תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

הוא והיא - שנת שירות

26/01/2011
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים טבת - שבט תשע'א 746 (3)
הוא והיא: שנת שירות
קרן והדר וייס שנת שירות הוא: ערב אחד, פעם, כשחיי הנישואין שלי לא היו אלא תוכנית מגירה נוראית שלי להתרבות שאף אחד עוד לא השכיל להבין שכדאי לעצור, קבעתי עם המיועדת לי דייט נינוח בעיר. ישבנו מול נוף מהפנט של זרמי שפכים בצבע ירוק זרחני שהלכו ממפעל פלסטיק אל הים, וערכנו ראיון לא מחייב. היות שהתברר לי זה מכבר שהיא קיבוצניקית, החלטתי בין כה וכה לחתוך, ולכן לא השקעתי יתר על המידה. להלן חלק מפרוטוקול אותה שיחה, לא נגענו. "אז עשית שירות". "כן". "אבל רגע. אנחנו הכרנו בכלל בצבא". "זה נכון. הכרנו בצבא". "זה אומר שהיית בצבא". "נכון". "אבל את אומרת שעשית שירות". "כי עשיתי שירות". "אה, בצבא". "לא". "אבל הרגע סיכמנו שכן". "נכון, סיכמנו, זה לא סותר". "בטח שזה סותר, אם סיכמנו שעשית משהו אבל את בכלל עשית משהו אחר". "לא הבנת. זה לא מה שהתכוונתי". "אז למה אמרת 'צבא' אם לא התכוונת? אה?" "אני הולכת הביתה". רק בדרכי חזור הכתה בי ההבנה המופלאה הבאה: העלמה עשתה גם שירות, וגם צבא. גם וגם. ככל הנראה, אחד אחרי השני. למה, ריבונו של עולם? הרי זה כמו ללמוד בישיבה תיכונית ואחר כך לחזור וללמוד באולפנא. כמו להתנדב שנה בכפר נוער ואז להתקבל להיות אחד מהחניכים שלו. כמו, בעצם, לעשות פעמיים בגרות בספרות – כולם יודעים שאפילו הפעם הראשונה מיותרת. ועוד הבנה מופלאה הכתה בי: אם היא לא תתחיל להשתמש במשפטים יותר ארוכים, תהיה לנו בעיה רצינית בתקשורת. בקיבוץ הדתי, כך מסתבר, עושים גם וגם. נעריו מסיימים את שנת י"ב, ובמקום להשתרך כבר בתור שמול משרד הקב"ן, הם דוחים את זה בשנה ובינתיים מתמודדים עם סוגיה אחרת: שנת שירות, או בשמה המקצועי, שי"ן שי"ן. הקיצור נולד ככל הנראה מתוך מחווה לשירות הצבאי ולניב השגרתי בו. כך, אגב, אני נאלץ לפרש גם את שיטת העבודה להעניק לפרות שמות של גדודים בצה"ל. איך שלא יהיה, שוב מוכח שצורת החשיבה של נוער זהה לאופן שבו יש לבצע רוורס עם טרקטור רתום לעגלה: בניגוד לאינסטינקטים הטבעיים. בשנת י"ג, במקום שליחות בתאילנד לצורך צד"י רי"ש מ"ם (צריכת רעלים מאסיבית), הם מסתפקים בשי"ן שי"ן צנוע כאן בארץ. ובמקום להסתפק בפתיחה מהנה יותר של ראשי התיבות, כמו, שמירת שבת, שיבוט שפנים, שאיבת שומן, הם טורחים והולכים על שנת שירות. כדי לחזות בפלא במו עיניי, באתי להדריך יחד עם אשתי בסמינר י"ב שהתקיים לפני חודש בכפר עציון. מטרות הסמינר היו שתיים – להנחיל לנוער את ערכי הקיבוץ הדתי, ולסייע להם לקראת שנת הי"ג. אני רוצה לשלוח דרישת שלום לקבוצה התוססת והתותחית שקיבלתי, שהסבירה לי באדיבות שהקיבוץ הדתי הוא ממש מוסד, ולא סתם שם עצם ותואר, כמו "הטרקטור האדום", "הפרה 202", וכולי. ותודה גם על שלימדתם אותי שבשלוחות יש מדגה, ושכדי להוציא מתבגר מהשק"ש לתפילת שחרית צריך רישיון למלגזה. מה נשאר כדי לסכם? כמסקנה מכל הנ"ל, לא נותר לי אלא להודות על כך שהצטרפתי לקיבוץ הרחק מגיל תשע עשרה. זה יכול היה להיות לא נעים בכלל אם הייתי נדרש לשי"ן שי"ן פתאום, ככה סתם, ללא התראה. (במחשבה שנייה, תמיד רציתי לשבט שפנים). היא: טוב, אז מה שכתוב בעמוד שלצידי הוא די מדויק (בעיקר הקטע עם תכנית המגירה). השיחה הזאת, בשינויים קלים, חוזרת ועולה בכל שיחה ושיחה שבה יוצא לי לדבר עם ה"נייטיבז" העירוניים. אין מה לעשות - כשבעולם המושגים שלך 'תרומה' מתקשר בעיקר ללווים וכהנים - אתה מופתע לשמוע שיש עוד אנשים בעולם הזה שמוכנים לתת יותר משנתיים-שלוש למדינה. מה שאנשים לא מבינים כשאני מנסה להסביר בדייט (או בראיון קבלה, או בשיחת חולין) את התופעה הממש-מוזר-למה-לכם-מה-אתם-לא-רוצים-להתחיל-את-החיים זה, שבשבילנו זה פשוט מסלול. כמו שהעירוני הממוצע יוצא מהתיכון, הולך למכינה/הסדר, לצבא, ואז יוצא להרפתקת חייו בארץ לא נודעת (כלומר- מתחתן), כך אנחנו - היצורים המתכנים קיבוצניקים - יוצאים מהתיכון הולכים ל-י"ג, לצבא ואז פורחים אל ארץ לא נודעת (כפשוטו). מה כל כך קשה? אז מסתבר שלבעלי הקפיטליסט היה קצת קשה להבין את זה. הוא מבחינתו מוכן לתרום כמה שתרצו, וגם להתנדב, כל עוד בסוף החודש יתנוסס לו בתא-הדואר תלוש משכורת גאה. היה לי קצת קשה להסביר ברחבי הקיבוץ למה בן זוגי לא מסכים לסדר סידורי פרחים לבר מצווה של ברנשטיין ולקפל שולחנות בחתונה של פינקלשטיין - זה התחיל להיות מביך כשהוא לא הסכים לעשות שמירה בשער - "כי השער היחיד שאני שומר עליו בחינם זה שער הבורסה". אז זימנתי אותנו לשיחה זוגית בה אני מנסה להסביר לו את חשיבות ההתנדבות בחיינו. אבל זה קצת קשה, כשכל קלישאה נידחת שאני מצליחה לגייס נתקלת בקיר גבוה של: "מה? אבל התנדבות זה... בחינם?... כאילו, בלי כסף?... רגע, רגע - אפילו לא שכר מינימום?". בסופה של הרצאה חד צדדית מייגעת (שלי) הוא מתייאש ותוך סיבוב חינני של אצבעו ליד הרקה - הוא מודיע לי שהאידיאלים האלה עושים לו כאב ראש ושהוא תורם אותי להכנת ארוחת הערב ומנדב אותי בשמחה לשטיפת כלים לאחר מכן. כשהסבון ממלא את ידי אני מחייכת חיוך זומם. אני עוד אוכיח שהוא מסוגל! שאם הוא רק היה כאן בגיל הנכון גם הוא היה הופך ל-י"ג גאה ומסונג'ר. למחרת - כשאנחנו נפגשים בסוף יום עבודה והוא מודיע לי שעוד רגע יש לו פגישה עם תיכוניסט מאותגר מתמטית אני ממלמלת מתחת לשפם: "יפה מצידך להתנדב". והוא, נרעש עד עמקי נשמתו העירוניסטית, מצהיר: "זו לא התנדבות! זה גיוס!". "טוב," אני גורסת, "זה גיוס די קשה, אתה בטוח שאתה לא מעדיף למלצר או משהו?", "אוי," הוא נאנח "רק המחשבה על מלצור עושה לי כאב ראש. תעשי טובה ותשטפי את הכלים, טוב מתוקה?". אני מחייכת חיוך זומם כשהמים זורמים על ידי - אולי אני נתקעתי עם הכלים, אבל הוא מתנדב! וכשאנחנו מסיימים את הסמינר של י"ב - עייפים אך רצוצים - אני מודיעה לו סופית: "בעלי היקר - אתה מתנדב!" והוא, נרעש: "אני לא!", "או כן, אתה לגמרי כן", "לא! לא! לא!". "אז למה אתה פה?", אני תוקפת לפני שהוא יספיק להתחמק. "אני? אני כאן בגלל אשתי". כמה ימים לאחר מכן הוא מביט בי במבט דואב ומכריז: "אני חולה!" מיד לאחר מכן, הוא מתחיל לפרט את הסימפטומים: חולשה, סחרחורות ומשיכה בלתי מוסברת לשבת בוועדת תרבות. זה כבר היה לי מוגזם! "אבל למה?", אני נזעקת, "למה לך? אין בזה שום כסף! רק עבודה קשה!". "נו באמת," הוא נושף בזלזול, "את כזאת חסרת אידיאלים". (ופה המקום להודות, בשיא הרצינות, לכיתות י"ב המדהימים והמדהימות על שלושה ימים של כיף ולמידה ועל ההשראה לטור הזה). לביא
חסר רכיב