תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

תיבת דואר

05/12/2010
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים חשוון - כסלו תשע"א 745 (2)
תיבת דואר - תגובות למאמר של הרב ריינר
האם יש לנו פרטנר?

 

"האם יש לנו פרטנר?!"

קראתי בהערכה ובהנאה את דבריו החשובים של הרב ריינר בעניין היחס החדש שעל הציוניים-הדתיים לפתח כלפינו, החילוניים ('סימפוניה של קולות', גליון 744, תשרי, תשע"א).

יחס זה, אליבא דריינר, יש לו שתי פנים:

האחת, הסתלקות מנתיב הכפייה החקיקתי ובחירה בנתיב השכנוע.

השנייה, הכרה בסיכוי הטמון בגישה החופשית לתורה, אותה מביאים עמם החילוניים.

כיהודי, כציוני וכממשיך דרכם של חז"לנו (חלוצינו זכרם לברכה), חשתי לא בנוח למקרא הדברים הבאים: "מדינת ישראל יצרה דרך ביטוי יהודית שאינה מחויבת לתורה ולמצוות ואיננה מחויבת לארץ ישראל במשמעותה הדתית שלה אלא לקיום היהודי בלבד".

עובדתית, היצירה החילונית היהודית החלה, כמובן, עוד בטרם פרצה לה מדינתנו ואפשר אף להוסיף כי רוח יצירה גדולה זו נפגעה קשות עם הקמת הישות המדינית (אך על זאת -  בהזדמנות אחרת).

שנית, וחשוב מכך, אני חש באי-הכרה מהותי הנושב בין השיטין כלפי העולם החילוני, המזהה את יצירת האלטרנטיבה רק בהקשר של "הקיום היהודי".

המהלך בדרך זו, עשוי להגיע למסקנה כי יש מי האמונים על "החיים" ויש מי שאמונים על "התורה".

ייתכן ואני טועה ברב ריינר, אך אם אכן זיהיתי קול סמוי זה הנמצא בנפשו, הרי שאותה סימפוניה מקווה של קולות לא תוכל להתגשם, לאו דווקא מפני רוחם הענייה של החילוניים, אלא דווקא משום רוחם המתנשאת של הדתיים (ודווקא בקרב "חוד החנית" שבהם!)

שותפות לבניין רוחני, יסודותיה בהכרה ההדדית שלשותפים יש עולם ערכי.

העמדת התרומה החילונית לבניין הרוחני של הציונות רק על צידה הקיומי, לא רק שחוטאת למציאות אלא היא חוטאת בחטא היוהרה.

בהמשך לקביעתו של הרב ריינר, נדמה כי גם אנו החילוניים, כבר מזמן ויתרנו על החלום לבטל את הדת ולהחזיר את כולם בשאלה.

כעת, הגיעה העת, להשתנות יחדיו כדי ליצור את הממד השלישי, המשותף.

לעניות דעתי, החילוניים חייבים את זה וחלקם אף מכירים בזה.

אינני בטוח כי מסקנה זו חלה גם על הציבור הציוני-דתי.

אז יש פרטנר או לא? מה אתם אומרים?

 

בשותפות דרך

אבי זעירא - מנכ"ל מכון שיטים

קולות יהודיים רבים ואחרים

פרופסור יובל דרור

 

שמחתי לקרוא ב'עמודים' תשרי תשע"א את דבריו של הרב שמואל ריינר על סימפוניית הקולות היהודיים וההכרה בכך שהחילוניות איננה "תאונה במסלול חיינו הלאומיים". בדבריי הבאים אני מבקש להוסיף ולהעיר על חלק מקביעותיו, מניסיוני המחקרי וכמי שחי לצד שכניו הדתיים בעמק בית שאן מזה למעלה מארבעה עשורים.

החלוקה הדיכוטומית בין דתיים לחילוניים פשטנית ואיננה קיימת בפועל, מסיבות שונות ועל פי מגוון גישות מחקריות. מחקרי הזהות למיניהם הנערכים החל משנות השבעים על ידי מכוני מחקר שונים מלמדים על קיום חלק מהמצוות בקרב מרבית ה'חילוניים' ככולם (ידוע במיוחד המחקר שערכו מכון גוטמן למחקר וקרן אביחי ב-2003). מאיר בוזגלו מהאוניברסיטה העברית ויעקב ידגר מבר-אילן הראו לאחרונה בספריהם את קיומה של 'מסורתיות' כדרך יהודית חלופית, שאיננה רק פסיחה על שני הסעיפים של הדתיות והחילוניות. זהבית גרוס מבר-אילן, בדוקטורט בהנחיית מוטי בר-לב ז"ל ויבל"א יעקב רנד עסקה ב"טיפולוגיה של חילוניות ודתיות בחינוך הממלכתי בישראל", ובחנה דתיות על פי הגדרה אישית ומשפחתית, התנהגות דתית ועניינים שבאמונה. היא הגיעה למסקנה, המבוססת תיאורטית על בני סמכא בארץ ובעולם, שדתיות היא תכונה, ושהיא איננה נחלתם של דתיים בלבד – נלווים לה, בנפרד או במשולב, "הגותיות" לימודית-טקסטואלית ו"מורשתיות" של חגים, מנהגים ועוד. היא זיהתה 'חילוני הגותי' לצד 'דתי הגותי', 'חילוני מורשתי' ו'דתי מורשתי' כאחד – ויש, דווקא בקרב החילוניים, המקיימים אינטגרציה בין ההגות למורשת. נעמה אזולאי, במאמרים ובעבודת דוקטור שבהכנה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בבר-אילן מסכמת בעקבות חוקרים שונים שהמודרניזציה איננה גורמת באופן ליניארי לחילון ולהיחלשות הדת, אלא מתחוללים התחדשויות ושינויים גם בדת עצמה ובתחליפיה, ולפיכך מתקיימים תהליכי חילון ו'הדתה' בו בזמן. ניתן למנות עוד כהנה וכהנה מחקרים שמסקנותיהם דומות, מהם של חוקרים דתיים למהדרין כפי שהדגמתי לעיל; אסתפק בכך.

הסוגיה השנייה נוגעת לקביעה שרוח חדשה מנשבת ובמרכזה התעניינות עצומה בהיקפה ב'ארון הספרים היהודי'. קביעה זו נכונה מאוד, אך ממעיטה בכמות ובאיכות ומתמקדת רק בלימוד לשמו. יאיר שלג פרסם השנה במכון הישראלי לדמוקרטיה מחקר בשם "מעברי חדש ליהודי חדש – רנסנס היהדות בחברה הישראלית". בתקציר הוא טוען כהאי לישנא: "בשני העשורים האחרונים בולטת בחברה הישראלית התופעה של עיסוק מחודש ביהדות - הן בקרב קבוצות חילוניות, שבעבר לא נטו כלל לעסוק ביהדות, הן בקרב קבוצות דתיות, שכמובן עסקו גם בעבר ביהדות אבל עיסוקן הנוכחי שונה מאוד מזה של הדורות הקודמים בכך שהוא הרבה יותר תרבותי ורוחני מהלכתי". בהמשך הוא מונה תופעות רבות – עשרות בתי מדרש וקבוצות לימוד, עשרות קהילות תפילה חילוניות כתחליף לבית הכנסת, ארגונים ויחידים היוצרים חלופות חילוניות לטקסים ולחגים היהודיים המסורתיים, עיסוק תקשורתי ביהדות בכלל ובפרשת השבוע בפרט, החייאת הפיוט המסורתי, עיסוק אמנותי, בעיקר מוזיקלי, בטקסטים ממקורות היהדות, ועוד כהנה וכהנה. גם כאן ניתן למנות עוד מסגרות רבות נוספות של מה שנעמה אזולאי מכנה "תנועת ההתחדשות היהודית במרחב החילוני בישראל", שאיננו חילוני כפשוטו. יאיר שלג נותן בתופעות אלה שני סימנים: בצד האפיק התרבותי, של מחפשי הטקסטים והמסורות היהודיים המשמעותיים לגביהם, מתקיים "האפיק הרוחני, שהדגש בו הוא בחיפוש הרליגיוזי אחר מגע אלוהי". בשני האפיקים כלולים אלו לצד אלו (במינונים שונים) חילוניים ודתיים, כהגדרתם הדיכוטומית המקובלת, ואף מסורתיים.

שלישית ואחרונה היא אי-הסכמתי לקביעה של הרב שמואל ריינר ש"מדינת ישראל יצרה דרך ביטוי יהודית שאינה מחויבת לתורה ולמצוות ואיננה מחויבת לארץ ישראל במשמעות הדתית שלה אלא מחויבת לקיום היהודי בלבד". יהדות היא כידוע דת ולאום כאחד; שבעים פנים לתורה, שהיא וכל המקורות היהודיים שלאחריה, כולל מצוותיה בכלל ומצוות יישוב ארץ ישראל בפרט, אינם נחלת ציבור יהודי כזה או אחר. הדרה, כידוע, כבר מתקיימת מצד חלק ניכר מהמגזר החרדי כלפי הציונות-הדתית של 'תורה עם דרך ארץ', ו'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך', וגו'. הרבה יותר משניים מצאו ואוחזים בטלית הזאת, ואת ה"יחלוקו" שבבבא מציעא יש לפרש, לשיטתי, דווקא כהכרה בחלקים הרבים והשונים המהווים את הפאזל היהודי. "נדמה שזה הרגע שצמצום הסמכות וויתור על הכח הוא זה שיביא לקיומה של תורה בקול אחר ובאור חדש", מפטיר הרב שמואל. אינני מסכים לרישא, שכן גם לחילוניים, מסורתיים, קונסרבטיבים, רפורמים, רה-קונסטרוקציוניסטים ועוד חלק בשלשלת הקבלה שממעמד הר סיני. אני מסכים מאוד עם הסיפא – לתורה שבקול האחר ולאור החדש שניתן להביא באמצעות הרנסנס וההתחדשות היהודיים שבמדינת ישראל דהיום. גם כאן יש תפקיד חשוב לקיבוץ הדתי כגשר בין גוני היהדות למיניהם.

 

פרופ' יובל דרור

כפר רופין – אוניברסיטת תל אביב

 

 

חסר רכיב