תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

הוא, היא והילדים

05/12/2010
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים חשוון - כסלו תשע"א 745 (2)
הוא והיא
הוא והיא והילדים היא: החלטנו לכתוב על ילדים. לא! לא להביא ילדים! די! מספיק כבר עם זה! בכל אופן - המשימה לכתוב על ילדים היא מורכבת. לא רק משום שהנפש הילדית היא מורכבת מיסודה, אלא משום שהנפש ההורית איננה מורכבת בכלל, במילים אחרות: "אם תפגע לי בילד - אני אהרוג אותך". לכן - לא משנה מה אני אכתוב - אני מציעה שלא תרביצו לי על השבילים. אל תשכחו שגם לי יש הורים. כשנתבקשתי לראשונה לעבוד עם ילדים, לפני קצת יותר משנה, נרתעתי. אני? ילדים? אני בעצמי עוד שיחקתי בברביות עד לפני כמה שנים. על מה אתם מדברים? לתת לי אחריות על ילדים זה כמו לתת לפיל עיוור עם פרקינסון להיות מוכר בחנות חרסינה. אבל הסכמתי. כי אני - יש לי אידיאלים! יש לי עקרונות! חינוך הוא בראש מעייני! וגם אם אני צריכה לסבול הפסקה באמצע היום, ארוחת בוקר של שלוש שעות + רכילות חמה ושיחות ארוכות עם יועצות חינוכיות שמאפשרות לי לסיים שלוש כיפות בחודש - אני אעשה את זה! תקשיבו לי - תעזבו הכל ובואו לבית הילדים. רק כאן אתם יכולים לצאת עם תעודה מוכרת של פסיכולוגית ילדים, עוזרת בית ושופטת ב-WWF. שווה כל סימן כחול, תאמינו לי. אצל ילדים בקיבוץ אין את המושג הרחום והחנון של "100 ימי חסד" שלו זוכים נבחרנו בכנסת. הם יודעים מה מגיע להם והם רוצים את זה עכשיו! ביום השישי הראשון בו עבדתי בבית הילדים נתבקשתי להכין את ה"גלידה" המפורסמת של קיבוץ לביא. לא ידעתי מימיני ומשמאלי. בעצם - ימיני ושמאלי ידעו טוב מאוד, כי בשני הצדדים צרחו לי ילדים לתוך האוזן: "יותר סוכר! למה את לא שמה יותר סוכר! איזה מטפלת גרועה!" ככה למדתי להכין גלידה. בכלל - האוכל בבתי הילדים הוא הדבר שסביבו סובבים חיי הילדים - לטוב ולרע. לטוב - כי קל לשכנע ילד לבוא לארוחת צהריים הרבה יותר מאשר לתוכנית חינוכית. ולרע - כי הם תמיד, אבל תמיד, מצפים ל'מָשוּטוֹב'. 'משוטוב' הוא החלום של כל ילד קיבוצי. הסיבה לקום בבוקר, הסיבה להתנהג כמו בן אנוש,ובעיקר - הסיבה לפרוץ לבית הילדים אחרי שעות הפעילות. נו, אתם בטח זוכרים, יש את הארון הזה, הגבוה, יותר מדי גבוה לדעתם של חלק מהילדים, שמאחורי דלתותיו מסתתר עולם ומלואו, חנות ממתקים שלמה שמחכה רק ליד הקטנה שתבוא ותיקח אותם. הדבר היחיד שעומד בין הנאהבים והטעימים היא המפלצת הנוראית. יש כמה מבוגרים שמתעקשים לקרוא לה מטפלת. המפלצת הקמצנית נותנת את סם החיים רק אם הם מתנהגים יפה או משתתפים בתוכנית או אפילו, במקרים מאד קשים (סוף אוגוסט), רק כדי שישתקו קצת! תסמכו על הילדים שידעו לנצל כל פרצה ברוע לבה הידוע של המטפלת ולעשות לה עיניים עד שהם יקבלו את נחש הגומי הנכסף. בסופו של יום, את חוזרת הביתה מלאה כרימון בחוויות ומרוקנת כבלון בן יומיים מכוחות ואז הוא שואל אותך: "נו, איך היה היום?", ואת עונה לו בנונשלנטיות: "אה, שום דבר מיוחד. הפרדתי בין ילד עם אקדח לבין ילד עם סכין. זה אחרי שנטרלתי אבא חמוש באלה שבא "ללמד לקח" את ההוא שהעיז לקרוא לילד שלו טיפש. וזה עד ארוחת בוקר. בארוחת הצהריים לימדתי אותם למה בן שאוהב בנים זו לא קללה אלא מצב נפשי (מה לעשות, זה מה שהם למדו בהפסקה בבית ספר), אחר כך רדפתי אחרי ילד שנעלב וברח לאבא שלו וניסיתי לשכנע אותו לחזור (פעם ביום לבוא עם אלה זה מספיק), קיבלתי 20 טלפונים מהורים ובין לבין ניסיתי בעזרת משחק זיכרון (שהתפזר בכל בית הילדים כמובן) ללמד את הילדים מה ההבדל בין ברכות השחר לברכות הנהנין. וזהו". "ואללה", הוא מהנהן בראשו, "מעניין... אבל עזבי אותך! אני נהגתי היום בטרקטור!". הוא: מה יהיה עם הדור הצעיר של הקיבוץ? אה? מה יהיה העתיד עם החינוך הזה? אתמול עמדתי לי בתור לחדר האוכל בארוחת צהריים, והשתדלתי להיות קיבוצניק טוב מן המניין, קרי, ספרתי כמה אטריות של ספגטי לקח הזקן מימין כדי לוודא שאין לו יותר ממני. פתאום אני מרגיש נגיעה קלה באזור החגורה. אני מסתובב ומה רואות עיניי? ילד קטן, לא יותר מבן שבע, שלגופו חולצת 'כיף לי בקייטנה', מחייך אליי ואומר: "סליחה? אפשר בבקשה להגיע אל החומוס?". אתם מבינים עד כמה המצב גרוע? מה זה הפיכס הזה? מה זה "בבקשה"? מה זה, איזה טרנד חדש? תגיד לי, איפה גידלו אותך, בחדר של חני? הלא צבי הנינג'ה מתהפכים בקברם. אתה רוצה משהו? תנשוך! תרביץ! תשתמש במילת הקסם ("מיד")! מה אתה מנומס אליי? מה אתה, סיכת הביטחון המחייכת הזאת של WORD שמלמדת לכתוב מכתבים? בדיוק על זה צעק כבר בשנות התשעים מורי ורבי הרוחני, ז'וז'ו חלסטרה, שהתריע חד משמעית שמגדלים פה לפלפים. וזה קורה בעיקר בקיבוצים. תראו איך נראית האבולוציה התחבורתית של הקיבוץ: עגלול – אופניים – טרקטור – קלנועית. לא משנה בן כמה המפונק, תמיד יש משהו שייקח אותו ממקום למקום. ומה בכלל הסיפור של העגלול הזה? מי עומד מאחורי הרעיון? בפעם הראשונה שנתקלתי בעגלול על שבילי הקיבוץ הייתי בטוח שאני רואה חבורה של זאטוטים שמובאים להארכת מעצר. מכיתה ה' מחנכים את הילד לעבוד, גורמים לו לחשוב שיש דברים בחיים שלא מגיעים לו. ומילא אם הם באמת היו עובדים, אבל הם סתם מכלים את שעותיהם בנסיעה על טרקטורים בשטחים פתוחים. למה זה טוב? מה, משהו טוב יצמח מזה? ואחר כך מתפלאים שהפסדנו בלבנון. איך הילד הזה אמור עשר שנים אחר כך לכבוש גבעה? "אה... במטותא מכבודו העמלקי, אבל אנחנו היינו פה קודם"? בעיר יודעים לחנך. כשאני הייתי צעיר בעיר, היה לי לו"ז קבוע. כל יום באחת – פרק של פאוור ריינג'רס. אולי לא ידעתי מי זה זאב ז'בוטינסקי (ממציא הפייסבוק, לא?) אבל לפחות ידעתי להגן על עצמי ברחוב. המציאות דרשה את זה. ביסודי שלמדתי בו, אורט ברזלים ע"ש ז. רוזנשטיין, היו בודקים בשער אם יש לתלמידים סכינים. ומי שלא היה לו – קיבל מיד, כמובן, כדי שיהיה פייר פייט. מה, הם צריכים לקחת אחריות על שליחת ילד ללא הגנה? ואתם יודעים מה מצחיק? רעייתי היקרה מגיעה כל יום מהעבודה וטוענת שבקיבוץ הילדים לא מנומסים. חה. בקיבוץ הילדים לא מנומסים? בדקתם פעם מה הולך בחוץ? הקשר בין ילדי נתניה למילה "תודה" הוא כמו הקשר בין גלגל"צ למילה "נמאס". לא קיים בלקסיקון. (אגב, גם הרבה מדי מוזיקה מזרחית בפול ווליום ובשעות לא קשורות היא יופי של מכנה משותף בין שני אלה). ועדיף להיכנס לרמאללה בשתיים בלילה עם שלט "יאהוד!!" ואפוד מוזהב של זהירות בדרכים שמצויירת עליו מטרה, מאשר להיקלע לסיטואציה בה נער עם קוצים מבקש ממך סיגריה בכיכר דיזינגוף. פעם אחד כזה רק התעניין ושאל אותי אם אני מעשן. עניתי לו שלא, והוא הופתע ושאל: "וסיגריות"? אבל אם לחזור לילדי הקיבוץ, האמת היא שאפשר ללמד עליהם זכות. ניסיתי אתמול טרקטור בפעם הראשונה. לא נהגתי בו כי עוד אין לי רשיון, אבל כמעט. הגד"שניקים נתנו לי להסתכל. כן כן. והאמת? ממכר, העניין הזה. מאוד! יש לאנושות מזל גדול שלנערים של תל אביב לעולם לא תהיה הזדמנות לחוות פעם ראשונה על הכלים האלה. אחרת לא רחוק היום שבו במקום מה שמוכר היום כ"גוש דן" יהיה שדה הכותנה האורגנית הגדול בעולם.
חסר רכיב