תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

עין נושאים לך

31/01/2011
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים טבת - שבט תשע'א 746 (3)
עַיִן נוֹשְׂאִים לְךָ לַשָּׁמַיִם
אביעד עברון מזה תקופה ארוכה פוקדת את ארצנו בצורת קשה. בצעד דרמטי הכריזה הרבנות הראשית על מספר תעניות ציבור ואף הפיצה תפילות למען הגשם. באופן מפתיע, מספר רבנים דווקא מהציבור 'שלנו' התנערו מתעניות אלו. תגובתי היא, בעיקר, לדברים שכתב בעניין הרב משה ליכטנשטיין, ראש ישיבת 'הר-עציון' (ניתן למצוא אותם באינטרנט), וכן לדברים ששמעתי בעל-פה ממו"ר הרב יהודה גלעד, ראש ישיבת מעלה גלבוע ורב קיבוץ לביא. טיפה ועוד טיפונת לגנים – התשובה האקולוגית הטענות המרכזיות של המתנגדים לתעניות גשמים הן שתיים: הראשונה, שמסכת תענית מדברת במציאות בה מיעוט גשמים מהווה סכנת חיים, ואילו מצבנו אינו כזה. לדידם, במצב בו גם לאחר שמונה חודשי בצורת אנחנו עדיין פותחים את הברז ויוצאים ממנו מים, בעיית הגשם לא מביאה לסכנת חיים. כיום הבעיה אינה בעיה של גשם: ניתן להתפיל מים בכמויות גדולות, ואף עושים זאת ומקימים בארץ מתקני התפלה נוספים. משקי הבית בישראל לא תלויים ישירות בגשם, החקלאות גם היא מושקית ברובה באופן מלאכותי, והעדר הגשם אינו מסכן אותנו. אמת יש בדבר, כי היום התלות שלנו בגשם היא פחות ישירה. כמו כן, ברור כי אין טעם לבזבז מים כאוות נפשנו, ומיד להתפלל לגשם. בעניין החקלאות, אני מניח שרבים מהקוראים בקיאים בעובדות יותר ממני, אך ידוע שעדיין ישנם גידולי בעל המתבססים על מי הגשם בלבד, והעדר הגשמים מהווה בעיה קשה בגידולם. לעניין אחד בסיסי בכלל לא הייתה התייחסות בדברי הרבנים: הצורך של הטבע במים. השקיית צמחי הבר תלויה בגשמים, מקווי מים המשמשים לבעלי החיים לשתיה מתמלאים מגשמים, הרטבת הצמחיה המעכבת שריפות, היווצרות 'שלוליות-חורף' שהן בית-גידול למינים רבים – חלקם בסכנת הכחדה – כל הטבע זקוק לגשם! גם מי שדוגל בשיטת פרק א' בבראשית, בו נברא העולם בשביל האדם; ובוודאי מי שדוגל בשיטת פרק ב' שם, בו האדם נברא בשביל העולם ("לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה"!) – לא יוכלו להתעלם מכך שגם האדם זקוק לטבע. גם האדם נפגע מהשריפות, גם הוא נפגע מהירידה באיכות האוויר באין גשם ובצורה עקיפה יותר, הוא נפגע מחוסר בצמחיה שגורם לחוסר בחמצן, ומהצטמצמות המגוון הביולוגי. הרי כולנו חלק ממערכת אקולוגית אחת, שאם חלקה נפגע – כולה נפגע באפקט-דומינו. אם כן, נראה כי המחסור בגשם אכן גורם לסכנת חיים. אולי הסכנה אינה מוות בצמא, אך גם שריפות ואיכות אוויר ירודה הן מסוכנות לא פחות. אם שמוע תשמעו – התשובה המעשית טענה נוספת של המתנגדים לתעניות גשמים היא בעניין ההשגחה: "אני מאד מתקשה להמליץ על תענית גם למי שמאמץ את הגישה הרואה בגשם סימן שמיימי", כותב הרב ליכטנשטיין. "וכי אנו חיים ברמת השגחה כזאת בימינו שנוכל לקחת תופעות טבע ולתרגמם להנחיות רוחניות?". אמנם יש אמת בטענה זאת, ואין בידינו הכח לפרש ישירות כל סימן שמיימי, אולם לאור דברי עמוס הנביא, רעה הבאה לעולם היא אות מאת ה': "אִם-יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ, אִם-תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַה' לֹא עָשָׂה?! כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי ה' דָּבָר, כִּי אִם-גָּלָה סוֹדוֹ אֶל-עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים" (עמוס ג', ו'-ז'). מה אומר האות? על פי הפסוק, הסוד גלוי לנביאים. אמנם אין נבואה בזמננו, אך התורה עצמה אומרת ש"אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ" – "וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ", ומדגישה: "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלוהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף-ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ, וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם" (דברים י"א, י"ג-י"ז). גם חז"ל לימדונו כי בצורת היא סימן עבורנו, בני האדם, לשוב מדרכנו הרעה, "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה-טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז', כ'). המשנה בתענית מבהירה לנו שהתפילה והתענית אינן שוחד, והקב"ה אינו כמו מוכר בחנות – ברגע שנתפלל אליו, מייד ייתן לנו גשם, שאם כך, "לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'" (ישעיה א', י"א). אומרת המשנה: "והזקן שבהם אומר לפניהם דברי כיבושים: אחינו, לא נאמר באנשי נינווה, וירא האלוהים את שקם ואת תעניתם, אלא 'וירא האלוהים את מעשיהם, כי שבו מדרכם הרעה'" (תענית פ"ב מ"א). כלומר – התענית אינה המטרה, אלא האמצעי. התענית היא יום שמיוחד לאדם לבחון את מעשיו, ולחברה לבחון את מעשיה; לא סתם נוהגת תנועת 'במעגלי צדק' העוסקת בצדק חברתי לקיים ימי עיון בנושאים חברתיים בתעניות עשרה בטבת ושבעה-עשר בתמוז. למה לא אוגנדה? – התשובה התיאולוגית אמנם השאלה "למה לא אוגנדה?" נשאלה רק בעקבות הקונגרס השישי בשנת 1903, אך התשובה עליה מופיעה כבר בתורה. הניחו לרגע בצד את 'ארץ האבות', 'הארץ המובטחת' ודומיהן; לישיבתנו בארץ יש סיבה תיאולוגית מאוד מוגדרת: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם, אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת-זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת, לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה-מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלוהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלוהֶיךָ בָּהּ, מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים י"א, י'-י"ב). אוגנדה, מבחינה גיאוגרפית, דומה למצרים בכך שגם היא יושבת על הנילוס ועל מקורותיו – ימת ויקטוריה. הקב"ה הושיב אותנו בארץ בגלל הגשם, וכשיש בכך צורך, הוא יכול גם 'לסגור את השיבר'. חוסר הגשם מראה לנו כמה אנחנו קטנים, כמה אנחנו זקוקים לגשם, לסיעתא דשמיא, תרתי משמע. ואם אמור יאמר העבד, עבד ה', כי אינו זקוק לגשם, והוא יכול להשיג את המים שלו בעצמו; והגישו אדוניו אל האלוהים – כי העבד זקוק לאלוהיו. אינני ממסיקי המסקנות המיידיות, אך קשה היה להתעלם בשריפה העצומה, באסון הנורא שפקד את הר הכרמל ואת יושביו בחנוכה, מכך שהטבע, או שמא נאמר: ריבונו של עולם, מראה לנו שוב כמה אנחנו קטנים וכמה הוא גדול. נראה כי לא רק "עֵינֵי ה' אֱלוהֶיךָ בָּהּ", בארץ הזאת, אלא גם "עֵינֵינוּ אֶל-ה' אֱלוהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ" (תהלים קכ"ג, ב'). הגשם הוא זה שאמור להסב עינינו כלפי שמיא בשעת היובש. אינני אומר שלא צריך לחסוך במים או להתפיל – להפך, חובה עלינו לעשות זאת. אולם אסור שזה ימנע מאתנו להפנות את ראשנו בתפילה כלפי הקב"ה. אולי דווקא בעת כזאת, בה נראה שהכל בא לנו בקלות, יותר קשה לפנות לקב"ה, אך דווקא עכשיו צריך יותר. האדם המודרני, שהתרגל לבנות 'מגדלי בבל' רבים מדיי, מקיים בהידור "והלכת בדרכיו" (דברים כ"ח, ט', ע"פ הרמב"ם בספר המצוות, המצווה השמינית) אך לא שם לב ל"ויראת מאלוהיך" (ויקרא י"ט, י"ד, ובעוד ארבעה מקומות). אז מדי פעם ה' מפיל לנו מגדל כזה, רק כדי שנזכור שאלוהים יש רק אחד. ולא, הוא לא האדם. תגובת הרב יהודה גלעד: מסכים עם תוכן המאמר ועם הצורך בתפילה; מתנגד לשימוש בכלי של התענית. אביעד עברון, בן סעד, לומד בישיבת השילוב של הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע
חסר רכיב