תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

קו המשווה

26/01/2011
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים טבת - שבט תשע'א 746 (3)
קו המשווה
טירת צבי

קו המשווה

טירת צבי

 

מרכז הענף: יעקב שלו, 40 שנה בענף.

המשרה: 2/3 נוי + 1/3 מרכז שירותים

כח הסיוע: עומָר, שכיר מאחד מכפרי הגליל, רותי ועליזה יורב (שתיהן פנסיונריות).

החזון: עצים, דשאים, שיחים ופרחים המתמזגים זה עם זה בצורה נעימה, ומשרים אוירה טובה לכל התושבים והאורחים ביישובנו.

בעיית המים: צמצום כמויות המים פוגע בדשאים, בשיחים ובמיוחד בעצים בעלי נוף גבוה.

מקור גאווה: הנוף הגבוה הוא מקור גאוותנו, ישנם עצים שנשתלו על ידי ותיקי המשק סביב הבית להצל מפני השמש היוקדת. כיום עצים אלו מגיעים לגובה של 25 מ' ויותר. מכנפים בעלי מידות, פיקוסים ענקיים וישנו השיזף - עץ הדומים, שעומד כאן עוד מהימים בהם ותיקי טירת צבי הגיעו לטירה והוא שימש את חברי המשק בעבודה ובמנוחה וכמקום מפגש לאירועים. עץ זה קיים עד היום וגילו יותר מ-100 שנה. היום בטירת צבי ישנם עצים רבים בעלי עלים יפים, פריחות, ריחות וצבעים שונים, כך שמגוון זה בהחלט מוסיף יופי וחן.

הנוי הציבורי הוא השולט והנוי הפרטי הוא שולי. ישנם פה ושם חברים שמשקיעים בגינות, אך החום וההתעסקות הרבה נותנים את אותותיהם.

תגובות הציבור: ציבור החברים אוהב את הנוי הציבורי בטירת צבי. הם חשים שהוא משרה אוירה נינוחה גם בימי הקיץ החמים. גם האורחים שמגיעים לקיבוץ נהנים מהנוי ויודעים לפרגן.

סיפורון עם מוסר השכל: גיזום עצים דורש מיומנות ועולה כסף, אך אם מבצעים את הגיזום בזמן, העץ נראה יפה והעיקר - פחות נשבר ברוחות החזקות בחורף. פעם אחת היה עץ פיקוס שענפיו העבים היו מעל בית שגג רעפים לו. הורדת העץ דרשה עבודה מקצועית, על מנת לא לפגוע בגג. היה צריך לגזום את הענפים לאט לאט, חתיכה אחר חתיכה. קבלן שפנינו אליו דרש 6,000 ₪ לביצוע העבודה. מרכז המשק לא אישר. החורף הגשום בשנה זו הכביד מאוד על ענף העץ עד שהוא התמוטט ונשבר, הגג מתחתיו קרס והגשם חדר לבית שהיה ארכיון והרטיב חומר ארכיוני רב. הנזק שנגרם היה בלתי ישוער, לצורך שיפוץ הגג נדרשו 150,000 ₪. על זה נאמר: 'איזהו החכם? הרואה את הנולד'.

 

לביא

לביא 

"... מהו נוף בלא אדם? האדם מפזר על הדומם ועל החי סביבו את היופי והוא הוא שחושף אותו בהם" (יעקב פיכמן).

מרכז הענף: חיים סטפ (50) מרכז את ענף הנוי כ-26 שנים (מאז 1984). לידו עוזרים סגניו – רוסתום וסאלח, שניהם מטורעאן, ועובד הנוי בגינון המלון. במשרד גן הנוי שולטת ביד רמה וביעילות דבורה גולדנברג, שגם מרכזת את בקשות החברים ואחראית על התחום הפיננסי.

כבמטה קסם יוצר חיים סטפ פינות חמד בקיבוץ ואין אדם שלא מתפעל, כנאמר בבראשית רבא – "כל האילנות משיחים את הבריות".

קשיים שהפכו ליתרון: הקושי המרכזי אתו מתמודד הענף הוא הבנייה המסיבית. חיים הפך קושי זה ליתרון בכך שבחלק מהמקומות מתחיל כל הנוי הסביבתי מחדש, כלומר, צמחיה חדשה וחסכונית (צמחיה חדשה מעוררת סקרנות), מערכות השקיה, הקטנת דשאים, אלמנטים של מים, פינות מרגוע ופינות בטבע עם צמחים מעניינים.

הקושי השני הוא שמירה על ניקיון הקיבוץ (גינון יפה ללא שמירה על הניקיון שווה כקליפת השום), ולכן שמים דגש על אחזקת הקיים ברמה גבוהה ועבודה מקצועית.

בעיית המים: מימיו הראשונים של הקיבוץ נושא הצמצום בצריכת המים לא ירד מסדר היום והוא מוטמע היטב בתודעה. השקיית הדשאים, הן הפרטיים והן הציבוריים, נעשית על ידי מערכת ממוחשבת, הנשלטת על ידי ענף הנוי ונעשית בלילה. גם הכיסוח והדישון נעשים באופן קבוע. ביתר השטח נשתלים עצים ושיחים חסכוניים במים, וכמו כן דואגים אצלנו לחיפוי השטח בשבבי עץ למניעת התאדות.

גישה ירוקה: אחת ממשימות התכנון היא גינון בר קיימא, גינון אקולוגי וכו'. יש לשיטה שמות רבים, אך המכנה המשותף הוא להיות שותפים לטבע (ולא להרס הטבע). הכיצד? מאלמנט המים היפה לסביבה נהנים גם בעלי חיים ובעלי כנף; אנו שותלים צמחים מושכי פרפרים, דבורים וכו', ויוצרים חגורת צמחיה, צמחיה עונתית וצמחיית בר מקומית וממעטים בריסוסים.

מקור לגאווה: גן נוי מקצועי ומתחדש – גן ורדים מגוון ביופיו, פינות חמד, טיילת חדשה ושיקום מהיר לאחר בנייה.

הנוי הפרטי: זוהי אחת הסוגיות הרגישות ובעיקר אחרי בנייה/הרחבה. בחורף מחלק חיים לכל משפחה שרוצה לשתול בגינתה שתילי חורף ובנוסף מציע לחבר לשתול צמחים שדורשים כמה שפחות טיפול (כשבקרת ההשקיה עליו), כמו כן הענף משקה ומכסח את הדשא הפרטי (אלא אם כן זה דשא קטן שהגישה אליו קשה).

לסיכום:

העבודה מתבצעת ממשרד בו הכל ממוחשב, המחסן מסודר, כלי העבודה ברמה גבוהה וכל זאת יחד עם המון רצון טוב תורמים לעבודת גינון מקצועית ברמה סבירה.

חיים סטפ

סעד: רחל ברזלי

קו המשווה, סעד

במסגרת

 

השורדים

יהודה אל-עמי וגן הקקטוסים שטיפח

רחל ברזלי

 

אחת מפינות החמד היפות, המטופחות והמיוחדות בסעד היא גן הקקטוסים. את הגן יזם ופיתח יהודה אל-עמי. שנים רבות עבד יהודה במפעלי שער הנגב. זמן רב לטיפוח גינה פרטית לא היה לו, וכשאחד ממכריו הציע לו לשתול קקטוסים, מכיוון שצמחים אלו אינם דורשים טיפול, שמח על הרעיון, והתחיל לשתול קקטוסים בעציצים. בשנת 1962, כשסיים את עבודת החוץ, כבר היו לו קקטוסים רבים. הקיבוץ נתן לו חלקת אדמה בקצה המערבי של הקיבוץ, בין הגדרות, כי היו בטוחים שלשם בתי הקיבוץ אף פעם לא יגיעו...

 

שלושה חברים התלהבו והצטרפו אל יהודה בהקמת הגן. שניים מהם פרשו לאחר חודשים מעטים, והשלישי - שי אבירם, המשיך אתו לאורך שנים עד שפרש גם הוא והגן נשאר בן טיפוחיו של יהודה בלבד.  במשך שלושים וחמש שנים היה הגן תחביב לאחר שעות העבודה ובגיל שבעים הפך הטיפול בגן הקקטוסים לעבודתו של יהודה.

 

בפינות חמד רבות ברחבי הקיבוץ ובחצר בית הספר שתולים ופורחים קקטוסים. יהודה תרם גם שתילים רבים מגן הקקטוסים למקומות רבים ברחבי הארץ: שתילים רבים נתרמו למחנות צה"ל ואפילו עד לתעלה הגיעו הקקטוסים של יהודה. בסיסים רבים, בעיקר לקראת מסדרי מפקד חשובים, היו פונים בבקשה לקבל קקטוסים על מנת ליפות את המחנה, ויהודה נענה תמיד ברצון. באחד מבסיסי צה"ל בדרום בו צמחו הקקטוסים וטופחו זכה יהודה לאירוח של כבוד. יהודה תרם גם לאוניברסיטת תל אביב, לעיריית חולון (שם יש שלט המציין שהקקטוסים הם תרומתו של יהודה אל-עמי).

 

יהודה חבר באגודת חובבי הקקטוסים. פעמיים בשנה נפגשים חברי האגודה, ומספר פעמים התקיימו הפגישות בסעד. ששת ילדיו של יהודה נהגו לעזור לו בגן הקקטוסים, בעיקר בחופשות ובימי שישי, כשהיו חוזרים מבית הספר ביבנה. ערכת פינצטות גדולה יש לחדווה אשתו, שהייתה מומחית גדולה בהוצאת קוצים מכל חלקי הגוף של ילדיה... הילדים פרחו מהקן, והתחביב נשאר של יהודה לבד.

 

כניצול שואה ראה יהודה את הקשר בין הקקטוסים השורדים בכל מצב לבין היהודים השורדים והקמים מן האפר. כשיהודה כבר לא יכול היה לטפל בגן קיבל על עצמו ענף הנוי

את הטיפול בגן. ענף הנוי חידש את צנרת ההשקיה שכבר התיישנה, ומטפל  כמיטב יכולתו.

כלות וחתנים מסעד ומיישובי הסביבה באים להצטלם בגן הקקטוסים לפני החופה.

הקקטוסים, המיוחדים בגודלם, בקוציהם ובפריחותיהם המיוחדות, יישארו עמנו וייפו את חצר קיבוצנו עוד שנים רבות.

 

 

סעד

סעד

קו המשווה

סעד

 

 

 

סעד היושבת גנים

 

ההתחלה:

שממה, יובש ואדמה חרבה היו נתוני הפתיחה של מקימי קבוצת סעד ב-1947.

רק עץ בודד נראה באופק, מכיוון מרחבים שבכביש הרעב. יעקב קיני ז"ל, קיבוס, חלם להפוך את אדמת השממה לגן פורח. שנים ארוכות של תכנון, השקעה ועבודה עיקשת וקשה, הפכו את סעד לפורחת וירוקה.

 

המצב כיום:

את ענף הנוי מרכז היום משה פירסט, חבר קבוץ שדה יואב. משה, שכיר בסעד, מנהל  במשרה מלאה את ענף הנוי: "נכנסתי לנעליו הגדולות מאוד של קיבוס ז"ל", מספר משה. "שישים שנה ריכז, בנה ויצר קיבוס את הפארק של סעד. מצאתי את סעד כפנינה. מקום מתוכנן היטב, מטופל היטב ונראה יפה מאוד. לקחתי על עצמי אתגר גדול מאוד, בשביל לשמר את הנכס היקר הזה לרווחת האנשים הגרם כאן, וזהו ביתם. לדאבוני", ממשיך משה, "המציאות מכתיבה לנו התמודדויות שלא ייחלנו ולא ציפינו להם. סעד כיום במצב של הרס וחורבן הנוי, בעיקר באזור מגורי החברים, עקב בניית כמאתיים ושלושים מיגוניות.  אנו משתדלים ככל יכולתנו לשמר את מרכז הקיבוץ, בית הכנסת, חדר האוכל והמבנים המרכזיים, עד יעבור זעם. בשנה האחרונה הגענו למצב קיצוני בו הקבלן הצפוני הפר ברגל גסה כל סיכום וכל התחייבות שלו מבחינת השמירה על הנוף. הגענו למצב של תסכול מול ההרס, הן במקומות הבניה והן במרחב סביב. למזלנו, הקבלן הדרומי הוא אופרה אחרת. אתו אנו עובדים בשיתוף פעולה מלא".

 

עובדי הנוי: בענף הנוי עובדים היום חמישה אנשים - שלשה שכירים, ושני חברים במשרה חלקית.

 

מילה טובה: לצד ההרס, החששות, וחוסר הוודאות  לגבי השיקום העתידי, ישנו פן חיובי ומעודד, וזוהי האוזן הקשבת הגיבוי והעזרה מצד המוסדות. הנכונות ללכת לקראת הצרכים המיוחדים של שיקום הנוי נותנת כוח ומוטיבציה להמשיך. תכניות לשיקום הנוי מתגבשות בימים אלו.

 

המוטו המרכזי: נסיון לשמר את האופי הייחודי של גן פתוח עם שטחים פתוחים, תוך התאמה למצב החדש שבו, בכורח  הנסיבות, הנוף משתנה. הבניה בסעד צפופה, והממד"ים מצופפים מאוד את המרווח בין הבתים.

 

בעיית המים: מתוך רצון להתייחס למציאות הקשה של משק המים, נקטין מעט את המדשאות, ונשתול צמחים חסכני מים.

 

מקום לגאווה: גאוות הנוי היא על המערכת הממוחשבת להשקיה, מערכת העוזרת מאוד בחסכון במים, במשאבי כח אדם, מייעלת ומונעת בזבוז.

 

מקור גאווה היא גם ההתמדה בעבודה סיזיפית. ישנם אזורים בסעד שנבנו ושוקמו מספר פעמים. למשל, איזור הגיל הרך. הפעוטונים והגנים עברו מיגון, הנוי שוקם, ושוב נאלצו להוסיף מיגון, ושוב לחדש את הנוי שנהרס. כך גם ליד המשפחתון, הכלבו, ועוד.

 

נוי  פרטי: ענף הנוי בסעד אחראי על הנוי הציבורי. לכל משפחה גינה קטנה פרטית משלה. צוות הנוי חילק וחיבר ציוד השקיה ומשתדל לעזור, בעיקר כשיש טיפולים מסובכים. היום, עם המעבר להפרטה, יחס הענף לגינות הפרטיות לא ממש מוגדר.

 

מעורבות הציבור: ישנה בסעד ערנות ואכפתיות גדולה מאוד. כנראה זוהי מורשתו של קיבוס ז"ל. החברים מעירים על פינות לא מטופלות אך גם מתריעים על בעיות בהשקיה, ובהחלט תומכים בעבודת צוות הנוי.

 

סיכום אופטימי: משה מרכז הענף משוכנע שעם תום המיגון -  "ניגש למלאכת השיקום עם תכנון  מסודר, ובידיעה ברורה של מה שאנחנו רוצים שיהיה. נתגבר על האתגר העצום, ונחזיר עטרה ליושנה".

 

 

 

 

ניר עציון

ניר עציון

 

"בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: 'ראה מעשי, כמה נאים ומשובחים הם! וכל מה שבראתי - בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך'" (קה"ו' ט).

אין מתאים ממדרש זה לתאר את האתגר העומד בפני עובדי הנוי בניר עציון, והדברים נכונים במיוחד בימים אלה, יומיים לאחר שכבתה שריפת הענק בכרמל, אזור מגורינו.

 

המוטו - להוסיף ולהעשיר את נוף הצומח מבלי לפגוע בקיים: ניר עציון שוכן על המורדות המערביים של הכרמל, בלב נוף יער טבעי ירוק וצופה אל הים. אורנים, חרובים, עצי זית, אלונים ואלות היו פה עוד בטרם הוקם המשק והם חלק בלתי נפרד מנופו עד היום. חוכמת המעשה היא איך להוסיף ולהעשיר את נוף הצומח מבלי לפגוע בקיים.

בשנותיו הראשונות של היישוב, עוד בטרם הומצא המושג 'פרחים מוגנים', כבר נאסר בניר עציון לקטוף את פרחי הבר מחשש שיכחדו, וכל הציבור מקטון ועד גדול הפך את ערך השמירה על הטבע לחוק עד כדי כך שלפני כמה שנים, כשנכרת אצלנו עץ חרוב עתיק, מיד קמה סערה ציבורית והוחלט להקים ועדה שתפקח שמעשה כזה לא יחזור על עצמו.

 

מרכז הענף: גרשון טל (63), מרכז הנוי מזה שנתיים, מגדיר את תפקידו "לשמור ולשפר את חזות היישוב". ביחד עם שני עובדים שכירים במשרה מלאה חולש גרשון על הגינון הציבורי (לא כולל אזור המלון) ועל אחזקת הגינות של החברים הוותיקים.

 

בעיית המים: לפתרון בעיית המים הותקנה מערכת אוטומציה חסכונית במקום הממטרות שבזבזו מים והכריחו את העוברים ושבים לרוץ בטרם יירטבו.

 

קופצים לביקור: הביטוי "הדשא ירוק יותר", הוא עובדה קיימת אצלנו וזאת יודעים גם חזירי הבר, שכנינו בנוף הכרמל אשר תרים בעונות שחונות אחר שורשים רטובים. דשאי ניר עציון המוריקים הופכים בלילות לשדות מרעה לעדר חזירי הבר, אשר הופכים אותם וחורצים בהם תלמים עמוקים. עידור ואדמה תחוחה אינם, בהכרח, מעשה ידיהם של הגננים, אלא עקבות של חיות הבר ש"קפצו" לביקור.

 

יש נחמה: בחורף עלולות רוחות סוערות להפיל עצים ולפגוע בחוטי חשמל ולהצריך עבודת גיזום של צמרות העצים. שריפות היער, כמו זו האחרונה, חוזרות במחזוריות כל כמה שנים. השריפה שפרצה לפני 12 שנים פגעה בנוף המשק ודרשה עבודת שיקום. מאידך, יכולת ההתחדשות המופלאה של הטבע הצליחה, לא אחת, להפוך את ההר שהשחיר ונחרך שוב ל"הר הירוק כל ימות השנה" וזאת נחמתנו גם בפעם הזאת. 

 

 

עין הנצי"ב

עין הנצי"ב

 

אין חולק על כך שהנוי בעין הנצי"ב יפה ומטופח. גם תושבי המקום וגם אורחים מבחוץ משבחים את מרחבי הדשא הירוקים, את העצים הגבוהים והמצלים, את ערוגות הפרחים הצבעוניות ואת שיחי הנוי הפזורים ביניהם. גנני הנוי של הקיבוץ בשנים עברו התוו את הקו של "נוף פתוח", כלומר: פחות עצים ושיחים ויותר דשאים. איתן, מנהל הענף, גאה על כך שגם צוות הנוי הנוכחי מצליח לשמור על אופיו של "הנוף הפתוח", זאת על אף שנשתלו לאחרונה עצים רבים בסביבות הבתים ולאורך השבילים.

 

צוות העובדים: בענף עובדים שלושה שכירים, תושבי העיר בית שאן: איתן וייצמן מרכז את הענף ועושה כל עבודה נדרשת, מוטי שמעוני מכסח את הדשאים ואפי גינון אחראי בעיקר על הגיזום. לצידם עוזרת נילי גומא, חברה ותיקה, שלקחה על עצמה את הטיפול בערוגות הפרחים ובשיחי הנוי. אליה מצטרפים מדי פעם קבוצות זמניות (הכשרה, אולפן), המסייעות בעבודה השוטפת.

 

מה עושים? העבודה כוללת כיסוח דשאים, השקיה, גיזום עצים, חידוש נוי לאחר שיפוצים, שתילת שיחים  ועצים, שמירה על ניקיון הקיבוץ ובעיקר - תחזוקה שוטפת של הנוי הקיים. הענף אחראי גם על טיפוח הנוי של המפעל ושל המדרשה. כמו כן, מרכז הענף את הזמנת שתילי הפרחים עבור הגינות הפרטיות של החברים. צוות הענף שוקד ליישם את השילוב שבין תורה לעבודה, וכשמתאפשר, מתאספים חבריו במשרד הענף ללימוד דף גמרא או לעיון בסוגיה מפרשת השבוע.

 

קשיים ויתרונות: לעבודה בנוי יתרונות רבים: הקשר עם האדמה ועם הטבע, ההנאה שיש ביצירת נוי ובשימור נוי, ובעיקר: העובדה שאף פעם אי אפשר לחזות מראש את התוצר הסופי. מה שמתקבל הוא שילוב של יצירת הטבע ושל תכנון מוקדם, ולכן הוא תמיד מפתיע, מסקרן ומהנה מחדש. נעים גם לחוות הכרת תודה ופרגון מצד חברים ואורחים, ועובדי הנוי יודעים להעריך זאת.

לצד היתרונות קיימים גם קשיים לא מעטים. חלקם קשורים לגורמי הטבע ואינם ברי שליטה כלל, למשל: האקלים החם של עמק בית שאן, שאינו מאפשר גידול של מגוון רחב של צמחים, והמקשה על העבודה בחוץ, הרוחות החזקות ששוברות ענפים ועוקרות עצים ממקומם, הסיד הנמצא במים ובקרקעות של העמק, והגורם לנזק מצטבר לצמחיה, הציפורים המנקרות במערכת ההשקיה ועוד.

בנוסף לנזקים הנגרמים על ידי איתני הטבע, קיימים גם נזקים שהם מעשי ידי אדם: טרקטורים ומכוניות הנוסעים על הדשאים ומטביעים בהם את צמיגי גלגליהם, חברים שמחליטים על דעת עצמם לסגור את ברז המים בלי להודיע על כך, ומשבשים בכך את כל תכנון ההשקיה, ידיים נעלמות שחותכות צינורות השקיה, מערכת השקיה ישנה מאוד שיש בה פיצוצים ובעיות שונות, מחלות בצומח, במיוחד בדשאים, המכלות עמל של שנים, וכמובן  קשיי התקציב, שאינם מותירים לעובדי הענף מרחב נשימה ליוזמות פיתוח חדשות. קושי נוסף מקורו יותר בתחום הרגשי - הצורך לסרב לחברים המבקשים עזרה בגינותיהם הפרטיות. עובדי הנוי נאלצים לענות בשלילה לפניות כאלה, שהרי בקושי את עבודתם הם מספיקים.

 

בעיית המים: היא הבעיה העיקרית של הענף, אשר נדרש להפחית עוד ועוד בכמויות המים להשקיית הדשאים. לאחרונה צומצם משך זמן ההשקיה בחצי, ובשתילות חדשות מנסים למצוא צמחים שאינם צורכים הרבה מים. נקווה שלא נגיע למצב של יבוש שטחי דשא, כפי שנעשה במספר קיבוצים.

 

פינת חמד שהיא מקור לגאווה: בנושא זה אין תמימות דעים בין העובדים, אך חלקם מציעים את השדרה הראשית של הקיבוץ (הנקראת גם "רחוב א'", מפני שלאורכה נבנו הבתים הראשונים של הקיבוץ). שדרה זו מובילה מהמזכירות לשעבר אל חדר האוכל, ומשני צדדיה נטועים עצי פיקוס גבוהים הסוככים מלמעלה על המדרכה ועל ההולכים בה. לעצי הפיקוס חסרונות רבים: הם משירים את עליהם ואת פירותיהם בעונות מסוימות של השנה, מלכלכים את המדרכות, ומהווים משכן לבעלי כנף ולעטלפים המשאירים את סימניהם על קירות הבתים ועל ראשי ההולכים. ובכל זאת, השדרה מהווה עד היום מעין סמל לרחוב הקיבוצי כולו ומזכרת מימים עברו.

 

נוי ציבורי מול נוי פרטי:  כבר צוין כי ענף הנוי אינו מטפל בגינות פרטיות של חברים. במקרים חד פעמיים, כאשר חבר מחליט להפוך את גינתו  ל"גינת עציצים", משתדל צוות הנוי לעזור לו במשימה. כללית, מעוניין צוות הנוי שיותר משפחות צעירות יפַתחו את הנוי שמסביב לביתן ושחברים יתאמו מראש עם עובדי הענף שתילת עצים פרטיים באזור מגוריהם. גם זהו דבר שצריך לעשותו במידה ובמינון הנכונים.

 

ומה מאחל לנו הצוות לכבוד חג האילנות, שהוא גם חג הקבוצה? פשוט, שימשיך להיות לנו ירוק בעיניים!

 

רשמה: אורה רינות.

שלוחות

קו המשווה

שלוחות

 

מרכז הנוי: זיו שניידר, בן 29 – בן משק ותושב בשלוחות.

העובדים בענף:  חמישה עובדים, רובם במשרה חלקית, ושני חבר'ה מכיתה ח' שמגיעים לפעמים בימי שישי.

המוטו: קיבוץ יפה נותן גאווה לחברים.

 

קיבוץ שלוחות רואה חשיבות רבה בענף הנוי והדבר מתבטא בכמות האנשים המעורבים בו. גם החברים מאוד מתעניינים בנעשה ופעמים רבות נותנים עצות לייעול ולייפוי הנוי במשק; לכן אני רואה חשיבות רבה בניסיון להביא את הנוי של שלוחות לרמה שתשביע את רצונם של כל החברים בקיבוץ ותתן להם סיבה לגאווה. 

 

בעיית המים: נוי הוא ענף שזקוק להרבה מים על מנת להשקות את הדשאים והשיחים. אנו משתדלים להשקות רק כמה שצריך על מנת לשמור על הצמחים והדשאים ירוקים ושמחים, וכמו כן בשנים האחרונות אנו משתדלים לשתול צמחים שזקוקים לפחות מים.

 

מקור גאווה: מקור הגאווה הוא כמובן אזור חדר האוכל ובית הכנסת, שם אנו עורכים את החתונות בקיץ. בימים אלו סיימנו פרויקט גדול בכניסה למשק וגם זה שינה את פני הקיבוץ.

 

נוי ציבורי מול פרטי: ענף הנוי בשלוחות משקיע את רוב מאמציו בנוי הציבורי אך כאשר אנו מתבקשים על ידי חבר לעזור בגינתו הפרטית, נשתדל לעזור בתחום האפשר וכשזה מסתדר עם שעות העבודה, בעיקר כשמדובר בחברים ותיקים. באופן כללי אני בעד טיפוח גינות פרטיות כמה שיותר כיוון שזה תורם לנוף הסביבתי ומיפה את הבית.

 

המלצות לבעלי גינות פרטיות: כדאי להתייעץ לפני ששותלים. לכל צמח יש מקום בו ירגיש נח יותר, וכששותלים עצים יש להתחשב בגודלו של העץ בסוף תהליך הגדילה ולחשוב איפה לשים אותו כך שלא יפגע בבית ובתשתיות. אל תעשו משהו גרנדיוזי לפני ששקלתם אם יהיה לכם זמן בעתיד לטפל בגינה כי אם הגינה לא מטופחת לא שווה להשקיע בה מלכתחילה, ונקודה אחרונה - חסכו במים! קנו שתילים שלא זקוקים להרבה מים.


 

ראויים לציון מיוחד:

יצחק דישון - ותיק העובדים והמנהל המיתולוגי של ענף הנוי בקיבוץ. ותק בענף - כשישים שנה, עובד חצאי ימים ואחראי על השקיה וכיסוח הדשאים. כרגע משתקם מניתוח ואנו מאחלים לו רפואה שלמה והחלמה מהירה.

שרי לוטן - מוותיקי העובדים בענף (עשרות שנים) והאשה היחידה בו. שרי אחראית על המשתלה, מנביטה שתילים מצמחי אם ומוכרת אותם בעציצים לחברי המשק.

 

ההנהלה: לנוי של שלוחות יש הנהלה ובה ששה חברים - יחיאל נזרי, יו"ר, סנדי גולדמן, מזכירת הפנים, יעקב שלו, יועץ, משה עמית, יצחק דישון וזיו שניידר. ישנה עבודה רבה בתחומי המשק הן בשיקום והן בעשייה חדשה, אבל מסגרת התקציב נמוכה לכן אנו עסוקים הרבה בחשיבה במה אפשר לחסוך ולא יכולים כרגע לבצע את כל התכניות.

 

תגובות הציבור: רוב התגובות שאנו מקבלים הן חיוביות וטובות. ישנן מספר תגובות שליליות שנוגעות בעיקר לבזבוז מים, ותלונות על כך שאנו מתעכבים מלהגיע לעבוד בגינות הפרטיות.

סיכום:

הנוי בשלוחות הולך ומשתפר והמגמה היא להחזיר עטרה ליושנה. בכניסה לקיבוץ נעשתה עבודת פיתוח יפה וגם בתוך הקיבוץ טופלו השטחים הציבוריים. מוזמנים לבקר ולהתרשם!

 

   


                 
מזכרת ירוקה

מרים ביאלה


יש משפחות בקיבוץ שמגדלות עץ פרי אחד או יותר בחצר ביתן כמו תאנה, מנגו, לימון, תפוז סיני או מקדמיה. אנחנו, כך נראה לי, היחידים שצומח אצלם בגינה עץ אבוקדו. כן, העץ הגדול שצומח ממש לפני הבית שלנו הוא עץ אבוקדו. אם תשאלו אותי אם נהנינו מפירותיו – שאלה שהייתה רלוונטית מאוד השנה כשמחיר האבוקדו במרכולית עבר את ה-15 ₪  לקילו, אודה שנהנינו מעט מאוד. אברהם זוכר שנה אחת שבננו ברוך טיפס על העץ ומלא דלי בפירותיו, אבל לפחות חלק מהפירות היו נגועים ולא אכילים. מאז לא זכור לי שאכלנו מפירותיו של העץ. השנה שוב היו לעץ פירות. היו מהם שכבר נשרו בטרם עת והשאר צמחו במרומי העץ ולא ידענו איך והאם בכלל נצליח לקטוף אותם או אפילו איך נדע מתי הם מוכנים. העץ גדול הממדים שאינו מרבה להניב פירות חוסם את האור לחדר הנמצא בגבו, ובנוסף נאלצנו מספר פעמים לגזום ממנו ענפים שאיימו על שלמות הגג. אז למה בכל זאת אנחנו משאירים את העץ בגינה?

 

הנה סיפורו של העץ -

אחרי שאוכלים את פרי האבוקדו נשאר גרעין גדול. מה עושים בגרעין גדול ויפה? מגדלים ממנו עץ כמובן. תוקעים בגרעין כמה קיסמים או גפרורים ומעמידים אותו בבקבוק או צנצנת מים כשקצהו הרחב נוגע במים וקצהו החד כלפי מעלה. בסייעתא דשמיא, עם קצת סבלנות וקצת מזל, הצמח הצעיר החבוי בתוך הגרעין מתעורר, שולח שורש לתוך המים וגבעול נושא עלים ירוקים למעלה. לברוך היה מזל ומהגרעין שלו צמח עץ קטן. אבל כמה זמן אפשר לגדל עץ בצנצנת? ברוך ביקש וקיבל רשות להעביר את השתיל לגינה. בהתחלה לא קרה הרבה. השתיל נשאר קטן וברוך התלונן שהעץ שלו אינו רוצה לגדול. עבר זמן – אולי שנה, שנתיים או יותר – ונראה שעץ האבוקדו "הבין" סוף סוף מה עליו לעשות ומאז ועד היום הוא צומח במרץ.


ב-ג' מנחם-אב תש"ע מלאו לברוך 26 שנים. תשע שנים הוא איננו בבית, אבל עץ האבוקדו שלו – גבוה וירוק תמיד – ממשיך לשגשג, מזכרת חיה לימים היפים שברוך היה עמנו. מי יודע, אולי השנה אפילו נזכה ליהנות מפירותיו.
      
העץ הנדיב

 

וכך באמת היה השנה. אותם פירות, אולי עשרות, שלא נשרו בטרם עת, המשיכו לבצבץ בין העלים הירוקים במרומי העץ, אבל אף אחד לא חשב ברצינות לעלות לשם לקטוף אותם. אז העץ עצמו דאג לנו והתחיל לשלוח את פירותיו מלמעלה. חלקם אמנם היו נגועים ובכלל פירותיו, מכיוון שהעץ צמח מגרעין, היו שונים בתכונותיהם מפירות האבוקדו שאנו רגילים לאכלם - קליפתם הייתה חלקה ושחורה ומרקם הפרי – גם כשהיה בשל – היה מוצק ודחוס. היה קשה – אם בכלל היה ניתן – למעוך אותו למריחה. עם כל זה, חיבבנו את הפירות הללו. במיוחד כי הם היו מתנה מעץ האבוקדו של ברוך.

 

 

קיבוץ שלוחות

 

 

עלומים

 

 

 עלומים

 

מרכזי הענף :  דורית לב  (55)  ואברהם דבורסקי  (59), שעובדים במשרה מלאה. בנוסף איציק סקוברונק שמכסח את הדשא פעמיים בשבוע.  ענף הנוי מתבסס, אולי יותר מכל ענף אחר, על בני המשק , תיכון וסטודנטים שעובדים בחופשת הקיץ והעבודה הנפלאה שהם עושים מורגשת במשך כל השנה. אנחנו גם נהנים מגיבוי מלא של אנשי המוסך והמיכון שמתחזקים את הטרקטורים והכלים המכניים.

המחסור במים: אנחנו לא כל כך נהנים, בלשון המעטה, מהמחסור במים  וכבר ארבע שנים מקצצים לנוי את המים ואת התוצאות אפשר לראות במדשאות.

איכות הסביבה חשובה לנו. אנחנו משתדלים לרסס כמה שפחות ולשתול צמחים שצריכים כמה שפחות תחזוקה, אבל הדרך עוד ארוכה.

המוטו שלנו הוא לקחת פינה קטנה בנגב ועם קצת עזרה מהקב"ה להפוך אותה לגן ירוק ופורח, מקום בו החברים יוכלו לטייל וליהנות.

אברהם דבורסקי

 

החברים מתייעצים עם הגננים בתכנון הגינות הפרטיות, ההשקיה ועוד. כל מי שמגיע לעלומים, בין אם אלו אורחים של חברי הקבוץ, אורחים של האירוח הכפרי ועוד, מתפעל מהקבוץ המטופח מעיצוב הפינות, הפיסול הסביבתי וההשקעה הרבה. ובסופו של דבר התוצאות יפהפיות.

חנה הונוולד

חסר רכיב