תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

אצלנו זה אחרת

26/01/2011
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים טבת - שבט תשע'א 746 (3)
אצלנו זה אחרת
סיפורו של נרטיב הנישא באדיקות אצל האחים לבית גרינברגר אורית נצר, חברת עין הנצי"ב, הזמינה אותי לצפות בתערוכת הציורים שלה "בכנות על הכן" המוצגת במסעדה 'מוזה' שעל גדות האסי (סחנה). ראיתי את הציורים מלאי העוצמה והעשירים בצבעוניותם ותהיתי כיצד ניתן להביא אותם בפני קוראי 'עמודים'. ניסיתי לקשר את אורית לנושא הגיליון – 'שורשים', ומיד נעניתי בזו הלשון: "כן, יש לי המון מה לומר (ולא רק לי) בעניין של צבע ושורש. לפני שבועיים הנחנו תפילין לבן של אחותי (דוסי אלטמן מקבוצת יבנה) באתר החדש של בארות יצחק; הסיפור השורשי-משפחתי טבוע בנו כחותם ענק שיש בו מצד אחד כאב ומצד שני כמיהה להכרה. הבן הראשון שלה הניח תפילין בכפר עציון, מקום נפילתו של הסבא (מהצד השני, מאיר אלטמן) ועצם ההתחברות הזו שבשני המקרים הייתה מיועדת לילדי הכתה ולאחי המשפחה (שכמעט כולם בקיבוץ הדתי) היא הפואנטה. רשימה מסוג זה, לטעמי, נוגעת היטב במושג השורש, שעליי באופן אישי משפיע מאוד וכן על ציוריי הצבעוניים. אשמח לשוחח איתך, אורית נצר". כעבור שבוע מצאתי את עצמי בבארות יצחק עם ארבעת הילדים לבית משפחת גרינברגר: אורית - בת 51, חברת עין הנצי"ב, נשואה לאודי אם ל-5 ילדים ו'כמעט' שלושה נכדים... מוישי – חבר בארות, עוד מעט בן 49, נשוי לאתי אב ל-4 ילדים ו-2 נכדים. מנהל 'סנק טיים'. קרוי על שם סבא משה שנהרג בקרב על בארות יצחק שבנגב. נעם – בן 45, מתגורר גם הוא בבארות יצחק, נשוי לסיגי אב ל-4 ילדים, מנהל הרכש ב'סנק טיים' ודוסי (הדס) אלטמן, הצעירה באחים, בת 41, נשואה למאיר אלטמן, בן כפר עציון, אם ל-4 ילדים, קוסמטיקאית. שורשי המשפחה אורית, כמו בת בכורה אמיתית, מתחילה: "אבא שלנו אשר גרינברגר הוא הבן הבכור של בארות יצחק. אבא שלו - סבא שלנו, משה גרינברגר, נהרג בקרב בבארות יצחק ואנחנו שומרים בקנאות על שם המשפחה שלו. אמא עטרה גרינברגר היא בת קריית שמואל, מגרעין 'מתנחלים' שהיה גרעין בני-עקיבא הראשון ונשארו ממנו הרבה משפחות בבארות יצחק. סבתא שלנו, חדווה, שנשארה אלמנה צעירה כמו כל האלמנות שבעליהן נהרגו בקרב עם שני ילדים, אשר בן 10 ואבו, (אביחיל,בן 7, , התחתנה עם נפתלי רייניץ, חבר בארות יצחק. מהנישואין החדשים נולד עוד בן, קותי רייניץ , שגם הוא גר בבארות יצחק. סבא נפתלי וסבתא חדווה נפטרו בהבדל של שמונה ימים. אני אומרת הרבה פעמים שהסיפור שלהם מסמל עבורי הרבה חוזק, כיוון שעל אף מה שעברו בקרב על בארות יצחק היא נישאה שוב והקימה משפחה. תמיד הסתכלתי על זה, עוד מאז שהייתי צעירה, כעל משהו מאוד חזק". מוישי משלים את דבריה: "מגיל צעיר אנחנו מאוד מחוברים לסיפור העבר של בארות יצחק. בתקופה ההיא זה לא היה מקובל, בעיקר בגלל המון בעיות פנימיות שנוצרו בעקבות הקרב ונפילת בארות יצחק, אבל בשנים האחרונות יש התעוררות ונסיון לחנך את הנוער על מורשת בארות יצחק. אנחנו נוסעים בכל שנה להר הרצל". החמימות השוררת בין רביעיית האחים מאוד מורגשת. בהמשך הראיון דבריהם של הגרינברגרים שזורים זה בזה - האחד אומר משפט, השני משלים או מתקן. המבטים, החיוכים הקטנים ביניהם וההסכמה הכללית של כל הארבעה בעניין שימור המוטו המשפחתי שילך ויתחזק בהמשך הראיון מרגישים לי מאוד נעים ומשפחתי. "מעטים מבין חברי הקיבוץ מגיעים להר הרצל", מציינת אורית. "אנחנו הולכים כבר שנים עם התחושה ש"לנו נהרג מישהו'". מוישי ממשיך: "יש כיום בבארות יצחק רק עוד שלוש משפחות שנהרגו להם בני משפחה בקרב לכן התחושה היא ש'אצלנו זה אחרת'. פעם בחמש שנים יורד הקיבוץ כולו לנגב. לפני 12 שנים ציינו בבארות יצחק חמישים שנה לקרב. הייתי אחד המובילים של אותו אירוע גדול, וזו הייתה הפעם הראשונה בה הוחלט שהאירוע לא יתקיים בנגב אלא כאן". "זו הייתה תחילתה של האמירה - מספיק עם ימי הזיכרון", מסבירה אורית, " צריך משהו אחר". מוישי: "כשמלאו 60 שנה לקרב ניסינו להפוך את האירוע למשהו יותר חזק. במהלך שלושה שבועות קיימנו: כנס עיון, אירוע מרכזי מרשים ביותר , ורק האירוע האחרון היה אירוע זיכרון ממש. זו הייתה הפעם הראשונה בה ניסינו לחבר את כל הקיבוץ לאירוע. מתוך 21 ההרוגים בקרב על בארות יצחק, רק ששה היו בעלי משפחות, והשאר צעירים - רווקים. חלקם אפילו לא היו ממש חברי קיבוץ אלא נערים שהגיעו בקבוצות שונות, פלמ"חניקים ותושבי האזור שבאו לעזור". אורית: : "בשלב די מוקדם התפצל הקיבוץ ל'מחנות'. היו אנשים ש"שייכים למלחמה" וכאלה שלא. עם השנים שמנו לב שבבארות יצחק לא ציינו מעולם את יום העלייה לקיבוץ החדש. לא היה 'חג המשק' כמו בשאר הקיבוצים. לנו היה רק יום זיכרון. הסיפורים על מורשת בארות קיבלו צבע קודר של זיכרון אורית: "לחלק מהמתח הפנימי שנוצר לא היינו חשופים. אצלנו בבית לא דיברו ברוגז או שאצבע מאשימה על סיפור הקרב. הפעם ראשונה בה שמעתי על "כעסים ומחנות" הייתה כשהגעתי להכין את חגיגות ה-60 לבארות יצחק. אז הבנתי שתמיד היה מתח ברקע - מי היה ומי לא היה בקרב; מתח שאינו מדובר אך קיים 'באוויר'. לעומת אז, הדור השלישי נכון לדבר על כך בצורה גלויה. לקראת החגיגות התברר לי שהקיבוץ שרוי בתחושה שנמצאים בפלונטר, ממנו קשה להשתחרר. ניסיתי לחשוב מה ואיך לעשות וראיתי בעיני רוחי אירוע שיש בו פתיחת קשרים. אז החלטנו, קבוצה של חברים שאני ומוישי היינו ביניהם , שבשנת ה-60 נקיים כנס עיון שידבר פחות על המלחמה ויותר על העידן העכשווי. חשוב היה לנו שהקיבוץ יגיע לאיזה דיבור פנימי, גייסתי גם את האח השלישי - נעם, שנכנס ב"ראש גדול" לצוות ותרם תרומה משמעותית להפקתו. על אירוע ה-60 מדברים שלושת האחים, אורית, מוישי ונעם, כבמקהלה אחת: "זו הייתה הפעם הראשונה בה הצלחנו לדבר ולפתוח קשר שהיה קיים הרבה מאוד שנים. לכנס העיון עצמו באו המוני אנשים. הוא נערך בתקופת ירי הקסאמים בנגב, קצת לפני מבצע 'עופרת יצוקה'. התחושה הייתה שזוהי תקופה דומה ורק הדמויות הן שונות – אז היו אלה משאיות עם ילדים שיוצאות מהיישוב ועכשיו זה ואן שלוקח אותם למקום מבטחים. הסיפורים היו ממש דומים. ביום העיון נגענו בכל הפרמטרים – קרב, עורף, משפחה. האנשים שהגיעו להרצות דיברו ברמה מאוד גבוהה", מספרים האחים ואורית מוסיפה: "חשבתי שזו תהיה התחלה ויהיה לזה המשך אך להפתעתי, אחרי שדיברנו והעלינו הכל, יותר אף אחד לא נגע בזה. לדעתי זה חבל, אבל אני לא פה ולכן אין לי מה להגיד". מוישי: "הרעיון היה לחבר את המשפחות החיות כיום בבארות יצחק לעבר. ביקשנו ממשפחות צעירות ביישוב לבחור באחד הנופלים ולערוך עליו תחקיר. 21 שמות התחלקו ל-21 משפחות שהרימו את הכפפה. רבע מהקיבוץ היה עסוק בלחפש את ההיסטוריה של בארות. על חלק מהנופלים היה מעט מאוד מידע אבל בסופו של דבר הם מצאו על כולם חומר. מהחומר שנאסף יצרנו באותו ערב תערוכה והוצאנו חוברת לכל נופל. נעם: "בחורה מהקיבוץ ערכה סרט, בו התראיינו גם אנשים מחוץ לקיבוץ שבן משפחה שלהם נפל. התלוויתי אז לבמאית שנסעה בכל הארץ להפגש עם הדמויות מאחורי הסיפורים, למדתי על האנשים, ועל התקופה המון. הם אמרו בהתרגשות שזו הפעם הראשונה שבאו לדבר אתם. רובם גם באו לאירוע. במופע המרכזי סופרו הסיפורים שהתגלו והנופלים 'ליוו' את הערב שהגיעו אליו כ-1500 איש. קשה להביא במופע כזה 21 שמות אבל זה מה שהיה, והכל הובא בצורה מאד אישית ואנושית. למחרת קיימנו סיור שהיה מיועד לבני נוער – ובארגונם - להר הרצל, היות וגם הם השתתפו בתחקירים". מסתבר שלא רק הפקות אירועים משפחתיים וקיבוציים מביאים את האחים לבית גרינברגר לעסוק בשורשים מוישי: "אני יכול להגיד שהצלחנו לחבר את הילדים שלנו, כל אחד בדרכו, למורשת ולסיפור של בארות יצחק. השתדלתי שילדיי כולם יבואו להר הרצל. יש התעניינות גדולה. את הספר של נחום ברוכי על בארות יצחק, שיצא לפני כשנה, אני עוד לא קראתי והם כבר כולם קראו, כולל החתנים. גם הדור הרביעי מחובר ויודע. הנה לדוגמא. גל, בתי, חקרה לאחרונה בעבודה שהכינה ללימודים את הפערים במחקרים ובחרה להתמקד בפער בין החוברת 'שערי עזה', לבין המידע באתר האינטרנט של הקיבוץ והמידע המופיע בספר של נחום. כיוון שזה מעניין אותה, היא בחרה לעשות על זה עבודה. כל עבודות השורשים של ילדיי היו בנושא". דוסי: "הדור שאחרינו מקבל יותר מידע על סיפורי העבר ממה שאנחנו קיבלנו. כיום ההורים שלנו קצת יותר פתוחים להעביר. אני חושבת שלנו לא סיפרו מספיק על סבא. לא דיברו בבית - ואני חייתי יחסית הרבה שנים בבית. רק כשהלכתי לסבתא שלי היא דיברה עליו. אני מרגישה שאנחנו רוצים להעביר לילדים מסר, לספר להם על משהו שהיה. אבא שלנו הרבה שנים לא נגע במלחמה הזאת וגם במלחמות אחרות. במלחמת השחרור הוא היה עוד ילד. זו הייתה מלחמה קשה. אחר כך השתתף בהרבה מלחמות ולא דיבר על הקשיים שעבר בהן. אני חושבת שאנשים מבינים שהגיע הזמן לטהר את שמה של בארות. תמיד חיו סביב השאלות - למה ברחתם? למה נטשתם? הם לא נטשו. הם עמדו בגבורה. תמיד הייתה תחושה שהגבורה שייכת רק למשפחות שיקיריהן נלחמו ונפלו. בחגיגות ה-60 שמנו דגש על אלה שלא נלחמו אבל בנו מחדש את הנקודה בבארות. חשבנו שראוי לכתוב על זה". אורית: "כיום אבא שמח שהסיפור עובר הלאה; זה עושה לו גאווה מסוימת. גם הילדים שלי עשו עבודה על בארות יצחק, עד שבני הצעיר הודיע: – 'זהו. צריך להכיר את סבתא עטרה, הסיפור על בארות יצחק מאוד חי אצל כולנו בבית. זה משהו שיש בו המון גאווה! אנחנו המשפחה היחידה שיש לה כבר דור חמישי בבארות יצחק. אני מקשיבה לארבעת האחים ולא מבינה את התופעה הזו. איך יכול להיות שכל ארבעת האחים מחוברים ועסוקים כל כך בסיפורי העבר של בארות יצחק ואיך זה שגם הדור הבא הולך בעקבותיהם? משהו עדיין לא מפוענח. אני שואלת אותם על כך והם משיבים: "במשפחה שלנו חיים את הדברים באופן מאוד מוחשי. כולנו בקיבוץ הדתי וכמי שההורה שלו היה ילד כשאבא שלו נהרג אנחנו חיים את התקופה הזו באופן מוחשי. זו הייתה תקופה מאוד קשה. הנשים והילדים פונו לקיבוץ דורות ואחר כך לתל אביב. כל הקיבוץ ישב אז בבית ספר 'תלפיות' בתל אביב, כל הזמן כולם ביחד. את השהייה שם ליוו פחד ודאגה. לא הייתה אפשרות לתקשורת. אבא סיפר לי כבר כמה פעמים על החרדה ואי-הודאות והתחושה שלהם שוודאי נהרגו המון אנשים. אבא סיפר גם שאחד הדברים מהם הכי פחד לפני כן, הוא שיפנו אותם. בארות הייתה אז קיבוץ יפהפה, גדול ומרכזי בנגב. הם חיו אז בפחד גדול. פינו אותם ולא הייתה להם זכות לערער. אבא גם מתאר איך הודיעו להם על הנופלים; זה היה במוצאי שבת. כולם ישבו בעיגול, ולפי הא'-ב' אמרו להם את שמות הנופלים, זה לא שמישהו עשה משהו רע בכוונה. זו הייתה ההתנהלות שלהם אז. אבא היה יחסית כבר "גדול" (בן 7). רוב הילדים היו קטנים. הוא אומר שהזיכרון הכי חזק שיש לו מאותו אירוע הוא ההתגברות של הבכי ככל שהרשימה התקדמה, מ-א' ל-ב', ל-ג' וכן הלאה. רואים אצל הילדים שנותרו אחרי הקרב, כמו אבא, סימנים לטראומה הזו. לנו, בזכות העובדה שאנחנו חיים את זה ומדברים על זה, קל יותר". אורית עוצרת לרגע את הסיפור המשפחתי ועוברת לדבר על פרויקט שחזור מגדל המים והקמת מוזיאון בדרום: "אני כואבת את השחזור הזה. שמה של בארות יצחק התעצם בעקבות חגיגות השישים, גם במועצה לשימור אתרים ומבנים וגם בקרן הקיימת. בארות היא 'נקודה ירוקה בלב הכרך האפור" '. לא היה צריך לעשות את זה בעלומים. הרי בארות יצחק קמה מחדש על אף ולמרות הקרב. כאן היה צריך לקום מוזיאון שידבר על הטראומה וההתמודדות, על ילדים במלחמה! איש לא יגיע אל המוזיאון בעלומים", היא אומרת ומוסיפה בכאב, "אנחנו עברנו את המלחמה!". אחר כך פונה לאחים מבארות ושואלת: " למה אתה ישנים?? למה אתם לא עושים עם זה משהו?". מוישי: "אני מברך על היוזמה. בעקבות בר-המצווה הראשונה, אחרי שראינו את המוזיאון בכפר עציון, הבנתי שהשימור הוא בעל ערך מאוד גדול". אורית מקשה שוב: "כבר לפני 10 שנים אמרת שצריך לעשות משהו לשימור הסיפור. למה לא פה?". מוישי משיב: "ניסיתי. באתי בהצעה למזכירות בארות. אמרתי שיש בית, יש מקום להקים את המוזיאון ולכן זו ההזדמנות. בארות יצחק החליטה - לא. הם בחרו להפוך את המקום לאולם אירועים. במשך שנתיים וחצי היו שם רק שני אירועים, אבל אחרי שהם אמרו 'לא', לא רציתי לדחוף את הרעיון הזה יותר". נעם: "אמרו 'לא' כי מישהו אמר שחסרים אולמות אירועים בבארות יצחק. אנחנו חיים את זה ורוצים את זה אבל לא כל אחד חי כך. יש מליון מוזיאונים שעומדים בשיממונם". את ההפקה האחרונה (להיום, יש לציין...) בנושא שימור הזיכרון, בר-מצווה באזור בארות יצחק הישנה, הפיקה האחות הצעירה, דוסי. היא מספרת: "לפני שבועיים הבן השני שלי הניח תפילין לראשונה. החלטנו לקיים את הנחת התפילין בבארות יצחק שבנגב. את הנחת התפילין של בני הבכור קיימנו בכפר עציון, כיוון שסבו של בעלי נהרג בקרב על כפר עציון. ברגע שזה נגמר, ידעתי שלילדי השני נחגוג את האירוע בבארות יצחק", אומרת דוסי ובוכה, "עברו שנתיים ועשינו את זה. נסענו פעם אחת עם אורית, והיה מדכא לראות את מגדל המים וסביבתו. חשבתי לוותר אבל מוישי מאוד התעקש ונסענו שוב. אז הדברים נראו קצת שונה. מוישי סיפר לי על המקום והחלטנו איך בונים את היום. חשוב היה לי להעביר לילדי הכיתה שהוזמנו לאירוע את המסר של 'אז והיום'. אלה ילדים שחוו את 'עופרת יצוקה'. רציתי להעביר להם שגם פעם המציאות הייתה דומה אך קשה יותר, כיוון שלא היה איפה להתחבא. ילדיי מכירים בעיקר את מורשת הקרב של כפר עציון, בשל הסיפור המשפחתי של בעלי. רציתי שהם יזכרו שגם בצד שלנו יש סיפור. התחלנו את האירוע ב'מעוז מול עזה'. אחרי ארוחת בוקר ותצפית נערכה הנחת התפילין. משם המשכנו לגבעה שצופה על בארות יצחק והתחלנו לספר את הסיפור לבני הכיתה מיבנה ולכל המשפחה. הילדים ראו מהמגדל את עזה, הראינו מהיכן ירו הטנקים, וקישרנו את הסיפור ל'עופרת יצוקה'. הלכנו ברגל לכיוון המגדל תוך כדי תיאורים וסיפורים על מה שהיה. הילדים התעניינו מאוד, והמבוגרים בוודאי. האירוע השיג את המטרה - חיבור לשורשים. התחושה הייתה שעברו שנים ושום דבר לא השתנה. באופן מפתיע, בשבוע שעבר חזרתי מהרצאה לנערי החוג התורני ביבנה והרגשתי כמה קשה להעביר את הסיפור. בבר-המצווה היה חם והילדים היו יותר קטנים, ובכל זאת הם שיתפו פעולה בצורה מדהימה. אז 'נפל לי האסימון' – מורשת אי אפשר להעביר בהרצאה; צריך לשם כך דרכים מיוחדות ומוחשיות". אורית: "אני מרגישה שדוסי בוחרת בצורה רגישה ואמיתית לקיים 'והגדת לבנך' - לא רק למשפחה אלא גם לחברים של הילדים שלה, ובעיניי זה משהו אדיר, לא רגיל. היא מעבירה את הסיפור הלאה כיוון שזהו חלק מהמורשת שצריך להעביר, ולא מפני שהסיפור הוא אנושי-אישי. זהו אחד הדברים החזקים באירוע. הייתה גם תמונה אחת, כשישבנו במגדל המשופץ - חמישה דורות. הרגשנו שאנחנו מנצחים. הנינים, הנכדים, הילדים, אנחנו האחים ואבא שלנו. זה היה בעיניי רגע גדול". דוסי: "העיסוק בעבר התחזק מאוד בשנים האחרונות. ההתעוררות נובעת מכך שדור ההורים שלנו הוא דור שהולך ונעלם וכנראה לא נוכל לשמוע בעוד כמה שנים את הסיפור. כיום הם רוצים מאוד לספר כל עוד אנחנו יושבים ומקשיבים. ספרו של נחום עשה הרבה מאוד לסיפור בארות יצחק. זו הפעם הראשונה בה מישהו ערך תחקיר רציני על הקרב. כל תולדות בארות יצחק כתובות בו. אין ספר שזה תורם המון לחיזוק ההכרה בסיפור המורשת. אני חושבת שחלק מהדחיפה לכתוב את הספר באה מחגיגות ה-60". מה אתם יכולים להגיד על בארות של היום? אורית: "אני מרגישה פה בת בית, לכן היה לי קל לבוא בחג ה-60 ולהגיד: 'אני רוצה'. זה לא ברור מאליו שנתנו לי, כבת משק שלא גרה בקיבוץ, גישה חופשית. יש לי אהבה והערכה רבה, לותיקי הקבוצה ולבני המשק הראשונים. עליהם אני מביטה בעיניים של הערכה שעל אף ולמרות הכל הם חזקים ובוטחים בדרך וצועדים בה מלאי אמונה. הכאב שלי על המוזיאון בא כולו מהמקום הזה! העלאת סיפורי העבר לא מובנת מאליה ובחיי היומיום זה לא בא לידי ביטוי, אך יחד עם זאת התחושה היא שכאשר באים לבארות יצחק ומציעים להפיק אירוע וליזום פעילות בנושא, יש תמיד היענות. ומוישי מסכם: "בסופו של דבר, לא יגידו 'לא' לכל הצעה להעלות את סיפורי העבר. אם הייתי מתעקש – היה כאן גם את הבית כמוזיאון".
חסר רכיב