תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

תיבת דואר

26/01/2011
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים טבת - שבט תשע'א 746 (3)
תיבת דואר

 

 

עַיִן נוֹשְׂאִים לְךָ לַשָּׁמַיִם

אביעד עברון

 

מזה תקופה ארוכה פוקדת את ארצנו בצורת קשה. בצעד דרמטי הכריזה הרבנות הראשית על מספר תעניות ציבור ואף הפיצה תפילות למען הגשם. באופן מפתיע, מספר רבנים דווקא מהציבור 'שלנו' התנערו מתעניות אלו. תגובתי היא, בעיקר, לדברים שכתב בעניין הרב משה ליכטנשטיין, ראש ישיבת 'הר-עציון' (ניתן למצוא אותם באינטרנט), וכן לדברים ששמעתי בעל-פה ממו"ר הרב יהודה גלעד, ראש ישיבת מעלה גלבוע ורב קיבוץ לביא.

 

טיפה ועוד טיפונת לגנים – התשובה האקולוגית

הטענות המרכזיות של המתנגדים לתעניות גשמים הן שתיים: הראשונה, שמסכת תענית מדברת במציאות בה מיעוט גשמים מהווה סכנת חיים, ואילו מצבנו אינו כזה. לדידם, במצב בו גם לאחר שמונה חודשי בצורת אנחנו עדיין פותחים את הברז ויוצאים ממנו מים, בעיית הגשם לא מביאה לסכנת חיים. כיום הבעיה אינה בעיה של גשם: ניתן להתפיל מים בכמויות גדולות, ואף עושים זאת ומקימים בארץ מתקני התפלה נוספים. משקי הבית בישראל לא תלויים ישירות בגשם, החקלאות גם היא מושקית ברובה באופן מלאכותי, והעדר הגשם אינו מסכן אותנו.

אמת יש בדבר, כי היום התלות שלנו בגשם היא פחות ישירה. כמו כן, ברור כי אין טעם לבזבז מים כאוות נפשנו, ומיד להתפלל לגשם. בעניין החקלאות, אני מניח שרבים מהקוראים בקיאים בעובדות יותר ממני, אך ידוע שעדיין ישנם גידולי בעל המתבססים  על מי הגשם בלבד, והעדר הגשמים מהווה בעיה קשה בגידולם.

לעניין אחד בסיסי בכלל לא הייתה התייחסות בדברי הרבנים: הצורך של הטבע במים. השקיית צמחי הבר תלויה בגשמים, מקווי מים המשמשים לבעלי החיים לשתיה מתמלאים מגשמים, הרטבת הצמחיה המעכבת שריפות, היווצרות 'שלוליות-חורף' שהן בית-גידול למינים רבים – חלקם  בסכנת הכחדה – כל הטבע זקוק לגשם!

גם מי שדוגל בשיטת פרק א' בבראשית, בו נברא העולם בשביל האדם; ובוודאי מי שדוגל בשיטת פרק ב' שם, בו האדם נברא בשביל העולם ("לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה"!) – לא יוכלו להתעלם מכך שגם האדם זקוק לטבע. גם האדם נפגע מהשריפות, גם הוא נפגע מהירידה באיכות האוויר באין גשם ובצורה עקיפה יותר, הוא נפגע מחוסר בצמחיה שגורם לחוסר בחמצן, ומהצטמצמות המגוון הביולוגי. הרי כולנו חלק ממערכת אקולוגית אחת, שאם חלקה נפגע – כולה נפגע באפקט-דומינו.

אם כן, נראה כי המחסור בגשם אכן גורם לסכנת חיים. אולי הסכנה אינה מוות בצמא, אך גם שריפות ואיכות אוויר ירודה הן מסוכנות לא פחות.

 

אם שמוע תשמעו – התשובה המעשית

טענה נוספת של המתנגדים לתעניות גשמים היא בעניין ההשגחה: "אני מאד מתקשה להמליץ על תענית גם למי שמאמץ את הגישה הרואה בגשם סימן שמיימי", כותב הרב ליכטנשטיין. "וכי אנו חיים ברמת השגחה כזאת בימינו שנוכל לקחת תופעות טבע ולתרגמם להנחיות רוחניות?".

אמנם יש אמת בטענה זאת, ואין בידינו הכח לפרש ישירות כל סימן שמיימי, אולם לאור דברי עמוס הנביא, רעה הבאה לעולם היא אות מאת ה': "אִם-יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ, אִם-תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַה' לֹא עָשָׂה?! כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי ה' דָּבָר, כִּי אִם-גָּלָה סוֹדוֹ אֶל-עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים" (עמוס ג', ו'-ז'). מה אומר האות? על פי הפסוק, הסוד גלוי לנביאים. אמנם אין נבואה בזמננו, אך התורה עצמה אומרת ש"אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ" – "וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ", ומדגישה: "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלוהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף-ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ, וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם" (דברים י"א, י"ג-י"ז).

גם חז"ל לימדונו כי בצורת היא סימן עבורנו, בני האדם, לשוב מדרכנו הרעה, "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה-טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז', כ'). המשנה בתענית מבהירה לנו שהתפילה והתענית אינן שוחד, והקב"ה אינו כמו מוכר בחנות – ברגע שנתפלל אליו, מייד ייתן לנו גשם, שאם כך, "לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'" (ישעיה א', י"א). אומרת המשנה: "והזקן שבהם אומר לפניהם דברי כיבושים: אחינו, לא נאמר באנשי נינווה, וירא האלוהים את שקם ואת תעניתם, אלא 'וירא האלוהים את מעשיהם, כי שבו מדרכם הרעה'" (תענית פ"ב מ"א). כלומר – התענית אינה המטרה, אלא האמצעי. התענית היא יום שמיוחד לאדם לבחון את מעשיו, ולחברה לבחון את מעשיה; לא סתם נוהגת תנועת 'במעגלי צדק' העוסקת בצדק חברתי לקיים ימי עיון בנושאים חברתיים בתעניות עשרה בטבת ושבעה-עשר בתמוז.

 

למה לא אוגנדה? – התשובה התיאולוגית

אמנם השאלה "למה לא אוגנדה?" נשאלה רק בעקבות הקונגרס השישי בשנת 1903, אך התשובה עליה מופיעה כבר בתורה. הניחו לרגע בצד את 'ארץ האבות', 'הארץ המובטחת' ודומיהן; לישיבתנו בארץ יש סיבה תיאולוגית מאוד מוגדרת: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם, אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת-זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת, לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה-מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלוהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלוהֶיךָ בָּהּ, מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים י"א, י'-י"ב). אוגנדה, מבחינה גיאוגרפית, דומה למצרים בכך שגם היא יושבת על הנילוס ועל מקורותיו – ימת ויקטוריה. הקב"ה הושיב אותנו בארץ בגלל הגשם, וכשיש בכך צורך, הוא יכול גם 'לסגור את השיבר'. חוסר הגשם מראה לנו כמה אנחנו קטנים, כמה אנחנו זקוקים לגשם, לסיעתא דשמיא, תרתי משמע.

ואם אמור יאמר העבד, עבד ה', כי אינו זקוק לגשם, והוא יכול להשיג את המים שלו בעצמו; והגישו אדוניו אל האלוהים – כי העבד זקוק לאלוהיו.

אינני ממסיקי המסקנות המיידיות, אך קשה היה להתעלם בשריפה העצומה, באסון הנורא שפקד את הר הכרמל ואת יושביו בחנוכה, מכך שהטבע, או שמא נאמר: ריבונו של עולם, מראה לנו שוב כמה אנחנו קטנים וכמה הוא גדול. נראה כי לא רק "עֵינֵי ה' אֱלוהֶיךָ בָּהּ", בארץ הזאת, אלא גם "עֵינֵינוּ אֶל-ה' אֱלוהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ" (תהלים קכ"ג, ב'). הגשם הוא זה שאמור להסב עינינו כלפי שמיא בשעת היובש.

אינני אומר שלא צריך לחסוך במים או להתפיל – להפך, חובה עלינו לעשות זאת. אולם אסור שזה ימנע מאתנו להפנות את ראשנו בתפילה כלפי הקב"ה. אולי דווקא בעת כזאת, בה נראה שהכל בא לנו בקלות, יותר קשה לפנות לקב"ה, אך דווקא עכשיו צריך יותר. האדם המודרני, שהתרגל לבנות 'מגדלי בבל' רבים מדיי, מקיים בהידור "והלכת בדרכיו" (דברים כ"ח, ט', ע"פ הרמב"ם בספר המצוות, המצווה השמינית) אך לא שם לב ל"ויראת מאלוהיך" (ויקרא י"ט, י"ד, ובעוד ארבעה מקומות). אז מדי פעם ה' מפיל לנו מגדל כזה, רק כדי שנזכור שאלוהים יש רק אחד. ולא, הוא לא האדם.

 

תגובת הרב יהודה גלעד: מסכים עם תוכן המאמר ועם הצורך בתפילה; מתנגד לשימוש בכלי של התענית.

 

אביעד עברון, בן סעד, לומד בישיבת השילוב של הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע

תגובה להילה אונא "אשת חיל..."

ת.ד.

"אשת חיל מי ימצא..."

 

בגליון 'עמודים' כסלו, תוך שהיא מדווחת על יום העיון של 'אשה בתנועה', כותבת הילה אונא שאין שרים בביתה את המזמור 'אשת חיל', כיוון שאין היא רוצה להעלות על נס את "אשת החיל" הזו, על אף היכולות המדהימות שלה, כי לתחושתה, "פעילותה הרבה והצלחותיה הן בתחום ביתה ומשפחתה בלבד. מי שנהנה מיכולותיה המרשימות הם בראש וראשונה בעלה...". להילה, זה לא מספיק; האשה האידיאלית אמורה לפעול גם בתחום הציבורי ולתרום מיכולותיה לחברה.

 

אלא שגם "אשת החיל" שבמזמור עונה על הקריטריונים הללו של אשה אידיאלית. על אף  שעיקר מחויבותה לביתה – לבעלה ולבניה (המלה כוללת כמובן גם את בנותיה) – הרי היא פועלת גם מחוץ למסגרת הבית. היא אשה פעלתנית ויוזמת מעבר לתחום הבית, אין היא רק אוחזת בפלך, אלא "זממה שדה ותיקחהו, הייתה כאניות סוחר, ממרחק תביא לחמה". אין היא דואגת רק לרווחת ביתה, אלא גם עושה חסד, "כפה פרשה לעני". היא לא ניחנה רק בחכמה מעשית להיות צופיה הליכות ביתה ולדאוג לסיפוק צרכיו החומריים של בעלה, אלא מבורכת גם במעלות רוחניות: "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה". היא אינה נעדרת הערכה ליופי ולהידור חיצוני, "שש והדר לבושה".

אחת המשמעויות של הצירוף 'אשת חיל' היא אשה מצליחה; הצלחתה בכך שהיא מממשת את כל היכולת הפוטנציאלית שלה בכל המישורים[1].

 

בהקדמה לספרו 'מורה נבוכים' כתב הרמב"ם כי ספר משלי הריהו, כדברי הספר עצמו, "תפוחי זהב במשכיות כסף" - כמו כלי משכית עשוי כסף, שבתוכו דבר יקר ערך יותר - תפוחי זהב. אף דברי החכם במשלי בנויים באותו האופן. כך קיימות לגבי המזמור 'אשת חיל' רמות שונות של תפיסה. חכמים שונים (כגון הרלב"ג) קראו אותו כאלגוריה של התבונה המעשית (אשת חיל), העומדת לצד "בעלה" – החכמה הפילוסופית והדתית. אחרים (כגון רש"י בפירוש השני האלגורי) ראו ב'אשת חיל' את החכמה האמיתית, היא התורה, שעליה נאמר: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים..." (דברים ד', ו'), ובאיוב מתוארת החכמה במונחים אנלוגיים לאלה המתארים את 'אשת חיל':  

(יב) וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה:... [=אשת חיל מי ימצא]

 (טו) לֹא יֻתַּן סְגוֹר תַּחְתֶּיהָ וְלֹא יִשָּׁקֵל כֶּסֶף מְחִירָהּ: ... [=ורחוק מפנינים מכרה]

(כח) וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה: : (איוב כ"ח) [=אשה יראת ה'].

אחרים (כגון בזוהר) קוראים במזמור 'אשת חיל' קריאה תיאולוגית מופשטת אשר בה אשת החיל היא תיאור של השכינה, ועוד כהנה וכהנה.

מכל מקום, הרי זה מחמיא מאוד שכל רמות התפיסה של מזמור זה גיבשו בדמות אשה את כל האידיאלים שלהן.

 

                                       רחל רייך

 

ד"ר רחל רייך אשתו של צבי רייך אם לחמישה. מרצה לתנ"ך במכללת כנרת ובמדרשת הבנות בעין הנצי"ב. פרסמה מאמרים וספרים בענייני מקרא.



[1] ראו ספרו של הרב עדין אבן חן שטיינזלץ, "אשת חיל", עמ' 14

אמא שלי אשת חיל

אמא שלי היא אשת חיל.

אשת חיל אמיתית, גם בבית וגם מחוצה לו. לא, לא מהסוג שיש במזמור ממשלי; היא לא רק עושה בתוך ביתה. יולדת, מגדלת, מתקתקת, מנקה, מאכילה, רוחצת, מלבישה, דואגת, עובדת, מנהלת, לומדת, מסייעת, תומכת, נותנת, תורמת, מעודדת, משתלמת, משתפרת, והרשימה עוד ארוכה. תקופות ארוכות לבד, כשאבא לא בארץ, מלהטטת בהצלחה בין המשימות הרבות, לומדת לפתוח סתימות לבד, לתקן את מכונת הכביסה, להזמין טכנאי למייבש, להתמקח על המחיר.

זוכרת ימי הולדת, ימי נישואין. זוכרת את כולם.

אמא שלי, הו, אמא מושלמת, אינה נזקקת לעולם.

 

גם אני.

גם אני?

טוב, משתדלת.

משתדלת להיות חזקה, תומכת, נותנת, נוכחת.

הרבה פעמים מרגישה קטנה לעומתה, מנסה בצעדי ילדה לחקות אותה, לרוץ אחריה, להספיק את כל הרשימה. הרבה פעמים חשה אשמה על חוסר ההספק או היעילות.

הרבה שנים רצתי אחריה. יום אחד היא הסתובבה אלי, ופניה אינם כפני אמי. נוכחתי שאני רצה אחרי האמא האולטימטיבית, העצומה, המודל המושלם לחיקוי. בעצם, אני עסוקה בנסיון לחקות  אינספור נשים, שרשרת ארוכה של דורות; נשים חזקות, תומכות, נותנות לכולם – לעתים מבחירה ולעתים מאילוץ - אבל מניחות את עצמן בתחתית סולם העדיפויות.

 

משרשרת אמהותיי הארוכה למדתי הכל – ובעיקר לרוץ ואף פעם לא לומר 'לא'.

מוצאת את עצמי מצטרפת לעוד ועדה בקיבוץ, עוד ישיבת הנהלה, עוד פרויקט. לוחמת (גם) למען זכויות האשה להשמע בקהילתה, למען הקול הנשי ונגד ההשתקה. עוברת מישיבה לישיבה לישיבה, מגיעה הביתה חצי מתה.

 

***

התנועה לשחרור האשה עשתה משהו גדול. היא הוציאה אותנו, הנשים, מן הבתים, הכלים והכביסה, העניקה השכלה, הכשרה ומעמד, מקומות עבודה ועצמאות כלכלית. לעתים נדמה לי, כי שחרור האשה בא בראש ובראשונה ליצור היפוך לאותה יפהפיה נרדמת, חלשה וחסרת אונים, הממתינה שנות דור לנסיך הגואל. לא, אנחנו לא נהיה כאלו. אנחנו ניטול את גורלנו בידינו! אנו, נשים מהדור החדש, אנו מזן אחר, בועטות במוסכמות המסכנות והחולשה, בקורבניות, בנחיתות ובהשפלה.

ועדיין, ואולי מבלי לשים לב, התנועה לשחרור האשה יצרה כפל תפקידים המתחרים זה בזה על תשומת לבנו, מפנים עוד ועוד אצבעות מאשימות, מצביעים על הספק גרוע, ואנו מוצאות את עצמנו רצות על המסלול שאין לו סוף, לא מגיעות אף פעם לקו הסיום.

לכאורה, שחרור האשה. בפועל, חיזוק תקיף ואלים של סטנדרטים גבריים וחשיבה גברית, של תחרות, הספק, מדידה והערכה, ביקורת ורגשות נחיתות.

חזרנו לנקודת ההתחלה, העולם שוב מפסיד (אך הפעם, במסווה של שוויון בין המינים).

 

בשנים האחרונות מתבהר לי, כי הרצון להיות חזקה, בוחרת, שולטת – בא לעתים על חשבון  הרכות, הגמישות והחן; הוא גורם לי לאבד את תבונת הירח, המשכילה להתבונן בימי ההתמלאות וגם בימי החסר, המקבלת את התנודות בין להשפיע לבין להיות מושפעת, בין החצנה לבין התכנסות, בין חוץ לפנים.

 

***

יש לי חלום.

חלום ין-יאנג.

אני חולמת על יצירת תרבות חדשה; כזו שמפסיקה לדרוש מאתנו, הנשים, לעמוד בסטנדרטים גבריים של ציפיות והתקדמות ליניארית. תרבות רכה, המוכנה ללמוד משהו מהאיכות הנשית של הטבע, ערה למקצב, מחזוריות, גאות ושפל, נותנת להם מקום של כבוד.

תרבות המציירת בעיניי רוחה התקדמות מעגלית-ספיראלית, הדולה עוד ועוד מתוך עצמה, מתקרבת-מתרחקת-מתקרבת; המכירה בקיומו של אור מקיף.

 

וכן, למען זה, אני מוכנה לצאת מהבית, והרבה.

אבל אינני מוכנה להשאר על קו ישר, עולה בהתמדה, של עוד ועוד מטלות. אינני מוכנה להשמע לאותו קול נוקשה האורב לי: "זה אולי נשמע הרבה, אבל זה לא מספיק". לא מוכנה יותר ללהטט, לעמוד בחוד החנית, ולחזק באופן לא מודע את הסטנדרטים הגבריים שעולמנו מעוצב לפיהם.

 

כבר אמר החכם מכל אדם, כי לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. כאשה אני עסוקה במציאת המקום המדויק, הנכון לי להיום, המאזן בין נתינה לבין קבלה, בין תמיכה לבין הזדקקות, בין קו לבין מעגל.

 

בעיניי, פמיניזם אמיתי כמוהו כבית חם; מתקיימות בו הכרה, קבלה וחיזוק של שתי האיכויות – הנשית והגברית, זו בצד זו, ובני שני המינים מוזמנים ליהנות מהן, איש איש בזמנו. ככלות הכל, הזכות לחיים בבית חם אינה שמורה רק לנשים. מי יודע, אולי באותו יום חלומי, ירווח גם לגברים שבינינו?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צדיקים במיתתןף תגובה לאלעד אדר

 

תגובה למאמרו של אלעד אדר

גדי סמואל

סעד

 

במאמר שפורסם בגיליון האחרון ('עמודים' חשון-כסלו תשע"א) משבח אלעד את העולים לקברי צדיקים. איני חפץ להיכנס לסוגיה ההלכתית של עלייה לקברים. היהדות מקדשת את החיים ורואה במוות טומאה. אף הרחיקה כהנים מקברים, על מנת שלא יתקרבו לטומאה. אמנם יש היתר לעלות לקברי קרובים ביום השנה וכו', אך להפוך את הטומאה לקדושה ו"להתקרב לגוף הצדיק ממש" (שם, עמ' 6), נשמע כמו ההיפך הגמור מקדושה.

 

האמרה "צדיקים במיתתן קרויים חיים", המהווה כותרת למאמר, מתייחסת לדברי התורה או להנהגות שניתן ללמוד מצדיקים אלו ולא להתקרב לגוף מת וטמא.

כך פוסק הרמב"ם בהלכות אבל ד',ד':

"ומציינין את הקברות, ובונין נפש על הקבר; והצדיקים, אין בונים להם נפש על קברותיהן - דבריהם הם זכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות".

לא הייתי נדרש לעניין אלמלא סופו של המאמר, "הפעם השלישית", בה מתאר הכותב את חווית התפילה בקבר ר' נחמן באומן בראש השנה.

תופעה זו של נסיעה בראש השנה לאומן, גברים בלבד כמובן, מתרבה בכל שנה גם בקרב הציבור הציוני-דתי. כדתי וכציוני אני חושב שמחובתנו למחות משתי סיבות עיקריות:

א. רק ארץ ישראל היא הארץ  הקדושה. רק בה בחר הקב"ה לשכן שמו. כל המחפשים קדושה והתעלות ביום ראש השנה, יוכלו למצוא אותה רק בארץ הקודש, אליה זכינו לשוב בע"ה. כל מי שבורח לארץ העמים הטמאה על מנת לחפש קדושה - את עצמו הוא עובד ולא את ה'.

ב. גם מהפן המוסרי הפשוט, יש לגנות את הנסיעה הזו בחג ראש השנה של גברים נשואים. כפי שכתב  הרב אבינר:

"בחגים אדם צריך להיות עם משפחתו. זה דבר אנושי פשוט. התורה מצווה עלינו 'ושמחת בחגך' וההלכה מבהירה כי אדם צריך לשמח את אשתו וילדיו בחגים, אבל גם בלי התורה היינו מבינים את זה.
לפני שאדם מוסיף כל מיני מדרגות בקדושה, הוא צריך למלא את חובתו האלמנטארית כלפי בני אדם. האדם שהוא חייב לו הכי הרבה זו אשתו וכמובן גם הילדים שלו. בגמרא מסופר על רבי אליעזר שאמר 'משבח את העצלנים שלא עולים לרגל כדי לא לעזוב את משפחתם" (הרב שלמה אבינר, מעריב 7.9.10).

 

 

 

חסר רכיב