תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

מלכודת עכברים

26/01/2011
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים טבת - שבט תשע'א 746 (3)
מלכודת עכברים
סיפורה של אדית צונץ, חברת שדה אליהו ראיינה: נילי בן ארי אדית צונץ היא מוותיקות קיבוץ שדה אליהו. זה מכבר מלאו לה תשעים. זיכרונה בהיר וחשיבתה צלולה. אדית היא ילידת העיר בוייטם שבגרמניה (כיום פולין), אלמנתו של יהודה צונץ ז"ל, אמן ומושך בעט שהיה מורה בבית הספר שק"ד שנים רבות, ואמו של חבר טוב שלנו, איתי צונץ. מאז שנפטר בעלה, אני זוכה לשמוע מפיה מפעם לפעם פירורי זיכרונות על ילדותה. בקיץ תשס"ט נסעה אדית לפולין עם קבוצה בהדרכתה של תחיה תמרי, חברת שדה אליהו. נתלוו אליה שניים מבניה ושתיים מכלותיה. משאת נפשה היה להגיע לבוייטם. העיר השתנתה ואדית התקשתה לזהות את הבית, עד שגילתה את הוו התלוי במרפסת הדירה, עליו נהגה אמה לתלות את העוף בחורף, כדי שיישמר... באוקטובר 1938 הייתה אדית בהכשרה במנהיים. בת 18 - בישלה, ניהלה כספים וכביסה. כששמעה שמתארגנת קבוצה המסתנפת לקיבוץ אריה בחדרה החליטה: "איהרג ולא אעבוד בגרמניה". אדית מספרת: "באמצע הלילה קמתי, ארזתי את חפציי ואמרתי לרבנית שהיתה אחראית עליי באותה עת שקיבלתי טלגרמה הקוראת לי לבוא הביתה. שיקרתי. כל העלייה שלי לארץ רצופה שקרים. הגעתי לברלין בראשית פברואר והתקשרתי לברית חלוצים דתיים. ארווין זליגמן שהיה המזכיר ענה לי. סיפרתי לו שאני חייבת לקבל סרטיפיקט וללכת מכאן אך כיוון שאני עדיין לא בת 21 אבא יכול לעכב אותי. בקשתי שיכתוב לאבא שאם לא אקח את הסרטיפיקט עכשיו אני עלולה לפספס. ארווין עשה זאת. לקחתי רכבת לילה לבוייטם. הגעתי בבוקר. אבא פגש אותי ברחוב בין 7:00-8:00 בבוקר ואמר לי – 'את הזמנת את המכתב'. אבא שנא שקרים. ההורים שלי היו קשים זה לזה. אבא היה חסר אונים בבית אבל אמא שיתפה אתי פעולה במידה מסוימת וזה הקל עליי. שהייתי בבית שלושה שבועות והשתדלתי להיות ילדה טובה מאוד. באותה תקופה כבר סגרו את רוב החנויות של היהודים, ולא ניתן היה לשחוט שחיטה כשרה בבוייטם הגרמנית (העיר הייתה חצויה, חלקה בגרמניה וחלקה בפולין. אנחנו גרנו בחלק הגרמני). הייתה לנו חנות שיירשנו מסבתא, וגם היא הייתה סגורה. אבא ישב בבית מחוסר עבודה והמצב הכלכלי היה בכי רע. באחד הימים, כחודש לפני חג הפסח, אמא אמרה שהיא רוצה עוף לחג. היא נתנה לי כמה זלוטים מזהב (או מוזהבים) ואמרה לי: 'לכי עד סוף הרחוב ותגיעי למעבר הגבול לפולניה'. רק לי היה עדיין כרטיס מעבר ל-24 שעות כמו לכל מי שנולד בבוייטם הגרמנית. להורי כבר לא היו כרטיסים כאלו כי הגסטאפו אספו אותם. אמא המשיכה: 'מעבר לרחוב יש אטליז כשר, תבקשי מהמוכרת סכין כשרה לפסח, תבתרי את האווז מהעור החיצוני, תקפלי את העור החיצוני כלפי פנים ותדחפי אותו לגוף האווז. עבור העור החיצוני צריך לשלם מס גבול ולעור הפנימי לא משלמים. כך תעברי את הגבול'. היו לי 2-3 זלוטים. הם היו קטנים כציפורן אגודל. החזקתי אותם בין האצבעות וכשידי פרושות לצדדים עשו לי בדיקת גוף. פחדתי נורא. הגעתי לאטליז, עשיתי בדיוק מה שאמא אמרה, שלמתי להם והשארתי להם את העודף. כשחזרתי הביתה אמא הייתה מאושרת. היא שמה את האווז בשקית בד, ותלתה אותו על הוו במרפסת (זהו הוו שעדיין נמצא שם...) בפברואר קר בבוייטם והעוף היה תלוי שם בטמפ' קרובה ל-0 מעלות צלסיוס עד חודש מרץ, בו חל חג הפסח... התחלתי בהכנות מעשיות לעלייה. כסף לא היה לי והייתי צריכה לשלם 20 מארק עבור מיטה ומזרן ולשלוח את הכסף לברלין. אמא נתנה לי גם כסת וכר. גם ציוד אישי בקושי היה לי. לא פינקו אותי בגרדרובה גדולה. החלטתי ללכת לוועד הקהילה ולבקש עזרה. זה היה הבית בו גרה משפחת פשחור. בבית היו אולם ישיבות ומטבחון קטן. הגעתי למזכירה שהכירה את התנאים הסוציו-אקונומיים של משפחתי. אביה היה בעבר מנהל בחנות של אבא (למעשה של סבתא). סיפרתי לה את הסיפור. היא אמרה: 'אני יכולה לעזור לך. תני לי רשימה של התכשיטים של אמא ושל כלי הכסף שבבית'. נתתי לה (הרשימה אצלי עד היום) ולא סיפרתי על כך בבית. להורים הייתה כספת בחדר השינה. כל התכשיטים של אמא וסבתא היו בכספת. אמא לא ענדה קישוטים. היה לה מעיל פסיון. היא לבשה אותו רק כשנזקקה להלוואה מהבנק. אני ידעתי איזה אוצר חבוי שם. רשמתי הכל מהזיכרון וקיבלתי מהוועד 250 מארק. זה היה די הרבה כסף (את הכסף החזרתי לארגון בח"ד כשארגון עולי גרמניה גבה אותם מהשילומים הראשונים שקיבלתי. ההלוואה היתה רשומה אצלם, סדר חייב להיות...). הלכתי לקנות לי מעיל גשם 'טרנדקוט' (הכי זול, כל הגשם חדר דרכו) וקניתי בגדים על פי רשימת הציוד שקבלתי. לא מצאתי מכנסיים קצרים לכן תופרת הבית שלנו תפרה לי מכנסיים קצרים מפלנל ועוד כמה פריטים. לאמא היה בד ליינן לכלי מיטה בלבד. היא צבעה זאת בעצמה בכחול כהה, ייבשה בתנור וממנו תפרו לי מעיל. היו לי גם חצאית וחולצה לבנה עם נקודות אדומות, מגפיים ונעליים גבוהות. זה היה ציוד ראשוני צנוע ומצומצם. אבא קנה לי ארגז עץ שעמד לפני דלת הכניסה ובכל פעם הכנסתי משהו פנימה. הדודה שלי (אמא של חיים יוגב) נתנה לי מתנה 100 מארק. קניתי במשרד נסיעות את כל הכרטיסים. באותה תקופה הרגשתי שאבא היה כאילו 'שקוף', את החבילות שקניתי הסתרתי ממנו כדי לא להכאיב לו. יום בהיר הוא אמר לי: 'בואי אתי, נלך לקנות מזוודה'. כל החנויות היהודיות היו כבר בחיסול סופי. הלכנו כמעט לאורך כל העיר ובקצה הגענו לחנות יהודית קטנה שהייתה בחיסול. אבא קנה לי מזוודה קטנה, שילם מארק. בדרך הלוך ובדרך חזור הלכנו בלי לומר מילה. נזכרתי ב"אב ובנו שהלכו יחדיו". אני לא הייתי קרבן, הוא היה קרבן. בגרמניה מחלקים דואר פעמיים ביום. בדלת הכניסה לבית היה לנו חריץ למכתבים. המכתבים שהגיעו נפלו על הרצפה בפרוזדור... באחד מימי חמישי בערב, מצאתי מעטפה חומה כתובה באנגלית. זה היה הסרטיפיקט. הרגשתי כאילו מורידים אותי מחבל התליה. ביום שישי בבוקר הלכתי למשטרה ובקשתי פספורט. חיכיתי מאחור עד שראיתי פקיד זקן מבוגר, המתנתי שיתפנה. הפקידים הזקנים לא היו עדיין כל כך 'מורעלים'. ביקשתי פספורט, מילאתי טפסים והוא נתן לי פספורט ואמר: 'נסיעה טובה'. הייתי כבר רגועה: יש לי פספורט, ציוד, סרטיפיקט. אך עדיין לא סיימתי את הייסורים. שלושה - ארבעה ימים לפני העלייה שמענו צלצול בדלת. מבעד לעינית ראיתי כובע של S.A, כובע מצחייה. נכנס שוטר ואמר לאבא: 'אתה עצור'. אבא לא איבד עשתונות ואמר לו: 'האדונים ימתינו רגע', הלך לחדר השינה, לקח את הספר 'זכויות האזרח' (זה היה מונח תמיד ליד ארונית בחדר השינה יחד עם 'מלחמות היהודים' של יוספוס פלביוס כדי להוכיח לי שהיהודים אף פעם לא יקימו מדינה. מאז שאני זוכרת את עצמי – אבא ואני התווכחנו). אבא הראה לשוטר את הכתוב בספר: 'שוטר לא יכול לעצור אזרח שאין לו תיק במשטרה'. השוטר נתן את החוברת לחייל, הוא הקריא לו את תוכן ההוראה, ושניהם הסתלקו... כולנו היינו בחצי עלפון. לאחר האירוע המצפון ייסר אותי כיוון שכל אותו זמן חשבתי על העלייה שלי שנמצאת בסיכון ולא חשבתי על אבא... ב-23.2.39 עליתי לארץ. לאחותי הגדולה שהייתה בסמינר בווירצבורג היה כבר סרטיפיקט ב-1934 אך כשהיא שמעה שבבית צעירות מזרחי בישראל אין בגרות היא ביטלה את הסרטיפיקט. אני הייתי אז בת 15 ולא סלחתי לה על כך. יחסינו היו קלושים. כשנכנסתי לרכבת אמא לחשה לי: בעולם הזה לא נתראה יותר. אבא היה מאובן. נסעתי עד למרכז הרכבות. היו שם המון פסי רכבת. ליד כל פס היה שלט: מילנו; ורשה; פריס; מדריד; מוסקבה. כל אירופה. חיפשתי שלט וינה וחיכיתי לרכבת. זו הייתה רכבת ישנה מאוד. לא היו תאים. אולם גדול ארוך וספסלים כמו באוטובוס. הגיעו 2 יהודים אירופים ואספו את הפספורטים. אחרי זמן מה החזירו את הפספורטים. הרכבת הייתה מלאה יהודים. הרגשנו כמו בבית כנסת, עם ילדים, חבילות, פאות וזקן. כולם היו יוצאי פולניה. הם חזרו הביתה דרך וינה. הגענו לאיזו תחנת גבול. אולי סטיבור בשלזיה עלית, דרומה לבוייטם. נסעתי מבוייטם ברכבת עד לנקודה על המסילה שהייתה מרכז רכבות. היה שם מקום ריק, שדה ופסי רכבת. אמרו לנו לצאת מהרכבת ולהמתין לרכבת של וינה. הרכבת של וינה הגיעה בחצות. נכנסתי באקראי לאיזה קרון, כשידעתי שהרכבת מלאה השתוממתי שהקרון ריק. הייתי מרוצה להיות לבד בתא, ובעיקר שמחתי שגרמניה מאחורי. באחת התחנות אחרי הגבול נכנס איש עם מעיל שחור והתיישב בתא שלי. בלי מטען, בלי מזוודה, בלי כובע, עם פרצוף מוכר מאוד, שנראה כמו טיפוס מהגסטאפו. הוא התיישב מולי, הסתכל עליי ואני הסתכלתי עליו. כשעתיים. לא דברנו מילה, פחדתי להירדם. פתאום הרכבת עצרה. הסתכלתי מהחלון. היה חושך גמור. אין תחנה. אין כלום. שום מקום. הברנש יצא וכשהוא דרך על האדמה הרכבת המשיכה בדרכה. הגעתי בבוקר לווינה. זה היה ליל ה"אנשלוס" (סיפוח אוסטריה לגרמניה). את פני קיבל דגל צלב הקרס. רק מאוחר יותר קלטתי שהשכן שלי לתא היה פקיד גסטאפו חשוב (הרי רכבת אקספרס לווינה עצרה רק בשבילו, בשום מקום...). זה היה הלילה שבין 23-24.2.1938. לקחתי סבל והיה עליי לעבור מתחנת רכבת אחת לשנייה דרך מנהרה. בדרך ראיתי המון דגלי צלב קרס. הסבל שאל – "נו גברת, מה את אומרת?". שתקתי. שילמתי לו. נכנסתי לרכבת לטרייסט. כשנפרדתי מאבא בתחנת הרכבת בבוייטם הוא נישק אותי, נתן לי מכתב ואמר: 'כשתיסעי תפתחי אותו'. פתחתי את המכתב ברכבת לטרייסט. נכנסתי לרכבת בשעה שמונה בבוקר. המכתב היה די ארוך. לא קראתי אותו עד הסוף. היה כתוב בו: 'בתי עוזבת את גרמניה בניגוד לרצוני, אינני אחראי למעשיה'. היו כתובים בו עוד משפטים לא יפים על דברים שלא נהגתי בהם בסדר. זרקתי את המכתב הארוך שהכיל כמה דפים מהרכבת. רציתי לשרוף הכל אחרי. בטרייסט קיבלו אותנו בבית עולים. הלכתי שם רגע לשירותים וגנבו לי את הפיז'מה. למחרת עליתי על אנייה. לא הכרתי אף אחד, לא ידעתי את השפה ולא היה לי כסף. המזוודה והארגז נשלחו בנפרד. על הארגז היה כתוב קבוצת אריה. בחיפה קיבלו אותנו יהודה צונץ (שבא לקבל את אחיו מאיר ), אהרון נחלון ואיצ'ה שטרסברג, שהיה מזכיר הפנים באותה תקופה. הם לקחו אותנו לבית עולים בעתלית. גם המזוודה הגיעה בשלום. באותו לילה לא הייתי בעתלית. הייתה לי חבילה שהיה עליי למסור לבחורה שגרה ברח' ארלוזורוב בחיפה. איצ'ה התלווה אלי והלכנו לשם ברגל. החבילה נמסרה לי על ידי אמה של הבחורה, שגרה בבוייטם. זה היה ציוד לתינוק, אך התינוק שנולד למשפחה מת. כשהבאתי את החבילה כולם בכו. הלכתי משם והרגשתי כאילו השטן רודף אחרי. הייתה לי מכרה מבוייטם שהתחתנה וגרה גם היא ברח' ארלוזורוב בחיפה וגם לה הבאתי חבילה. היא אמרה לי: 'אינך צריכה לחזור לעתלית, את יכולה ללון אצלנו'. היו שם 2 חדרים. בפרוזדור ישן ילד בגיל 3-4. בחדר השני גר אח של בעלה. לא ידעתי היכן אישן. היא אמרה 'כאן אתנו'. ישנו ביחד, היא, בעלה, ואני באמצע בין שניהם. זה היה השוק הראשון בארץ ישראל. בבוקר האח הביא אותי לעתלית, אל המזוודה שלי. מעתלית לקחו אותנו באוטובוס לחדרה. היה זה יום גשם ובוץ. המחנה של קבוצת אריה היה מחוץ לחדרה. הלכנו בחולות חדרה, רחוב אחד או שניים. אהרון נחלון שיבץ אותי באוהל עם בחורה בשם שולמית ואמר בחומרה: 'כאן לא מדברים גרמנית, אף לא מילה אחת'. לא הייתה לי ברירה, דברתי גרמנית. המזוודה הייתה איתי, אך הארגז עדיין לא הגיע. היה לנו רק אוהל פנימי (בדרך כלל היו אוהל פנימי ואוהל חיצוני. הפנימי היה קשור בחבלים לאוהל החיצוני שהגן מהגשם). הגעתי לחדרה ביום שני וביום שלישי בבוקר לקחו אותנו לקופת חולים וקבלנו זריקות נגד טיפוס. ביום רביעי הלכנו ברגל כ-45 דקות לפרדס של ברודצקי, שהיה סמוך לפסי הרכבת. לא אכלנו ולא שתינו. הצוות שלנו כלל את ראש הצוות יוסף ברז'נסקי ואתו שישה פועלים, ואני ביניהם. עמדנו בחצי עיגול והמשגיח עמד לפנינו ובחן אותנו. הרגשתי כמו באוהל הדוד תום. הוא לא רצה לקבל אותי כי אני עולה חדשה. יוסף התווכח אתו ואמר שאני יודעת לעבוד. הם דברו אידיש, הבנתי קצת אידיש מחברותיי מברית הנוער. בסוף הוא הסכים להעסיק אותי אם אלך אחרי הקוטפים ואעלה על העצים למעלה, כי אני שוקלת מעט ולא אשבור את הענפים. הפועלות צחקו עליי ואמרו: איזה יהודיה את, את לא יודעת אידיש. הלכתי עם תרמיל אחרי הקוטפים וקטפתי תפוזים לתוכו. כשהפועלות דוברות האידיש ראו שאני מטפסת אחרי התפוז האחרון הם אמרו לי: "ייקה בהיימה" (ייקית טפשה שעושה כל מה שאומרים לה). זה לא הזיז לי, אפילו לא נעלבתי. המשכתי בעבודה. היה לנו תרמיל עם ארוחת צהרים (ארוחה חמה אכלו בערב) היו שם לחם, צנצנת פודינג צבעוני שבושל במים ולא בחלב, מנת חלבה או מנת דג לקרדה, מרגרינה – קוביה מרובעת של 1.5 ס"מ (ביום חם – מיץ מרגרינה). תפוזי בררה ניתן היה לאכול חופשי וזה היה מאוד מזין. כשירד גשם אסור היה לקטוף פרי רטוב, היה צריך להמתין עד שהפרי יתייבש. רק בשעות 9-10 בדרך כלל ניתן היה להתחיל לקטוף. ראש הצוות שלנו החליט שבמהלך היום אסור לנו לאכול חלק מן המצרכים הקנויים כמו הלקרדה והחלבה כי עדיין לא הרווחנו אותם. אכלנו רק לחם ותפוז. לאט-לאט זה טפטף לי למוח – 'אם לא מרוויחים - לא אוכלים'. לאט-לאט התרגלתי. היה לי קשה עם התפריט – בצהרים דג מלוח עם אורז. רק ביום שישי אכלנו דג מלוח עם תפוז. בשנה הראשונה בארץ הורדתי 5 ק"ג. אף פעם לא למדתי עברית. היו לנו כמה שיעורים אצל אבא של יוסי ענברי אבל קמנו ב-04:00 וחזרנו ב-17:00, וגם עשינו תורנות לכן היינו עייפים ונרדמנו ברוב השיעורים. ענברי התייאש והפסיק. בחודש מאי לא הייתה עבודה בקטיף. מצאו לנו עבודה בכפר יונה. עברנו לגור ברפת נטושה עם ברז מים, כיור ואוהלים. לקחנו אתנו כמה ספסלים, שולחנות, סירים ואיצטבה עם בגדים ונסענו עם הציוד בעגלה לכפר-יונה. הבחורים עבדו בפרדס ואני הייתי צריכה לקחת את הבגדים המלוכלכים של כולם, לכבס, לגהץ על פחמים ולעשות תיקונים. לא הייתה לי מכונה, לא היה לי קרש. כיבסתי כ-10 שעות כל יום. גיהצתי ודאגתי שלכל אחד יהיו מכנסיים קצרים וחולצה לבנה לשבת. כך עד לחגים. בחגים חזרנו לחדרה. מחפציי המעטים לא מצאתי דבר. כבר בהתחלה החלטתי שלא איכפת לי. כמו שלוקחים ממני, אקח מאחרים. כך עשינו כולנו. כבר הייתי מחוסנת. הייתה מכונת תפירה אחת. גילו שאני יודעת קצת לתפור ותיקנתי בגדים. עשיתי קומבינות, חיברתי חצי מכנס ועוד חצי מכנס. רציתי שכל אחד יקבל בסוף השבוע זוג מכנסיים שלמים. מרוב טלאים משקל כל זוג מכנסיים היה קילו! המשגיח התרשם מהטלאים המסודרים. עבר החורף והתחילו כבר לדבר על עלייה לקרקע. בחורף 1939 יצאה משלחת של דוד בית אריה , אהרון נחלון וחזני . הם סיירו בעמק בית שאן. היה ויכוח באסיפה. החבר'ה מעליית הנוער התאהבו בגליל ורצו רק גליל אבל הסוכנות היהודית שלחה את הדתיים לעמק בית שאן מפני שידעו שלא יברחו מהחום. בלילה החברים כמעט בכו, היה אבל – כולם רצו לגליל אבל נאלצנו להשלים עם גזירת עמק בית שאן. אהרון חזר ודיבר על ספא, ערידא, חמרה. זה היה עבורי כמו סינית. בהתחלה קיבלתי מכתבים מהבית. הם כתבו: 'אינך כותבת אמת, היכן את גרה? מה את אוכלת? לא יכולתי לכתוב לאמא שאני מכבסת 9 שעות ביום. המצאתי כל מיני שקרים והם הרגישו. זה היה סיוט. פחדתי מכל מכתב שקבלתי ושאני חייבת לענות עליו. כבר היתה אז צנזורה. ב-1941 אמא כתבה: 'אנחנו במלכודת עכברים, אנחנו רצים סביב סביב ומחפשים את הפתח'. אחר כך קיבלתי עוד חבילה או שתיים.. כשהמכתבים נפסקו הייתי משוחררת... כל חיי הייתי קשוחה. אמא סבלה ממני קשות. יש לי קליפה קשוחה, אבל בפנים אני רכה כחמאה. המצפון הציק לי. ב-1942 ידעו מעט מה קורה באירופה. היו רק לחישות במחנה אבל אני ניחשתי שההורים נרצחו. לא הייתי היחידה שחששה לגורל משפחתה, חשש זה היה מנת חלקם של רוב החברים. אבל לנו לא היה זמן ואפשרות להתאבל, היינו כל כך עסוקים בבניית הקיבוץ ובעיצוב אורחות חיינו. העבודה הקשה ותחושת השליחות אפשרו לנו להתמודד עם האבדן. מובאות: אמרתי לרבנית שהיתה אחראית עליי באותה עת שקיבלתי טלגרמה הקוראת לי לבוא הביתה. שיקרתי. כל העלייה שלי לארץ רצופה שקרים הלכנו כמעט לאורך כל העיר ובקצה הגענו לחנות יהודית קטנה שהייתה בחיסול. אבא קנה לי מזוודה קטנה, שילם מארק. בדרך הלוך ובדרך חזור הלכנו בלי לומר מילה. נזכרתי ב"אב ובנו שהלכו יחדיו". אני לא הייתי קרבן, הוא היה קרבן באחד מימי חמישי בערב, מצאתי מעטפה חומה כתובה באנגלית. זה היה הסרטיפיקט. הרגשתי כאילו מורידים אותי מחבל התליה נכנס שוטר ואמר לאבא: 'אתה עצור'. אבא לא איבד עשתונות ואמר לו: 'האדונים ימתינו רגע', הלך לחדר השינה, לקח את הספר 'זכויות האזרח'. אבא הראה לשוטר את הכתוב בספר: 'שוטר לא יכול לעצור אזרח שאין לו תיק במשטרה'. השוטר נתן את החוברת לחייל, הוא הקריא לו את תוכן ההוראה, ושניהם הסתלקו... כולנו היינו בחצי עלפון ראש הצוות שלנו החליט שבמהלך היום אסור לנו לאכול חלק מן המצרכים הקנויים כמו הלקרדה והחלבה כי עדיין לא הרווחנו אותם. אכלנו רק לחם ותפוז. לאט-לאט זה טפטף לי למוח – 'אם לא מרוויחים - לא אוכלים' בחגים חזרנו לחדרה. מחפציי המעטים לא מצאתי דבר. כבר בהתחלה החלטתי שלא איכפת לי. כמו שלוקחים ממני, אקח מאחרים. כך עשינו כולנו. כבר הייתי מחוסנת
חסר רכיב