תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

קדש חייך בתורה

26/01/2011
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים טבת - שבט תשע'א 746 (3)
"קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה"
במשך 56 שנה מתקיים שעור גמרא בעין צורים בו משתתפים חברים ממשואות יצחק ומעין צורים יצאנו לשמוע על האיש שמאחורי השיעור, יוסף שלסינגר ועל הדרך שעבר השיעור מאז ועד היום ראיין: יענקל'ה הלפרט חיים לייקוב, חבר משואות יצחק, אמר לי באחת הפעמים: "אם יש את נפשך לדעת מיהו איש תורה ועבודה, הסתכל על יוסף; בכל בוקר קם בשעה מוקדמת, יושב ולומד עד לזמן בו מתחילה תפילת שחרית. אם אין אור דולק בבית בשעה כה מוקדמת, אות הוא כי יוסף אינו בקו הבריאות". חיים, אחד מוותיקי המשתתפים בשיעור השבועי בגמרא של יוסף שלסינגר, מבטא היטב את שחשים אנו, משתתפי השיעור. במלאות שישים לעין צורים המתחדשת כאן בבקעת שפיר, חשבו כמה חברים שזו הזדמנות נפלאה לספר את אחד הסיפורים היפים על פעילות משותפת של שני יישובים שכנים בתחום התרבותי-תורני. ראיון עם יוסף שלסינגר, חבר משואות יצחק, שהוא החוט המקשר בשיעורי הגמרא בעין צורים מאז תשי"ג, יציג במשהו את הסיפור היפה הזה. קריאה בתורה כקריאה לעלות לגוש... התחלת דווקא בטירת צבי, איך הגעת לשם? "הגעתי לארץ מצרפת במסגרת הצופים הדתיים בשלהי מלחמת העולם השנייה. הועברנו לעתלית ועל אף שהגענו כעולים חוקיים עם סרטיפיקטים כשרים למהדרין, הבריטים רצו לבדוק בכל זאת, שמא "חלילה" ישנם בתוכנו אנשי לח"י או אצ"ל. לאחר שקיבלנו רשות לרדת, העלו אנשי הסוכנות רעיון להקים מקבוצת העולים במסגרת הצופים הדתיים קיבוץ מעורב - של שומרי מצוות ושל כאלה שאינם, של אנשי ימין ואנשי שמאל. יועדנו לעבור תקופת הכשרה בדגניה ב' ולשם כך הכשירו בקיבוץ מטבח בעבורנו, וגם הוסכם שנהיה פטורים מעבודה בשבת וכד'. הרעיון בכללו לא נראה לכמה מאתנו, ויחד עם עוד עשרה חברים יצאנו לחפש מקום חלופי וכך, בהכוונה של הקיבוץ הדתי, הגענו לטירת צבי". אז איך התגלגלת לעין צורים שבגוש עציון? "כשהגיע הגרעין המייסד של עין צורים להכשרה בטירת צבי, התרשמתי מההרכב האנושי שלהם ומאוד מצאה חן בעיני הימצאותם של בוגרי ישיבת כפר הרא"ה בקרב החברים – דב שפטיה ע"ה, עמנואל קרליבך ע"ה, יבדל"א מושבניק ואחרים. בזמן שהותם בטירת צבי הם נהגו להתפלל בנפרד במועדון. כשחיפשו בעל קורא, מצאו אותי. כך התוועדתי אליהם. התרשמתי מרצינותם. בתשרי תש"ז, כשעלו על הקרקע בגוש, ביקשתי מטירת צבי להצטרף אליהם. באותה תקופה עבדתי ברפת ועל אף שלא הייתי חבר, נעניתי בסירוב. רק לאחר מספר חודשים, בעקבות התעקשותי, הגעתי אליהם, לקיבוץ החדש שבגוש עציון". במה עסקת עד לנפילת הגוש? "עבדתי בהכשרת הקרקע ובעבודות אחרות - בין השאר, עבודות חוץ. באחד הימים, כשעזרנו בבניית המדרגות לבית ההבראה של משואות יצחק, הובלנו אבנים על עגלה עם פרידה. אחת האבנים נפלה לפני הגלגל והיות ו'בלמי' הפרידה הגיבו לא כראוי, העגלה נעצרה על האבן. בניסיונותיי להזיז את האבן, נפלה אחת האבנים מהעגלה על שתי ידיי ושברה אותן. נסעתי יחד עם יצחק ריקלין שהיה המזכיר, לקופת חולים בירושלים. חזרתי לקיבוץ כששתי ידיי נתונות בגבס, ומובן שלא יכולתי לעסוק בשום עבודה פיזית. להסתובב במשק צעיר בלא יכולת לעשות ולא כלום, זו הרגשה מאוד לא נעימה. אשר על כן, ביקשתי ללכת ללמוד בישיבה בתקופה הזאת, וכך הגעתי לישיבת 'קול תורה' שבירושלים, שם למדו כמה מחבריי. כעבור מספר שבועות הסירו לי את הגבס, אך המזכיר הציע לי להישאר בישיבה וללמוד שחיטה. 'אנחנו מקימים לול בקיבוץ, וצריך שיהיה שוחט' הסביר לי. ואכן, למדתי את הסוגיות הקשורות לשחיטה במסכת חולין, אך בפעם הראשונה שנשלחתי לשוק במחנה יהודה לעקוב אחרי עבודת השוחטים שם, הבנתי שזה לא בשבילי. למרות זאת נבחנתי אצל זקן שוחטי ירושלים האשכנזיים אלי רום, בחינה עיונית, הכשרת הסכין וגם בחינה מעשית, ובכולן הצלחתי, אך כפי שאמרתי זה לא היה בשבילי. באותו הזמן, הגוש כבר היה נתון במצור, ואני רציתי להיות עם החברים שם. יחד עמי למד בחור ממשואות יצחק, עזריאל רדוב. פנינו לראש הישיבה בבקשה לעזוב כדי לעזור לחברינו והוא סירב לבקשתנו. 'העזרה הטובה ביותר היא ללמוד תורה, וככה התורה תגן על כולנו' כך אמר. למרות סירובו ובהכירנו את המציאות בה מצויים חברינו, עזבנו והגענו לגוש". צידה לדרך נוסח תש"ח תאר בבקשה את הרגעים האחרונים בעין צורים שבגוש עציון "בתום הקרבות, ידענו שהוכרזה שביתת נשק. אנו היינו בתוך הקיבוץ, והערבים המקומיים שמסביבנו התקרבו לגדר בצורה מאיימת. זה היה בהחלט לא נעים. למזלנו, עבדאללה מלך ירדן נתן הוראה חד משמעית לחייליו, חיילי הלגיון, לשמור לבל יאונה לנו רע, והם אכן ביצעו הוראה זו היטב. את הנשק שהיה לנו השלכנו לאיזו בריכת מים שהייתה ביישוב, לבל יפול בידי האויב, כך שנשארנו ללא נשק. מאוחר יותר הצטרפו אלינו חברים מבית זכריה ולהם עוד היה נשק. בצהרי היום נלקחנו בשבי הירדני. אני עליתי למשאית עם ספר תורה אחד, שאם זכרוני אינו מטעיני, נלקח מחדר האוכל. הספר השני, הכבד יותר, נלקח על ידי שמחה ע"ה, לאחר מאבק עם אחד הפורעים הערביים שהספר כבר היה בידו. שמחה נתן אותו לאברהם רטנר שהיה כבר על המשאית. כל הדרך מהגוש לחברון עמדנו, גם מכיוון שלא היה מקום לשבת, אך גם משום שרצינו לכבד את ספרי התורה. אחד החברים, אולי זה היה מושבניק, לקח שק עם ספרי קודש לדרך. חלק מאותם ספרים מצויים עד היום בספריית הקודש של הקיבוץ. במהלך כל אותה נסיעה עמדו בצידי הכביש בואכה חברונה המוני ערבים שצעקו: 'דיר יאסין, דיר יאסין' וניסו לפגוע בנו, אך במצוות עבדאללה, חיילי הלגיון מנעו זאת מהם. גם במשטרת חברון אליה הובאנו היו נסיונות לפגוע בנו ושוב נשמרנו. קיבלנו חדר במשטרה לשהות בו את הלילה. זה היה ליל שבת. המדינה החדשה זה עתה הוקמה ואנו לא ידענו על כך. היינו מאוד עייפים ונרדמנו מיד. אברהם ואני לא העזנו לשכב לישון כיוון שספרי התורה היו בידינו. למזלנו, חבר נוסף שידע ערבית, אליהו בר חמא, הסביר לחיילים הירדניים את מהות הספרים שעמנו ואת קדושתם. הוא ביקש מהלגיונרים שיעזרו לנו לשמור עליהם בכבוד והם העמידו שולחן בכניסה לחדר כך שיכולנו להניח עליו את הספרים, וללכת לחדר לישון". האם הצלחתם בתקופת השבי גם ללמוד? "למדתי הלכות שחיטה שהכרתי קצת מהלימוד שלי בעבר עם החבר עזריאל בן דב, כיוון שידע שהוא מתוכנן לעבוד בלול. עם גדעון הנמן ממשואות, שהאוהל שלו ניצב בשורה סמוכה לזו שלי, למדתי מסכת מועד קטן". (אנקדוטה קטנה: שישים שנה מאוחר יותר, אני פוגש את עזריאל "רוכב" על טרקטורון אדום, ומולו מגיח יוסף, אף הוא "רכוב" על טרקטורון. שני החברים הללו העובדים בענף האבוקדו במשואות, משוחחים איש עם רעהו, כשהטרקטורונים רועמים וזקנם מתבדר ברוח, ממש תמונה סוריאליסטית...). איך התחיל שיעור הגמרא, אותו אתה מעביר עד היום? "בניגוד לשמועות, תחילת השיעור לא הייתה בתקופת השבי אלא כמה שנים לאחר שהקימונו את הקיבוץ במיקומו הנוכחי, בקעת שפיר. יוזם השיעור היה משה רייז ע"ה, שהיה חבר בגרעין שהגיע מביריה. זה היה בשנת תשי"ג. הרוח החיה בשיעור היה שומל'ה ע"ה, שתמיד דאג לכל הדברים הטכניים. בתחילת הדרך היה זה דב שפטיה ע"ה שלימד. לאחר זמן, כשעזב את הקיבוץ היות ורצה לעשות בגרות אקסטרנית ולהתחיל בדרך חדשה, הסתייע בידינו למצוא לו מחליף - יענקל'ה פרנק. באותה תקופה ניתן פטור משירות צבאי למי שעבד שנה שלמה בעבודה חקלאית, כל זאת על מנת להגביר את העשייה החקלאית במדינה החדשה; כך הגיע אלינו הבחור הירושלמי, נכדו של הרב הראשי של ירושלים. יענקל'ה שמילא את מקומו של דב היה גם פעיל מאוד בענייני תרבות שונים, אך לאחר שנה, בתום התקופה שהתחייבה לפטור משירות, עזב גם הוא. אז פנו אליי בבקשה להסכים ללמד את השיעור. לא ידעתי איך לאכול את הבקשה. למרות זאת נעניתי והתחלתי. באותו זמן למדנו את הפרק התשיעי במסכת שבת: 'אמר רבי עקיבא...'. במשך הזמן ובעזרת המשתתפים השתפשפתי ולמדתי איך להעביר שיעור". במסגרת: מתוך עלון הקיבוץ שבט תשי"ד (ותודה לבנדי מהארכיון): שמחת מצווה: לאחר שמונה ירחי לימוד, סיימו חברי השיעור בגמרא את מסכת ראש השנה. בשיעור משתתפים כ–10 חברים ולומדים 3 פעמים בשבוע. לציון האירוע התקיים סיום בהשתתפות הרב אלימלך בר שאול, רבה של רחובות ובנוכחות חברים רבים. החבר יוסף שלסינגר, מגיד השיעור, סיים את המסכת ופתח בלימוד מסכת סוכה. הרב בר-שאול אמר הדרן, והתעכב על הסוגיה בתחילת מסכת ר"ה העוסקת במנוי והעמדת מלך. התקדים שאיחר בכמה שבועות... במהלך השנים עזבת את עין צורים. איך ולמה הגעת למשואות יצחק? "בתנו הגדולה יוכבד הערימה קשיים בשינה בבית הילדים. כשהייתי מגיע להשגיח עליה אחרי יום עבודה, הייתי נרדם על הרצפה למרגלות מיטתה, והיא הייתה בודקת כל הזמן אם נרדמתי... בינתיים, גם עפרה בתנו השנייה נולדה והמאבקים לפני השינה לא פסקו, עד שהמצב היה כבר בלתי אפשרי. ביקשנו היתר להלין בבית, אך לא התקבלה בקשתנו. קראו לזה תקדים ופחדו ממנו. צחוק הגורל הוא שלא עבר זמן רב מאז שעברנו למשואות יצחק ובעין צורים התקבלה ההחלטה על לינה משפחתית... עמנואל קרליבך, אחיה של מרים אשתי, עבר זמן קצר לפני כן למשואות. התרשמנו מהמקום ועברנו אף אנו לשם. זה היה בשנת תשי"ט". סיפרת, שבכל פעם כשמגיד השיעור פרש, נמצא לו מחליף. איך קרה שדווקא אתה, שעזבת את הקיבוץ, הוספת ללמד לאורך כל השנים? "עם עזיבתי, כמדומני, ביקשו מאחד החברים שבקיבוץ להחליף אותי אך הוא לא היה מעוניין. מכיוון שממילא לא גרתי רחוק, המשכתי בשיעורים, אך בעוד שבעבר היה השיעור פעמיים בשבוע - פעם בשבת ופעם באמצע השבוע, עברנו למתכונת של פעם בשבוע. חבר מהקיבוץ, 'נהג תורן', היה לוקח אותי ומחזיר אותי (עד היום אין ליוסף רשיון נהיגה ברכב). נראה לי שבמשך הזמן כבר לא ניסו לחפש מחליף. המעניין הוא, שאין לי עבר כלמדן. בילדותי, אחי מרדכי הי"ד למד מסכת סוכה עם אבא שלי עליו השלום. כשהגיעו לפרק השלישי – 'לולב הגזול', ואני אז בן אחת עשרה וחצי, הצטרפתי אליהם ולמדנו יחד עד לבר המצווה של האח. במהלך השבוע היה לנו חוג גמרא עם הרב אחר הצהריים בבית הכנסת, ולמעשה בכל שמונה שנות לימודיי הפורמאלים לא למדתי גמרא בצורה יסודית. בתום שמונה שנות לימוד בבית הספר היסודי, נשלחתי לישיבה בפרנקפורט. הייתי שם מחודש אייר תרצ"ז עד אותו ליל פרעות המכונה בטעות כ"ליל הבדולח", בחשוון תרח"צ (שהגרמנים אכן עשו אותה לתרצ"ח), בסה"כ למדתי בישיבה חצי שנה" (מתברר שכאשר פנו ליוסף להיות ה"מלמד", ידעו החברים של אז, כי בכל זאת "יש בו משהו..."). אינך מוגדר כמי שתורתו אומנותו (להגיד על יוסף שאין תורתו אומנות יהיה רחוק מהמציאות. אלא שהשימוש במושג זה בא לציין שאין עיסוקו של יוסף ופרנסתו בעיסוק בתורה בלבד, אלא בשילוב תורה עם עבודה), איך מצאת את הזמן אחרי יום העבודה להכין את השיעור? "אכן, הלימוד לאחר יום העבודה המפרך, אם ברפת בחליבה ידנית ואם בהעברת קווים להשקיה בשלחין, היה בעייתי ולא אחת הייתי נרדם במהלך הכנת השיעור. הבנתי שזה בלתי אפשרי ועברתי להשכמת בוקר מוקדמת. וכך במשך שנים רבות אני קם בסביבות השעה ארבע לפנות בוקר ושוקד על הכנת השיעור (פרט לבקרים בהם היה צורך להעביר קווים מוקדם בבוקר, לסלק הסוכר ולכותנה). היינו בין המשפחות הראשונות בקיבוץ שעברו להתגורר בצריף הפיני. מרים ישנה בחדר השינה ואני למדתי מוקדם בבוקר כשהאור דולק כמובן, וכך למדה מרים לישון גם כשהאור דולק...". איך הצטרפו לשיעור חברים ממשואות? "חיים לייקוב היה אז בקורס מדריכי חו"ל שהתקיים בעין צורים. הוא התוודע לעובדה שאני מעביר שיעור, והצטרף לחבורת הלומדים. כך נודע גם לעוד חברים במשואות על השיעור הזה, וחברים נוספים שאמרו שצורת הלימוד שלי מתאימה להם, הצטרפו אף הם". הקיבוץ מתנועת המושבים... בשנה האחרונה חזרה משואות יצחק למשפחת הקיבוץ הדתי. מה זה עשה לך? "האוויר אצלנו לא השתנה, ועולם כמנהגו נוהג. אני רואה בתהליך זה סגירת מעגל, וזה בהחלט נותן הרגשה טובה. זכורני, שלפני עשרים וחמש שנים, נסענו לחיות מספר חודשים באלוני הבשן על מנת לסייע ליישוב החדש בתחילת דרכו (בתקופה זו מילא יוסק'ה אחיטוב את תפקיד "מגיד השיעור". את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק...). אחד מתושבי המקום ששמע מאין באנו אמר: 'אתם יודעים, המושב הטוב בתנועה הוא קיבוץ כפר עציון, ואילו הקיבוץ הטוב ביותר הינו משואות יצחק'. כך שבעצם, האישור לדבריו הגיע השנה, עם הצטרפותנו לקיבוץ הדתי".
חסר רכיב