תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

ביריה שלנו

07/05/2011
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים אדר תשע"א (747) 4
ביריה שלנו
נחום ברוכי החודש מלאו 65 שנה לאירועים המכוננים שהפכו את ביריה לאחד מסמלי מאבק היישוב העברי בארץ נגד שלטונות המנדט הבריטי. לכאורה, אין לסיפור קשר ישיר לתולדות הקיבוץ הדתי וכן, יש להודות, ממסד הקיבוץ הסתייג מהקבוצה, אולם חברי ביריה עצמם היו בשר מבשרה של בני-עקיבא ועצם מעצמות הקיבוץ הדתי הכפר ביריה (בירי) מוכר מקדמת דנא כמקום בו חי ופעל רבי יוסף קארו ובו כתב חלק מספרו הגדול 'שולחן ערוך'. אולם לענייננו, סיפורה הגדול היה בשלהי תקופת המנדט ולסיפור ארבעה פרקים. הפרק הראשון הוא סיפורה של המחלקה הדתית בפלמ"ח, שהקימה את המאחז ופעלה בו, עד שחבריה נכלאו בעוון הפרת תקנות החירום של המנדט. הפרק השני מתאר את תגובת היישוב להשתלטות הצבא הבריטי על ביריה. השלישי והרביעי שייכים לנו, כאשר הפכה ביריה לקבוצת בני-עקיבא השנייה, התקבלה לקיבוץ הדתי והחזיקה במקום בתנאי מצור קשים בתקופת מלחמת העצמאות ועד שאחרוני חבריה הצטרפו לעין צורים במקומה הנוכחי. המחלקה הדתית בפלמ"ח באביב תש"ב (1942), נוכח התקדמות הצבא הגרמני מהמדבר המערבי לעבר מצרים, גברה תודעת ההתגייסות ביישוב וצעירים רבים בקשו להצטרף לכוחות הביטחון השונים. בין המתנדבים הרבים נמצאו גם בחורים דתיים, רובם בוגרי בני-עקיבא וחברי הקיבוץ הדתי, שהתייצבו לשורות הפלמ"ח. הוחלט, מסיבות ארגוניות, לרכז את כולם למחלקה דתית אחת. יחידות הפלמ"ח הראשונות חנו בקיבוצים גדולים ומבוססים; דא עקא, שבאותה עת לא נמצאו עדיין קיבוצים דתיים מבוססים. רק טירת צבי ושדה אליהו ישבו במקומן אך עדיין לא היו מסוגלות לקלוט את המחלקה, מה גם שאיש לא ידע מה זה פלמ"ח ומה משמעותו לביטחון ולהתיישבות. קבוצת יבנה, שזה עתה החלה לבנות את ישובה בנקודה החדשה, חשבה שמדובר בסוג של נוטרים ואפשרה למחלקה הדתית של הפלמ"ח שהייה זמנית. במכתב מאביב תש"ב (1942) מסופר שלרשות הפלמ"חניקים הועמדו הסככות בהן התגוררה קבוצת החלוץ שבנתה את בתי יבנה הראשונים בתחומי גן יבנה, מהלך כחצי שעה מהמשק. הבחורים עבדו בחפירת תעלות לצינורות המים והביוב בחצר המשק ושתי בחורות עבדו עבורם במטבח. המחלקה הדתית התגוררה במקום כחמישה חודשים ועברה למשק הפועלות 'עיינות' (ליד נס ציונה), שם נשארה עד סתיו תש"ה (1944). הקיבוץ הדתי לא התלהב, בלשון המעטה, מהיצירה החדשה שאיימה לגייס מתוכו חברים צעירים, אולם חרף התנגדות התנועה התגייסו לפלמ"ח חברים רבים מהתנועה. בשנת תש"ד (1944) החליטו מוסדות היישוב להקים בגליל שישה מצפים כדוגמת אלו שהוקמו בנגב שנה קודם. 'מצפה' הייתה צורת התיישבות המהווה מענה "למרב שבצורך עם המיעוט שביכולת". כלומר, מחוסר תקציבים הקימו מאחזים בהם החזיקו קבוצות קטנות, בציפייה לימים טובים יותר בהם יוכלו לבססם ולהופכם ליישובים של ממש. המחלקה הדתית של הפלמ"ח קבלה על עצמה את הקמת המצפה בביריה. החברים בנו את המצודה ועבדו לפרנסתם בהכשרת קרקע וייעור אצל קק"ל. כנהוג בפלמ"ח התקיים גם בביריה משטר של עבודה – אימונים. ימי האימונים הוקדשו לסיורים, תצפיות על אובייקטים והכנת 'תיקי כפרים'. בליל כ"ז אדר א' (27.2.1946), יצאו שני חברים מביריה לתצפית על מחנה הלגיון הערבי בהר כנען. שומרי הבסיס הבחינו בכלב שנסרך אחריהם וירו בו. שני הבחורים נסוגו לראש פינה, אולם הכלב המסכן חזר לביריה תוך שהוא מותיר עקבות דם. למחרת יצא גשש משטרה בריטי בעקבות הדם, שהובילו הישר למצודה. כוחות צבא ומשטרה בריטיים הקיפו את הנקודה והחלו בחיפושים יסודיים, שהביאו לגילוי מצבור נשק ומסמכים. כל 24 אנשי המחלקה הדתית הושלכו לכלא לתקופות שבין שנה לארבע שנים והצבא התמקם במצודה. כיבוש יישוב שלם על ידי הצבא לא היה יכול לעבור ללא תגובה וזו אמנם באה בליל י"א באדר ב', במבצע 'גידם'. מבצע 'גידם' – ביריה ב' האחריות על המבצע הוטלה על ההגנה וזו החליטה לנצל את 'יום תל חי' הוא י"א באדר, בו נהגו לקיים עלייה המונית ל'אנדרטת האריה השואג'. ביחידות ההגנה בכל הארץ הופצה הודעה סתמית שהשנה יש עניין מיוחד בעלייה לאנדרטה והמונים התנדבו ובאו. כל אחד הביא עימו, בהתאם להנחיות, ציוד ומזון לשלושה ימים ארוז בתרמיל גב. כל חברות התחבורה בארץ גויסו והעמידו לרשות המבצע צי של אוטובוסים ומשאיות. השיירות עלו לגליל ב-י' באדר ונעצרו לחניית לילה בארבע נקודות: מחניים, איילת השחר, חולתה ועין זיתים. בחצות התעוררו כולם, נערכו מפקדים ורק אז גילו לעולים שיעדם האמיתי הוא ביריה. לאחר מכן חילקו לכולם כלי עבודה, עמודי גדר, סלילי תיל, יריעות אוהלים, חלקי צריפים וגם שתילים רכים שנועדו להפגין כי מטרת העלייה – "לבנות ולנטוע". 3,000 איש, רובם אנשי ההתיישבות בצפון ובהם זקני דגניה וכפר גלעדי, ומיעוטם חברי תנועות הנוער מהערים, הסתרכו בארבעה טורים ארוכים במעלה התלול, תחת מטר סוחף, רוחות וברד, והגיעו עם שחר אל ראש ההר. חיש מהר התארגנו בקבוצות עבודה, הקימו אוהלים, סככות וצריפים, מתחו מסביב גדר ובנו גדרות אבן להגנה מפני הרוח המקפיאה. במרכז המחנה התנוסס הדגל, כולם שרו 'התקוה' ו'תחזקנה' (המנון ההסתדרות) וישבו לארוחת בוקר. הבריטים גילו את המחנה החדש כשכבר עמד על תלו והגיבו באיטיות. תחילה הגיעו מפקדי המשטרה והצבא לסיור מוקדם. הם הוזמנו להשתתף בנטיעת השתילים אך דחו את ההזמנה בנימוס: "באנו למטרה לגמרי אחרת", אמרו. החלה הדברות בין ועד גוש הגליל ובין המושל הבריטי והתקבל רושם שהמבצע הצליח והבריטים לא יתנכלו לו יותר. מפקדי המבצע החליטו אפוא לשחרר את ההמונים ולהשאיר במקום מאתיים מאנשי הגליל. ואמנם, העולים החלו להתפזר, אולם בשל העוצר בכבישים והמחסור בכלי תחבורה, נתקעו רבים בצפת ובראש פינה. לפתע הופיע הצבא הבריטי. שרשרת חיילים נושאי רובים מכודנים ומלווים בשריון התקדמה לעבר הנקודה. האנשים סירבו לזוז ממקומם; הם נשכבו על הקרקע, שילבו ידיהם אלה באלה, קראו לעבר החיילים סיסמאות ושרו שירים לאומיים. החיילים נאלצו להשתמש בכח רב כדי לשלוף כל בודד מתוך פקעת האדם שעל הסלעים. רבים מהמפונים הצליחו לשוב אל חבריהם ולהמשיך במאבק. לאחר שעה ארוכה הצליחו החיילים לפנות את המחנה המאולתר ואז עלו עליו עם השריון ודרסו את כל מה שנמצא על הגבעה. לנוכח המצב נקראו כל מעפילי הלילה הקודם, שנמצאו עדיין בגליל, לשוב ולעלות לביריה מיד. האנשים המותשים ממאמץ היממה האחרונה התעשתו ושבו לצעוד במעלה הר כנען. קבוצה ראשונה יצאה מראש פינה וממחניים ושנייה עלתה מצפת. אלו, הגיעו לביריה ב' בשעה שהטנקים עדיין עסקו בהריסת המחנה. הם המתינו בין הסלעים עד שהצבא סיים את מלאכתו והחל לעזוב ואז הסתערו על הנקודה. מפקד המבצע גייס אנשים נוספים ממשקי הגליל ומן הנוער שעלה באותו יום לתל חי ושלח לקנות מחצלות נוספות. וכך עלו בלילה השני של המבצע כ- 600 איש, והקימו את ביריה בשלישית. כולם ציפו בדריכות לתגובת הצבא. במשך הלילה הגיע למחנה עיתונאי של שירות השידור הממשלתי והמארחים הצליחו לשכנע אותו שנמצאים במקום 1,200 איש. מספר זה נתקבל על דעת כולם והוא שגרם, כנראה, לשינוי עמדת הצבא, שוויתר והסכים להשארות עשרים איש שישמרו על הנטיעות הרכות שבמקום. כך סוכם שהצבא נשאר במצודת ביריה ואילו במחנה המאולתר שממול נשארים נציגים מיישובי הגליל. ואז הגיעו חברי בני-עקיבא. ביריה ג' – גרעין ה' נחזור חצי שנה לאחור. בחורף תש"ה הוקם בישיבת בני-עקיבא בכפר הרא"ה גרעין ה', אליו הצטרפו חברים מסניפי בני-עקיבא שונים. אחר כך התמזג הגרעין עם בוגרי חברת הנוער מטירת צבי. בשלהי אותה שנה עמדו חברי המחלקה הדתית להשתחרר משירותם בפלמ"ח. או אז, קראה תנועת בני-עקיבא לחבריה הבוגרים ולחברי גרעין ה' להתגייס לפלמ"ח על מנת להמשיך את קיומה של ביריה כנקודה 'שלנו'. הגרעין החל במהלכים לקראת העלייה לנקודה, אך בטרם הגיעו לגליל נעצרו חברי המחלקה הדתית של הפלמ"ח בביריה, הושלכו לכלא והמצודה נתפסה על ידי הצבא. במפגש ותיקי ביריה שהתקיים לאחר שנים סיפר אריה קרול: "כשפרצה סערת ביריה, זה העביר חשמל בכל היישוב על כל שלוחותיו... שבועיים-שלושה אחרי זה הגיע מכתב ממשקי הגליל העליון למזכירות הקיבוץ הדתי ובו היה כתוב: 'היות והמחלקה הדתית של הפלמ״ח, שהם חברי 'בני-עקיבא׳, נעצרו ונשלחו לעכו, אנחנו מבקשים מכם שאנשי הקיבוץ הדתי יחליפו את הפלוגה המקובצת, זו נקודה שלכם". למרות הנאמר לעיל, הוחלט שלפי המיפוי והתכנון של ההתיישבות הגושית של הקיבוץ הדתי אין לתנועה עניין בביריה. כשזה נודע להנהלה הארצית של בני-עקיבא היא החליטה שלא יעלה על הדעת - "לא יקום ולא יהיה", שחברים שלנו שהיו במחלקה הדתית היחידה בפלמ״ח נאסרו ושההתיישבות הדתית, הקיבוץ הדתי ובני-עקיבא יגידו שהם לא ממשיכים את ההתיישבות בנקודה . אריה ממשיך ומספר: "באתי להנהלה הארצית ואמרתי: 'אני צריך לחזור מריכוז סניף ירושלים לקיבוץ שלי (עלומים), אך אני מנסה לגייס פלוגה, ונצא לשם אך זה בתנאי שאני רק מלווה, ויוצא אתם לשבוע-שבועיים'. ואז, היות ורפי (אילן) כבר היה מגויס לפלמ״ח, והיות והיה עוד גרשון (שפט) ועוד שניים-שלושה שכבר היו בדרך... מה עשיתי? פניתי לשבט שלי, שבט ׳עלומים׳, וקיבצנו קבוצה של חברים וכמה בנות. ביום בהיר אחד אספנו את המיטלטלין, עלינו על האוטובוס לצפת, ומצפת הלכנו ברגל. כשהתקרבנו לשם", המשיך אריה, "אני שומע שאיזו חלוצה צעירה בת 65-75 צועקת: 'בלומה! בא עוד גן ילדים לבקר'. אז נכנסתי ואמרתי: 'שלום חברה של בלומה, אנחנו לא גן ילדים, אנחנו באנו להחליף את הקבוצה שלכם, בכדי שכל אחד מכם יוכל לחזור למשקו'. הייתה קבלת פנים צוננת מאוד...". החבורה התארגנה במקום תחת עינם הפקוחה של הבריטים והמשיכה במלאכת קודמיה – הכשרת קרקע וייעור. בראש חודש סיון, חודשיים אחרי בואם לביריה, עזב הצבא את ביריה. סיפר רפי אילן: "החלטנו לא לחזור מיד. בקשנו להישאר שבת אחרונה ב'ביריה שלנו', היא ביריה ב'... אמנם רק חודשיים שהינו במקום אך ההתקשרות עם המקום הקטן והמצחיק שלנו הייתה אמיצה". במוצאי שבת נערך לאור מדורות טקס מעבר למצודה. נישאו נאומים לרוב ואריה קרול ביטא את חזונו בפאתוס לאמור: "הנוער העברי, היוצר ובונה, ההופך מדבר לשממה...". מאות הצופים שלא הבחינו בחזון המוזר יצאו במחול והובילו את ספר התורה לאור הלפידים מביריה ב' לביריה א' בדרך לא סלולה... המעשה הראשון שעשו החלוצים הנפעמים היה להיכנס לחדר האוכל ו"להרביץ" ריקוד הורה הגון, לראשונה - על ריצפה של ממש. בגיליון 'עלונים' (שמו הראשון של בטאון הקיבוץ הדתי) מחודש סיון תש"ו דווח: "הגרעין מבני-עקיבא הנמצא בביריה הודיע על הצטרפותו למסגרת הקיבוץ הדתי. הגרעין הנ"ל קשור לגרעין הנמצא בהכשרה בטירת צבי. מזכירות הקיבוץ החליטה לקבל עליה את הטיפול בגרעין בביריה ולשלוח חבר להדרכתו". בתחילת תש"ז הוטלה על הקיבוץ הדתי משימה חדשה - הקמת קבוצה שלישית בגוש עציון. הגוף ההתיישבותי שהיה מסוגל ליטול על עצמו את המשימה היה גרעין ה' שאכן עלה לגוש והקים את עין צורים. גרעין ו' בביריה – מלחמת העצמאות כעת נוצר צורך דחוף לארגן גוף שיחזיק בביריה. שוב לקחו חמישה בוגרי חברת נוער, הפעם משדה אליהו, צירפו אליה שבעה בוגרי מקווה ישראל ובודדים וכך בחורף תש"ז נוסד גרעין ו', שהחליף את גרעין ה' בביריה. במהלך החודשים הבאים הצטרפו חברים נוספים ומספר ה'ביריונים' הגיע ל- 25, ואז פרצה מלחמת העצמאות והקבוצה באה במצור. הסיפור המפורסם ביותר בקורות גרעין ו' הוא 'אירוע הטנדר' וכמו כל צ'יזבאט טוב גם לו יש גרסאות שונות וכולן ממקור ראשון... ויסלחו לי הקוראים והמספרים על שבחרתי מכולן לספר דווקא את גרסתו של אריה קרול: "הסיפור התרחש", נזכר אריה, "בחורף השני (תש"ח) כשגרעין ו׳ ישב בביריה לבד. הייתי בהנהלה הארצית של בני-עקיבא. יצחק לב (חבר ההנהלה הארצית) יצא באותו חורף לביריה כמדריך וביקש שנארגן לו לבוש חורפי. בתל אביב התחילה להתארגן חטיבת גבעתי. מפקדה היה שמעון אבידן אותו הכרתי קודם. שמעון לקח קופסת סיגריות וכתב לאפסנאי 'נא לתת לנ׳׳ל ציוד חם...'. אני הולך ברחוב עלייה", ממשיך אריה, "שם חונים טנדרים. אני ניגש לנהג הראשון ואומר לו: 'אדוני, אני צריך טנדר שיסיע ציוד לאנשים שקר להם, שהם נמצאים בצפון'. הוא שואל: 'איפה זה הצפון'? אני אומר לו: 'על יד צפת'. הוא אומר לי: 'תזוז מפה'. הולך לשני, הולך לשלישי, אף אחד לא רוצה. עד שאני תופס אחד ואומר לו: 'תגיד, כמה ילדים יש לך?'. הוא אומר לי: 'יש לי חמישה ילדים'. אני אומר לו: 'תחשוב רגע שהילד הגדול שלך נמצא באיזשהו מקום והוא קופא מקור. אפשר להביא לו בגד, אבל אף אחד לא מוכן לנסוע'. אז הוא אומר לי: 'מה יקרה אם יתקיפו אותנו?'. אני אומר לו: 'חביבי, יש לי אקדח'. 'ואתה תירה?', הוא שואל. אמרתי לו: 'כן'. אמר: 'בסדר'. אנחנו נוסעים, ובדרך אני שואל אותו: 'אתה יודע איזה פרקי תהלים בעל פה? תתחיל להגיד'... הגענו לביריה, היה ליל שמחות לכולם. למחרת בבוקר ירד גשם, הטנדר לא נדלק. אמרתי ליצחק: 'אנחנו נגלגל את הטנדר במורד מלמעלה עד כביש צפת'. בקיצור, נכנסתי לטנדר, הכנסתי למהלך השני, גלגלנו וגלגלנו עד שהגענו לצומת. איך שאנחנו עומדים ומדברים מה עושים, פתאום צועק אחד, אני חושב שזה היה הפרופסור אברהם פוייר (נוריאל) שנפטר לאחרונה, הוא צועק: 'אריה, ערבים'! לא הספקתי כמעט לזוז, ראיתי משאית עם המון ערבים מגיעה לצומת. הם קפצו והתחילה אש תופת. אנחנו נשכבנו מאחורי הטרסות ואמרתי להם בשקט: 'אף אחד לא יורה עד שיקבל פקודה'. פחדתי שיתחילו לירות, יגמרו הכדורים והם ישחטו אותנו. ולמעלה בבית בוסל, בבית הבראה בצפת, ישב הפלמ"ח. הם ראו מה שהתרחש, העמידו מכונת ירייה כבדה על הגג והתחילו לירות, ושלחו אוטובוס משוריין שייקח אותנו. האוטובוס הגיע לצומת, הסתובב, נפתחה הדלת ואני אמרתי: 'חבר'ה, עכשיו כל אחד בקפיצות נכנס לאוטובוס'. אחד נכנס, שני נכנס, שלישי נכנס, רביעי נכנס, אני שוכב אחרון. אני זוחל לנהג, מנער אותו לראות אם הוא חי, והוא מחזיק את הידיים על הראש וצועק: 'טבחוני, טבחוני, שחטו אותי!'. היה בהלם. אני שם לו את האקדח ברקה ואומר לו: 'או שאתה רץ עכשיו לאוטובוס, או שאני הורג אותך, כי אני לא אשאיר אותך חי בידי הערבים'. טוב, אלוהים עזר, רצנו ונכנסנו למשוריין... הגענו לבית בוסל, ניגש אלי מפקד היחידה שהכיר אותנו ואומר לי: 'אדוני הנכבד, באיזה רכב נסעתם?'. אני אומר לו: 'טנדר'. אז הוא אומר: 'ז״ל'. שאלתי: 'מה קרה? למה ז״ל?'. הוא אומר: 'בוא תסתכל'. הטנדר בער. לנתן, עם חמישה ילדים קטנים, שהיה היחיד שהסכים לנסוע, הלכה כל הפרנסה... לקנות טנדר חדש היה צריך אלפי לירות... הגענו לתל אביב, בשעה שהטנקים עדיין עסקו בהריסת המחנה. הם המתינו בין הסלעים עד שהצבא סיים את מלאכתו והחל לעזוב ואז הסתערו על הנקודה. מפקד המבצע גייס אנשים נוספים ממשקי הגליל ומן הנוער שעלה באותו יום לתל חי ושלח לקנות מחצלות נוספות. וכך עלו בלילה השני של המבצע כ- 600 איש, והקימו את ביריה בשלישית אפילוג אחרי המלחמה התפוגג המתח הביטחוני וביריה הייתה ליישוב קיבוצי זעיר, מצבה הכלכלי השתפר מאוד בזכות חריצותם של החברים שיצאו לעבודות חוץ רווחיות, ובנו ביצורים בגבול לבנון. הוקם משק עזר ובו לול וחמש פרות וכן ענף צאן שהתבסס על עדר כבשים שמצאו באחד הכפרים הנטושים. אולם ככל שהשתפר המצב הכלכלי התערערה המסגרת הקיבוצית. עוד ועוד חברים עזבו עד שהאחרונים מכרו את העדר לקיבוץ החדש יראון, העמיסו את חמש הפרות ושלוש העגלות על משאית ועברו לעין צורים החדשה. מובאות: שומרי הבסיס הבחינו בכלב שנסרך אחריהם וירו בו. שני הבחורים נסוגו לראש פינה, אולם הכלב המסכן חזר לביריה תוך שהוא מותיר עקבות דם. למחרת יצא גשש משטרה בריטי בעקבות הדם, שהובילו הישר למצודה ביחידות ההגנה בכל הארץ הופצה הודעה סתמית שהשנה יש עניין מיוחד בעלייה לאנדרטה והמונים התנדבו ובאו... נערכו מפקדים ורק אז גילו לעולים שיעדם האמיתי הוא ביריה. לאחר מכן חילקו לכולם כלי עבודה, עמודי גדר, סלילי תיל, יריעות אוהלים, חלקי צריפים וגם שתילים רכים שנועדו להפגין כי מטרת העלייה – "לבנות ולנטוע". בשעה שהטנקים עדיין עסקו בהריסת המחנה המתינו 600 איש בין הסלעים עד שהצבא סיים את מלאכתו והחל לעזוב ואז הסתערו על הנקודה... כך הקימו את ביריה בשלישית במוצאי שבת נערך לאור מדורות טקס מעבר למצודה. נישאו נאומים לרוב ואריה קרול ביטא את חזונו בפאתוס לאמור: "הנוער העברי, היוצר ובונה, ההופך מדבר לשממה...". מאות הצופים שלא הבחינו בחזון המוזר יצאו במחול והובילו את ספר התורה לאור הלפידים מביריה ב' לביריה א' בדרך לא סלולה... ניגש אלי מפקד היחידה שהכיר אותנו ואומר לי: 'אדוני הנכבד, באיזה רכב נסעתם?'. אני אומר לו: 'טנדר'. אז הוא אומר: 'ז״ל'. שאלתי: 'מה קרה? למה ז״ל?'. הוא אומר: 'בוא תסתכל'. הטנדר בער. לנתן, עם חמישה ילדים קטנים, שהיה היחיד שהסכים לנסוע, הלכה כל הפרנסה...
חסר רכיב