שאינם דתיים. מספיק לראות את המכוניות החונות מחוץ לגדרות הקיבוצים בשבתות ובחגים על מנת להכיר רבים מתוכם. עולה מכאן שהדתיות איננה נתפשת כנושא החשוב ביותר בקרב יוצאי הקיבוץ ובית הספר. יחד עם זאת חשוב מאוד להדגיש: ישנם נערים ונערות רבים וטובים בקיבוץ הדתי ובבית ספר שק"ד, אשר ההלכה ויראת השמים הן מרכזיות בחייהם להלכה ולמעשה!

ד. איננו מכירים בוגרים רבים של בית הספר ו/או הקיבוצים אשר ירדו מארץ. עולה מכאן יחס גבוה לערך הציוני, כפי שקיים בציונות-הדתית ואולי למעלה מכך...

ה. בבית ספר שק"ד בולטים לאורך השנים ערכי ההתנדבות, הצניעות, הפשטות והתרומה לקהילה. ערכים אלו הם לדעתי מאפיינים בולטים של הקיבוץ הדתי, כפי שהם משתקפים בעיני מי שהגיע מהעיר, כמוני.

לדעתי ברור, גם ללא עריכת סקר בוגרים מסודר, כי בוגרי בית ספר שק"ד והקיבוץ הדתי מעמידים את הציונות, את הגיוס לצבא, את הנתינה ואת החיבור לחברה במקום גבוה. לא מעטים מתוכם גם נשארים לגור ביישוביהם או ביישובים כפריים אחרים, בעיקר בפריפריה. לעומת זאת הם מעמידים את הדתיות ואת המצויינות הכללית במקום נמוך. אם כך, בתוך ערכי האצי"ל - הציוני והמקומי בולטים מאוד, האדם והלימודי בולטים באופן מופחת ולעומת זאת הערך היהודי נמצא במקום נמוך.

ג. מסקנות, תובנות והצעות:

א. אינני חושב כי יש מקום לשינוי סדר העדיפויות בכללותו. אין בכוונתנו להפוך לחברת לומדים ישיבתית, ואינני סבור שעם ישראל זקוק היום לבני הקיבוץ הדתי כמאכלסים את ספסלי הישיבות. מצד שני, בני הקיבוץ הדתי זקוקים לספסלי הישיבות על מנת לשדרג את עולמם הרוחני-דתי, וכנ"ל לגבי בנות הקיבוץ הדתי ביחס למדרשות.

ב. לא יהיה קיום משמעותי לקיבוץ הדתי ללא שדרוג מצבו הרוחני-דתי. על מנת להטביע חותם שלנו על הציבוריות הישראלית יש לגדל דור של יהודים יראי שמים כתנאי בסיס. איננו נמצאים שם כרגע ועלינו להתקדם לשם ולתקופה מסוימת להעלות נושא זה לסדר עדיפות גבוה. באומרי תקופה מסוימת, אני מתכוון לעשר עד עשרים שנה בהן צריכים בית ספר שק"ד וקהילותיו לתת דגש על 'יהודי ירא שמים', תוך ויתור על חלק מהמצוינות בתחומים אחרים.

ג. חברה אינה נבנית מחולשותיה. הקיבוץ הדתי ובית ספר שק"ד לא יהפכו לחברת מצויינות דתית במובנים הפשוטים שלה. לצד ההתקדמות הדתית בתחומים הקלאסיים עלינו לשמר ואף לשפר את המקומות בהם החברה שלנו מצויינת, ולהפוך אותם הן לסימן היכר שלנו והן למנוע המצויינות שלנו. כוונתי כמובן למחויבות למדינה ולגיוס לצה"ל אבל גם למאפיינים אחרים, למשל מוסר העבודה, הצניעות המובנית, הקשר לאדמה והמיקום הפריפריאלי - כפרי. אלו מקורות משמעותיים לגאוות יחידה ומצויינות אנושית-ציונית ודתית, כפי שקורה היום, לדוגמא, בשדה אליהו ובמקומות נוספים.

ד. רזי בן-יעקב העיר ב'עמודים' האחרון שהעובדה שהקיבוץ הדתי בצפון לא הצמיח לו מנהל מקרבו היא חיסרון (הערה זו כוונה כמובן אליי, אך נוגעת גם ל-17 השנים האחרונות בהן אין מנהל מתוך הקיבוץ הדתי בצפון). אני מסכים באופן מסוים עם הערה זו, על אף שלעיתים קרובות אין נביא בעירו ודווקא למנהל מן החוץ ישנה יכולת גדולה יותר לקדם שינויים. אני חושב שדברי רזי נכונים ביתר שאת לגבי הצמחת מחנכים מתוך הקיבוצים והקהילות המרכיבים את שק"ד. בשנים האחרונות יש לנו מעט מאוד מועמדים לחינוך מתוך הקהילות וזהו עקב אכילס של חיבור הנוער למסורת היישובית והקיבוצית.

ה. אחד מרבני הקיבוצים נועד עימי לאחרונה והעיר את עיני לכך שמזה שנים רבות לא צמחו אצלנו כמעט דוקטורים, רבנים, מפקדים בכירים ושאר מובילים חברתיים. יתכן ועלינו להתמודד עם הסוגיה הדתית בהקשר רחב יותר של מצויינות כללית במחוזותינו. בעוד שהדור הראשון של היישובים והקיבוצים היה מלא בערכים ותכנים והדור השני הפך לאנשי מעשה המבססים את הכלכלה והקהילה, הדור השלישי, בעיניי, עדיין מחפש את דרכו והדור הרביעי הגדל אצלנו והוא היום בגיל הנוער, מחפש דרך חזרה לרוחניות ואידיאולוגיות. זהו הדור עליו יש לבנות את עתיד התנועה והמדינה.

סיכום: יאנוש קורצ'אק כתב כך: "היה כפי שהנך – חפש דרך בעצמך – דע את עצמך, לפני שתרצה לדעת את הילדים. חשוב נא למה אתה מוכשר, ואחר כך תבוא לתחום תחומים לזכויותיהם וחובותיהם של הילדים. קודם כל אתה בעצמך ילד, ועליך להכיר, לחנך ולהשכיל את עצמך... אל תדרוש מעצמך להיות כבר מחנך רציני ומבוגר בעל פנקסנות פסיכולוגית בלב ותקן פדגוגי בראש" (יאנוש קורצ'אק, עם הילד, עמ' 285-286).

ומשה אונא כתב: בל נדרוש מילדינו מה שאיננו דורשים מעצמנו בחברת המבוגרים. ויפה שעת אחת קודם.

 

הרב ד"ר יוסי סלוטניק

בית הספר משקף או מעצב מציאות?

הרב ד"ר יוסי סלוטניק

 

המדרש ב'אבות דרבי נתן' משווה בין שתי דמויות שהצטיינו בהכנסת אורחים – איוב ואברהם אבינו. לא נדון כאן במכלול ההבדלים עליהם עומד המדרש ונמקד מבטנו בנקודה אחת:

 

"אמר לו הקב"ה לאיוב:

'איוב, עדיין לא הגעת לחצי שיעור של אברהם! 

[...] את שדרכו לאכול פת חטים  - האכלתו פת חטים

את שדרכו לאכול בשר - האכלתו בשר

את שדרכו לשתות יין - השקיתו יין.

אבל אברהם לא עשה כן אלא 

[...] את שאין דרכו לאכול פת חטין  - האכילהו פת חטין

את שאין דרכו לאכול בשר  - האכילהו בשר

ואת שאין דרכו לשתות יין  - השקהו יין'" (אבות דרבי נתן, נוסחא א' פרק ז').

 

דרכו של איוב סבירה מאוד; הולך-דרך מופיע בביתו של איוב עייף ויגע, ואיוב מנסה לשחזר עבורו את תחושת הבית. אם רגיל הוא לאכול פת חיטים - הוא מציע לו פת חיטים, שכן אם יציע לו פת שעורים לא יקבל הלה את סיפוקו; גם אם יציע לו פת סולת, המשובחת מפת החיטים, לא ירגיש אותו אורח בנח שכן יחוש כבן הכפר המהלך ברחובות העיר. איוב מצליח לקלוע למעמדו ולרצונותיו של כל אורח וכך מעניק לו את תחושת הביתיות גם כאשר בפועל הוא בארצות ניכר. אברהם, דרך אחרת עמו – הוא אינו נותן לאדם את המוכר והנח אליו הוא מתגעגע, אלא מעניק לו את מה שבאופן אמיתי אין לו. זה שכל ימיו אינו שותה יין כי הדבר מחוץ להישג ידו, מצליח לחוות חוויה מיוחדת זו בביתו של אברהם, ובכך מצליח אברהם לעמעם את תחושת הגעגוע הביתה. אברהם מצליח לקחת הלך הרחוק מביתו וממשפחתו והופך אותו לתייר החווה חוויות עליהן יוכל לספר למשפחה כאשר ישוב לביתו.

אין ספק, איוב מקיים את הכנסת האורחים בצורה יפה שכן הוא דואג לכל מחסורו של האורח, אך גדול ממנו אברהם שכן הוא מראה לאורח שיש לו עוד לאן להתקדם. במשפט אחד אפשר לומר שאיוב עונה על צורך, ואילו אברהם מגשים חלום.

 

לטעמי יש בדברים אלו מודל המאפשר לנו לבחון את הצפייה שלנו מבית הספר אליו אנו שולחים את ילדינו ומהתהליך שאנו מקווים שיבנה את עולמם הלימודי-רוחני. ללא ספק, בשלב היסוד יש לתת מענה לצורך הלימודי; התלמידים מגיעים לבית הספר כדף חלק עליו נחרטים המסרים והידע שיהוו את אבני הבניין של עתידם: לימודי קריאה וכתיבה, מתמטיקה ושפות, היסטוריה וגיאוגרפיה, מדעים ואומנויות, תורה והלכה, תלמוד והליכות עולם. בית הספר שק"ד נותן מענה מצוין לצרכים בסיסיים אלו, דבר שאינו מובן מאליו מול הקשיים המרובים שיש בדרך זו. אך בית הספר אינו רק מקום לרכוש ידע אלא מקום להתחנך בו, ואכן במידה רבה בית הספר שק"ד נוחל הצלחה גם בתחום החינוך; התלמידים יוצאים כאשר חוט של חסד מעטר אותם. הצניעות המלווה את העשייה הרבה היא חותם בית הספר, המסירות לחברה הישראלית על כל רבדיה וגווניה יחד עם המחויבות לערכי העבודה מלווים כל חניך היוצא ממסגרת בית הספר. אך עם כל השבחים הניתנים ישנו תחום אחד בו הבינוניות מבצבצת. המחויבות הטוטאלית להלכה והשאיפה החזקה לקרבת אלוהים אינן סוחפות את התלמידים. מסדרונות בית הספר אינם מקום לגידול וצמיחה של יראת שמים. אמנם, רבים וטובים מצליחים להגיע למקומות יפים גם בתחומים אלו, אך מעמד הביניים אינו מתבלט בכך. אני מכיר מקרוב רבים מאנשי הצוות, ואני מכיר ומוקיר את המסירות הרבה וההשקעה האינסופית אותן הם משקיעים בתלמידים. כמו כן אני מעריך מאוד את המטען הרוחני האדיר אותו הם מסוגלים להעניק לתלמידים אך לצערי, מבחן התוצאה מאכזב לעיתים קרובות מדיי. דומה שהמסרים בכיתות אינם מצליחים לגבור על המסרים העולים מהחצר ואנו נשארים עם פחות מחצי תאוותנו בידנו. יש מגוון ראיות לדבר אך אציין אחת בולטת במיוחד - בכל שנה עוזבת קבוצה נכבדה של תלמידים את בית הספר העל יסודי כתוצאה מכך שהם ו/או הוריהם אינם מוצאים מענה הולם לשאיפותיהם הדתיות במסגרת בית הספר (גילוי נאות: בני לומד כיום בישיבה התיכונית בבית שאן בגלל מצוקה זו, וככל הנראה בתי תעזוב אף היא בצער רב את שק"ד, בגלל בעיות דומות).

 

יש הטוענים שוב ושוב כי בית הספר משקף את קהילות הקיבוצים, ולפיכך מתקיימת בו אווירה דומה. שתי תשובות לדבר:

האחת - אמנם בית הספר שק"ד משרת את הקיבוצים בעמק זה שישים שנה, אך רוחות חדשות נושבות בעמק. רבים מהתושבים החדשים בקיבוצים אינם "קיבוצניקים" קלאסיים. אמנם הם (ואולי ראוי שאומר אנחנו) מזדהים עם האידיאולוגיה של הקיבוץ הדתי בתחומים רבים ועל כן בחרנו להצטרף לקהילה זו, אך בד בבד יש לנו גם שאיפות אחרות. השינויים בקיבוצים מתבטאים בתחומים רבים: מקום החינוך הבלתי פורמאלי בחיי הילדים, ז'אנרים חדשים של שיעורי תורה, תלמידים הלומדים בתלמודי תורה, ישיבות תיכוניות ואולפנות וכד'. כיום הקהילה הקיבוצית מגוונת מאוד, אך בית הספר התיכון אינו נותן מענה אמיתי לגיוון זה. באספה בנושא בית הספר אמרה אחת המורות, אותה אני מעריך מאוד, שלא יתכן לצפות מבית ספר אחד לתת מענה לקבוצות כה שונות. אני חולק על כך וסבור שבית הספר מסוגל לתת מענה הולם, אם רק ירצה ויחשוב באופן יצירתי. הקמת אולפנית של שק"ד, למשל,  הייתה יוזמה שבאה לתת מענה לצורך זה, אך לצערי נסתם עליה הגולל ללא מיצוי המהלך.

הנקודה השנייה - גם אם בית הספר משקף את האווירה בקיבוצים הרי שהוא הולך בדרכי איוב ועונה על צורך במקום ליזום חזון. אני מצפה כי בית הספר ילך בדרכי אברהם וייתן לתלמידים את הטעם אליו אין הם רגילים, את "הבשר והיין" שאינם מקבלים בבית כדי שיוכלו לחזור לקהילה ויספרו: "טעמו וראו כי טוב ה'". כדי שדברי לא יובנו לא נכון אדגיש שאינני מצפה או רוצה שתיווצר אינטנסיביות דתית העומדת בניגוד לאווירה הקיבוצית או לערכים הקיבוציים. ההיפך הוא נכון!! אני רוצה שערכי הקיבוץ הדתי יועברו לתלמידים באינטנסיביות רבה יותר מאשר בבית; שערכי 'תורה ועבודה' יקבלו ביטוי הולם עם לימוד תורה ברמה גבוהה ואינטנסיבית; שערכי השוויון בין גברים ונשים יקבלו ביטוי הולם ביצירת קהילה שוויונית-דתית בין כתלי בית הספר; שהתפילה תהווה מוקד להתעלות ולא עול על גבם של התלמידים; שהעולם ההלכתי יהפוך להיות רלוונטי עבור התלמידים במקום בו הם נמצאים בחברה דתית מודרנית וכד'. לשמחתי הרבה בית הספר היסודי הרים את הכפפה ויצר מודל אינטנסיבי (לאלו שחפצים בו) ללא ויתור על ערכי היסוד והליבה. והנה בפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית משננים בנים ובנות יחדיו את ספר בראשית עם טעמי המקרא. ה"חדר" המסורתי פשט צורה וקיבל עדכון לעולם הקיבוץ הדתי של שנות האלפיים וכולנו יצאנו נשכרים.

 

בשולי הדברים אעיר שתי הארות גם ביחס להפרדת הקמפוסים הנידונה לאחרונה:

1.       אני מסכים עם רבים וטובים ששמעתי את דבריהם במעלה גלבוע, שהפרדה אינה מהווה פתרון לאמור לעיל. כמו כן אני מסכים עם מנהל בית הספר שאמר שעל אף שהפרדה אינה פתרון היא צורך המאפשר לפתרון לצמוח בכיוונים חדשים.

2.       אני מוכן לקבל אחת משתי אפשרויות: עירוב מוחלט בכל הלימודים או הפרדה מוחלטת. לכל אחד מהכיוונים יש יתרונות וחסרונות שלא כאן המקום לפרטם. המצב הנוכחי אינו סביר בעיניי - הפרדה בלימודי הקודש ורוב לימודי החול ועירוב רק בשעות המגמה ובחיי החצר. מצב זה מעקר את העירוב בין המינים ממשמעות תכנית מספקת, ויוצר קרקע נוחה לזילות העירוב, דבר שניכר מאוד בחצר בית הספר.

 

אני תקווה ותפילה שכמו בית הספר היסודי, גם התיכון ישכיל ליצור מציאות חדשה בה אנשים מזרמים שונים המשויכים רעיונית לקיבוץ הדתי יוכלו למצוא את ביתם במסגרת בית הספר שק"ד.

 

מעלה גלבוע

מובאה: אני מוכן לקבל אחת משתי אפשרויות: עירוב מוחלט בכל הלימודים או הפרדה מוחלטת. לכל אחד מהכיוונים יש יתרונות וחסרונות. המצב הנוכחי אינו סביר בעיניי

חיימי הופנברג

סוגיית ההפרדה

חיימי הופנברג

 

"אבן מקיר תזעק / אוי לנו ולראשינו / איך נפלה עטרת ראשינו / ובאו נוכרים לחלל את מקדשינו / כיצד זממו כל דכפין להקים במקום השכינה - אולפנא / בְמקום מושב - ישיבה / כשכל בר-בי-רב יודע שנאמר / שבית המקדש יגיע מוגמר / וכן בעניינא דנן, הקמפוס הנפרד / ירד מן השמים וישתבח שמו לעד / שם נשב ונזכור את ציון, הגברים / והנשים תכבדנה ותשבנה בחדרים / שכן ידוע, שכל אשה זה מקומה / כל כבודה בת מלך פנימה".

כמו למשמע הפשקעויל הנ"ל, כך הרגשתי כשעלתה ההצעה להקים בבית ספר שק"ד אולפנית, וכפי שהגדיר זאת אחד החברים בשלוחות: "הצעה הזויה". הרי אנו מדברים בבית ספר שיתופי-קיבוצי-דתי, בעל אידיאולוגיה ארוכת שנים של דיאלוג עם המודרנה, ליברליות דתית וחיים בחברה מעורבת לכתחילה – ובקיצור, כל מה שלא נכנס תחת הכותרת אולפנא / ישיבה. לדעתי, לחיים בחברה מעורבת צריך לחנך בבית ספר מעורב וזה צריך להיות אחד מערכי הליבה של בית הספר. כבר נעשו שינויים רבים בנושא ההפרדה בעשרים השנים האחרונות ודי לנו בכך. בתי ספר נפרדים יש למכביר לכל המעוניינים ויש זכות קיום גם לבית ספר כזה. כאמור, זו דעתי - "והספינה שטה", וכמו בסרט של פליני אין מנוס מלהפליג אתה, וכך קמו ועדות שונות שידונו וימליצו גם בנוגע להפרדה בין בנים ובנות וגם בנוגע לחיזוק הפן הדתי של בית הספר וקידום חוזקותיו. דיונים ראויים, באופן עקרוני, שהתנהלו בבית הספר עוד לפני "פרשת האולפנית" ובכוונתי להצטרף אליהם, אך אני מיצר על כך שהם נעשים תחת לחץ להגיע למסקנות מעשיות כבר לקראת שנת הלימודים הבאה.

רוצה "מעורב בית שאני" / הקיבוץ זה הרי מי שאני / רוצה חינוך / רוצה יראת שמים / יחד עם עגיל בתנוך (כמשל) / יחד עם מכנסיים (לבנות).

שלוחות

הילה אונא

דעה מעורבת-מורכבת על חינוך מעורב-מורכב

הילה אונא

 

מעין הקדמה: בחודשים האחרונים השתתפתי בדיונים רבים, שתחילתם ביוזמה להקים אולפנית בשק"ד. מסיבות שונות, ובעיקר כתוצאה מהתגובות בקהילת שק"ד, מתמקד הדיון כיום בסוגיית מימוש ערך 'החינוך המעורב' בבית הספר (ובכוונה אני מגדירה זאת כך ולא נתפסת ל"הפרדה בין בנים ובנות").

הדיונים בפורומים השונים והתגובות המגוונות הובילו אותי לתהליך חשיבה מתפתח, שקיבל ביטוי בכותרת ומפורט במאמר… אני מקווה שגם תוך כדי הקריאה, לא תוותרו על התמודדות עם המורכבות!

 

'חינוך מעורב', לדעתי, הוא ערך משמעותי בחיינו, הן כנגזרת של חיים בחברה דתית מעורבת מלכתחילה, והן כ"ערך-אמצעי" שמוביל ל"ערכי-מטרה" חשובים כגון: שוויון הזדמנויות, כבוד האדם כנברא בצלם אלוהים, קבלת השונה, חופש הבחירה, העניין (העיסוק) והביטוי, ועוד. לתפיסתי, 'חינוך מעורב' מאפשר לכל אחד ואחת לבטא ולממש את עצמו כאדם, בצורה מקסימאלית, ללא תלות במוסכמות ובתפיסות מסורתיות הקשורות למגדר. כמו כן, לדעתי, 'חינוך מעורב' מאפשר קיום קשר טבעי ונורמלי בין בנים לבנות, אשר הוא בסיס לחיי משפחה וחיי חברה תקינים.

אני מודעת גם לחסרונות שיש ב'חינוך המעורב' ועיקרם הוא החשש ממכשולים ופיתויים, והפיכת הנושא למשפיע-עד-קובע על התנהלות בנים ובנות בכל התחומים. כל זאת, במיוחד בגיל הנעורים הסוער…

 

לצערי, בשנים האחרונות חלים שינויים מרחיקי לכת במגזר הדתי-לאומי, והרבה מהם נוגעים לנושא הקשרים בין בנים ובנות, ולְמה שמוגדר כ"צניעות". במקביל, מתחזקים הניסיונות "לחסוך" מהבנים והבנות את ההתמודדות, החשיבה העצמאית והביטוי האישי, על ידי שימוש ב'דעת תורה' וב'שאלת רב' מחד, ועל ידי סגירה והפרדה - בין מגדרים, בין תרבויות, בין מה ש"טוב" ו"שלנו" ומה שלא - מאידך. המציאות הזו, לדעתי, מקבעת תפיסות מסורתיות, היררכיות וסטריאוטיפיות באופן כללי, ובתוך זה גם את הזהות והתפקידים הגבריים והנשיים. כמו כן, מציאות זו תולה את הרמה הדתית והרוחנית של האדם ביכולתו להסתגר ולהתבודד עם הדומים לו, במקום ביכולתו להיפתח לעולם ולהתמודד עם האתגרים שהוא מציב. במציאות כזו, של חוסר חינוך להתמודדות עם מורכבות, עם השונה ועם המאתגר, כמעט ואין סיכוי לקיים 'חינוך מעורב' ו'חברה מעורבת'.

 

לפיכך, אני מתנגדת להקמת אולפנית בשק"ד (או הפיכת שק"ד לאולפנה וישיבה), מתוך הבנה שיש בכך ניגוד לדרך החינוכית הייחודית שלנו והחְלשה שלה.

התנגדותי להצעה נבעה גם משתי סיבות נוספות: האחת, ההצעה נראתה כעונה על צרכים של ציבור, אשר בחר בעבר לפרוש מבית הספר ומדרכו, וכיום רוצה לחזור מסיבות שנראות לי כנוחיות בעלמא. השנייה, ההצעה נתנה תשובה לקבוצה מיוחדת-מסוימת בבית הספר, ולא מתייחסת למצב (על מורכבותו...) במבט כולל.

 

עם זאת, הדיון אינו מסתכם בכך והפתרונות, כמו החיים, אינם שחור-לבן.

כהמשך לתיאור המציאות לעיל במגזר הדתי-לאומי, אני רואה בצער איך מתמעטים ההולכים בדרך הדתית שלנו, דרך שהיא בעיניי 'שביל הזהב', אך רבים מנסים להציג אותה כדרך של פשרה ובינוניות. הדרך הזו, במהותה, היא פתוחה ומורכבת. לכן היא מאתגרת, לכן יש בה בעיות ומכשולים, ולכן יש לה גם מחירים לא קלים. בית הספר שק"ד, לדעתי, הוא מהבודדים אשר מחנך כיום את תלמידיו ותלמידותיו ללכת בדרך זו, כאידיאל, למרות כל הקשיים. אני רוצה לשמור על הייחודיות הזו של בית הספר. אני רוצה לחזק את התפיסה החינוכית הזו. אני רוצה להמשיך ולחנך את כל ילדינו על בסיס פתיחות, חשיבה, התמודדות עם מורכבות, שוויוניות וכבוד לאחר, עם ומתוך אמונה, בקיאות ועבודת ה'. כדי להמשיך את קיום את בית הספר ולחזק את דרכו יש צורך (גם) בצמיחה מספרית, ואת זאת נשיג (אולי) על ידי הפרדה נוספת בין המגדרים, מה שיביא/יחזיר לבית הספר אוכלוסייה איכותית, אשר רואה אתנו עין בעין את המטרות הערכיות והחינוכיות ורק נושא זה מפריע לה כיום.

כן, בלב כבד, הגעתי למסקנה שעדיף לדון מחדש על מימוש ערך ה'חינוך המעורב' ואולי אפילו לשנות חלק מביטוייו המעשיים כיום, מאשר לאבד את הדרך כולה. אשת חינוך מהקיבוץ הדתי בדרום הגדירה זאת: "עת לעשות לה' הפרו תורתך".

חשוב לי להדגיש שוב: אני לא מוכנה לוותר על הערך, אני רוצה לדון בו ובהשלכותיו מחדש, בתוך וביחס לדרך כולה, ועם השותפים לדרך ולערך.

 

ולא אצא פטורה מחובת דוגמאות מעשיות:

לטעמי, אפשר שיהיו יותר שעות לימודים נפרדות, כאשר הפעילות החברתית המשמעותית תהיה מעורבת. כמו כן, אפשר שיהיו בניינים ואפילו חצרות נפרדים, אך כדי לא להקטין את מספר המגמות האפשריות לכל אחד וכל אחת – להשאיר אותן מעורבות. וכיוון שחשוב לי שבנינו ובנותינו ילמדו ללמוד תורה ביחד ולעסוק ברוחניות ביחד – אני מציעה ליצור גם תכניות וסמינרים ואפילו בתי מדרש מעורבים, בהם יתרגלו הבנים והבנות לשמוע ולהשמיע מגוון קולות...

הדגש בדוגמאות הללו, ובדיון המחודש כולו, הוא ליצוק משמעות ותוכן ל'חינוך המעורב' ובעיקר לקשר הראוי בין בנים ובנות, ולא להשאיר אותו להיות מושפע רק מ"אווירת הפסקה וחצר" ו/או מנורמות פנאי חיצוניות.

 

אני שמחה מאוד שהשלב הראשוני בתהליך הוביל להקמת קבוצות חשיבה של מורים, הורים ותלמידים משק"ד בכיוון הזה. כיווּן אשר רואה ב'חינוך מעורב' ערך שיש לשמור עליו ולשאוף אליו, אך הוא אחד ולא יחיד (ובטח לא הכי מיוחד וחשוב...) בתוך קבוצת ערכים שלמה. כיווּן של קיום דיונים ערכיים וקבלת החלטות מעשיות מתוך מה שמתאים לנו ולשמירת דרכנו. כיווּן של חיפוש משמעות תמידי ובדיקת הערכים והמטרות, מתוך בחינת המציאות והתמודדות אתה.

יישר כוח לצוות בית הספר ולעומדים בראשו, אשר לא נרתעים מדיונים לא-פשוטים, אשר יובילו אולי גם לקבלת החלטות אמיצות. כולי תקווה שהדיון יהיה משמעותי, פתוח ומשתף ציבור רחב ככל האפשר מקהילות שק"ד, ציבור אשר מזדהה בגאווה ומלכתחילה עם דרכנו הייחודית, דרך הקיבוץ הדתי.

 

יהי רצון שנשכיל להצמיח את השק"ד, לשמור על דרכו הייחודית ולחנך בנים ובנות שימצאו חן וחסד בעיני אלוהים ואדם.

 

שדה אליהו

 

 

 

 

 

 

 

ג'ודי סינגר

אולפנית או לא?

ג'ודי סנגר

במירב אין אמירה יישובית לגבי בתי ספר, וכל משפחה מחליטה לאן לשלוח את ילדיה על פי מה שמתאים לה. עם זאת – רוב ילדי מירב פוקדים את בית הספר שק"ד בכיתות הנמוכות, ורובם יוצאים החוצה בחטיבות העליונות. לכל משפחה סיבות משלה להוצאת הילדים, אבל אין ספק שנושא ההפרדה הוא סיבה חשובה עבור חלק ניכר מהן.

גם ביישובים אחרים אין תמימות דעים לגבי שאלות חינוכיות ומזמן כבר אין קו אחיד. חבל, לדעתי, שקהילת בית הספר בחרה להתמודד עם עובדות אלה על ידי סגירת השורות במקום פתיחתן. האם לא רצוי להכיל את המגוון במקום לדחוק החוצה את מי שחושב קצת אחרת? הרי אין ואקום, אולפנית תקום באזור בכל מקרה כי יש דרישה כזו והתוצאה, מבחינת בית הספר, תהיה הפסד מרובה – גם נשירת בנות וגם החמצה של הזדמנות לפתוח משהו חדש ולהטביע חותם על האזור והמדינה.

נושא זה מזכיר לי מאוד את התקופה בה נקבעו מעגלים פנימיים וחיצוניים בתוך התנועה (לפני 12 שנה). הגישה אז הייתה שדחיפת רעיונות חדשים ומאיימים החוצה עדיפה על הנסיון למצוא להם מקום בתוך השיח התנועתי. בעיניי, לפחות, אין צורך לפרט את הנזק שהיה כרוך בגישה זו, ואת ההרגשות הקשות שנבעו ממנה. איפה היינו אז ואיפה אנחנו עכשיו - האם אין היום הסכמה שמהלך זה היה לכל הפחות מיותר? האם הוא שינה את דעתו של מישהו? המצב בשדה החינוך כיום נראה לי דומה. בעיניי צריך לחפש את המשותף והמאחד במקום להדגיש את המפריד. הקמת אולפנית שהיא נפרדת משק"ד אך נהנית עדיין מחסותו, יכולה הייתה להיות משהו חדש, חשוב ומשפיע. לא חבל?

מירב

 

חסר רכיב