תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

בית הספר כמכשיר תנועתי

26/01/2011
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים טבת - שבט תשע'א 746 (3)
בית הספר כ"מכשיר תנועתי"
‏ רזי בן יעקב מדוע התנועות הקיבוציות הקימו בתי ספר "קיבוציים"? מדוע לאורך שנים לא שלחו את ילדיהן לבתי ספר אזוריים? האמת, שבניגוד לסוגיות רבות, דווקא בזו איננו שונים מכולם. כל ציבור שרוצה לחנך את בניו ללכת בדרכו מעמיד לו מערכות חינוך מתאימות. אלא שאצלנו האתגר החברתי (לקיים קיבוץ ותנועה על כל המשתמע מכך) גדול עשרות מונים מבכל חברה אחרת ולפיכך, למערכת החינוך יש משמעות כפולה מכופלת. כישלונה עשוי להביא לכישלונו של המפעל כולו, כפי שטען מ.אונא: "בחינוך יתגלה אם ערכיה [של התנועה] אמנם מתממשים במציאות שלה בעצמה ובצורה משכנעת. כאן ניתן להזים את הטענה שמה שחרתה על דגלה אינם אלא דברים יפים אבל בסופו של חשבון בלתי מחייבים. בשדה החינוך עליה להוכיח שהיא איננה נסוגה מעצמיותה כשזו מתנגשת עם ערכים בעלי תביעות שונות ומפתות, שעה שעליה להראות איתנות וחבריה אף נדרשים לקורבנות כדי להתמיד בדרכה שלה". לא לחינם יצא שם טוב למערכות החינוך הקיבוציות. בשל הצורך הקריטי בחינוך לדרך מיוחדת ומאתגרת שוכללו ופותחו המערכות והושקעו בהן משאבים אדירים, כאלו שדומה שאף חברה לא משקיעה (לצערי מתגאים כיום גורמים שונים באיכותה של מערכת החינוך הקיבוצית, כשבפועל אצל אותם 'מתגאים' נותרו ממנה רק כמה שביבי עקרונות והרבה פסיכו-פדגוגיה. והטפל שבכך הוא שבקרב אותם 'מתגאים', הן המחנכים והן המתחנכים כבר אינם מקיימים הלכה למעשה את ערכי הקיבוץ שלשמם פותחה מערכת זו). בית הספר הקיבוצי אמור לשמש כ"מכשיר תנועתי", כך כינו זאת בעבר. הווי אומר, מקום בו חוץ מלימודים בסיסיים, ככל האדם, לומדים הילדים על התנועה, על דרכה, על ערכיה ועל הרעיון שלשמו הוקמה. לימודים אלו אינם בהכרח פרונטאליים וחייבים להתקיים גם באווירה, בסדרי עדיפויות ערכיים ובסדר יום שונים וכן, בהשקעה כלכלית מותאמת. כל אלו אמורים לכוון את המתחנכים לרצות להגשים את הערכים שלשמם הומצא הקיבוץ. כבר זמן רב עסוקים גורמי החינוך השונים בקיבוצינו שבצפון בכמה סוגיות מרכזיות הנוגעות לעתידו של בית הספר התיכון 'שק"ד' (שיתופי קיבוצי דתי) שבשדה אליהו. לאחרונה מתגברים בשק"ד הקולות והשמועות על שינויים מהותיים העומדים לפתחו של בית הספר. הללו מתנהלים בשני צירים שונים ונפרדים. סוגיה אחת היא סוגיית הבעלות על בית הספר שכיום נמצאת בידי ארבעה 'קיבוצי הבעלות' – שד"א, טירת צבי, עין הנצי"ב ושלוחות, ומחר אולי תעבור לידי המועצה האזורית. סוגיה זו נדונה בעיקר על רקע כלכלי ובעיקר על ידי אנשי כלכלה. סוגיה שנייה היא אוסף דילמות חינוכיות המשיקות אחת לשנייה: הפרדת בית הספר (בנים-בנות), הקמת אולפנית לבנות בעמק בית שאן והמצב טעון-השיפור של קיום מצוות שבין אדם למקום ושל לימוד תורה. סוגיות אלו נדונות בעיקר בצוות בית הספר, שרובו אינו מקרב חברי התנועה, ובמחלקת החינוך של המועצה. השינויים העומדים בפתח טורדים מאוד את מנוחתי, ולא בגלל שמרנות יתר, שכן אני משוכנע שדרושה רפורמה משמעותית בבית הספר. סוגיית הבעלות מטרידה כי הרקע לה כלכלי בלבד. אם הייתה עולה טענה שהעברת הבעלות על בית הספר לידי המועצה תיטיב מבחינה חינוכית היה על מה להתווכח (והייתי עושה זאת כי אני משוכנע שאין סיכוי שאכן כך יהיה) אך טענה זו אינה עומדת על הפרק. מערכת חינוך מבסיסה היא מערכת צרכנית וההשקעה בה היא תוצאה של חשיבותה בעיני החברה. הייתי מצפה שקיבוצי הבעלות לא יבקשו לצמצם השקעתם אלא יידרשו מצוות בית הספר להביא לתוצר מקסימלי במסגרת רמת ההשקעה הנוכחית. ועוד מטרידה הסוגיה כי היא הסיבה היחידה שבגינה מתקבצים 'נציגי קיבוצי הבעלות' ודנים על בית הספר. שלל סוגיות חינוכיות מהותיות ומאתגרות לא הביאו בשנים האחרונות לדיון בפורום כזה וברמה מעשית כזו. שמעתי זאת מכמה גורמים מרכזיים בבית הספר ולדבריהם אין בכל העמק כמה שותפים רציניים שיבטאו את עמדת הקיבוצים והתנועה בדיון על סוגיות חינוכיות מהותיות, ולדעתם לא ייתכן שתנועה מפוארת כשלנו תזדקק לגייס מנהל מבחוץ ולא תוציא מתוכה אדם אחד שייטול על שכמו את מלאכת הניהול (מבלי להתייחס כלל לאיכויותיו הרבות של המנהל הנוכחי). מן העבר השני, מטרידות הסוגיות החינוכיות והטיפול בהן. בראש ובראשונה, בין הגורמים השותפים לדיון חסר מאוד קול שייצג את עמדתם המסורתית של הקיבוצים והתנועה. הנהלת בית הספר, הגוף שאמון על בית הספר ושצריך לייצג את הקיבוצים בניהול בית הספר מדשדש כבר זמן רב וכמעט שאין לו השפעה חינוכית ממשית בבית הספר. להפתעתי, אנשי מפתח בסוגיות אלו אף טוענים שאין להם מושג מהי התנועה ומה דרכה. קושי מטריד נוסף הוא המענה שניתן לקשיים ולבעיות (שאין כל ויכוח על קיומן). הפרדה, אולפנית, הופעות של חוזרים בתשובה, כל אלו לא יביאו לדעתי לתוצאות מצופות. פתרונות אלו משולים בעיניי לחיפוש המטבע תחת הפנס. ולעומת אלו, אני שומע (ויודע) על קיומה של קבוצת תיכוניסטים המבקשת ללמוד יחידת ציונות-דתית ואינה מקבלת כל מענה. מה אנו צריכים ויכולים לבקש עוד זולת תיכוניסטים נלהבים, המבקשים ללמוד על התנועה ודרכה?! הרי זהו חומר גלם שבהשקעה לא גדולה יכול ליצור מחדש חברה המגויסת לרעיון. אמנם לא כל תלמידי שק"ד עומדים בתור ליחידת לימוד כזו, אך כולנו יודעים שקבוצת מנהיגות מגויסת מסוגלת לעצב את המציאות. ולשם ההמחשה, הרי שתי נקודות מהותיות שהייתי מכניס לדיונים החינוכיים מהזווית התנועתית: א. בית הספר מצוי כבר כמה שנים בקונפליקט משמעותי מול מערכות החינוך הבלתי פורמאליות בקיבוצים. בית הספר מקיים המון פעילות בלתי פורמאלית במהלך השנה, מה שכנראה מצריך אותו להשלים הרבה חומר לבגרות בחופשות, דבר הפוגע בפעילות הבלתי פורמאלית של הקיבוצים. מדריכי נוער בקיבוצים חשים שיש כפילות מיותרת ושבית הספר 'גונב' להם את התפקיד. קונפליקט זה עולה שוב ושוב אך דומה שהוא נשאר מרחף באוויר ללא מענה. גם ברמה התנועתית יש חיכוכים, וכבר נדחו/התבטלו שתי פעילויות תנועתיות כיוון שבית הספר קבע פעילות בלתי פורמאלית אחרת באותם מועדים, בלא תיאום. ב. כבר זמן רב ידוע שיש חוסר משמעותי בשדרת מנהיגות הוראתית וחינוכית בקיבוצים ובבתי הספר. ככל הידוע לי בשנים האחרונות לא נעשה דבר בנדון. אפשר לחשוב על כל מיני פתרונות כמו תוכנית לעידוד לימודי הוראה, קורסי מנהיגות מכווני תנועה וחינוך, ועוד. כמובן, זו סוגיה כלל תנועתית והאחריות לה נופלת על כולנו. לעניות דעתי, אם הדיונים על השינויים המדוברים ימשיכו להתנהל בשני צירים נפרדים, ספק רב אלו מהאותיות של שם בית הספר עוד תהיינה רלוונטיות בעתיד הקרוב. דרוש תכלול; הסוגיות הכלכליות אינן מנותקות מאלו החינוכיות, וכל הגורמים הקיימים חייבים להיות שותפים יחדיו לדיון, כשהזווית הקיבוצית והתנועתית חייבת להיות דומיננטית הרבה יותר. זכותם של חברי קיבוץ להחליט לבטל את ההבדל בין קיבוצם לבין יישוב קהילתי. לא כן לגבי בית ספר קיבוצי המשרת כמה קיבוצים, שרובם המכריע אינו מעוניין בטשטוש וביטול ההבדלים בינם לבין יישובים קהילתיים אחרים. בית ספר קיבוצי, ככל מערכת חינוך, הוא תשתית ובסיס להתחדשות, הוא חלקת האדמה בה נזרעים הזרעים. היעדרו או הפיכתו לשדה אחר תבטל את הסיכוי להתחדשות - הפיכתו לבית ספר רגיל היא מכת מוות לסיכויי התחדשות של החברות (הקיבוצים) המתבססות עליו ורואות בו 'מכשיר' להנחלת דרכן – מקור להתעצמות ולהתחדשות. נכון שהשעה קשה ושהערפל סמיך. עדיין חשוב לשמור בכל מחיר על השדה והזרעים כדי שהתחדשות תוכל להתרחש לכשיתבהר. ומי שעיניו בראשו כבר רואה באופק שמיים בהירים. כל מי שהתנועה יקרה לו ושיש לו תקווה ואמונה שהעתיד עוד לפנינו, חייב לעשות כל שביכולתו כדי שבית הספר כ"מכשיר תנועתי" לא יישמט מידינו. פה נכונה האמרה: "שטח משוחרר – לא יוחזר". אני צופה, עד כמה שתינתן לי הזכות להיות שוטה, שבתוך שנים ספורות ייקלטו יותר ויותר צעירים לחברות בקיבוצים, ושמספר העוסקים בחינוך מבני הקיבוצים יגדל באופן משמעותי. התעוררות הצעירים בתנועה כבר החלה, וזה עניין של זמן עד שצעירים ישובו להיאבק על דרכם ועתידם של הקיבוצים והתנועה. כמה חבל יהיה אם המכשירים התנועתיים, כלי העבודה המרכזיים לרענון והתחדשות התנועה, יהיו חסרים כשתגיע התחדשות זו.
חסר רכיב