תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

היצירה הנשית

05/12/2010
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים חשוון - כסלו תשע'א 745 (2)
היצירה הנשית בגבולות ההלכה
ליאורה מינקה לפני כשנה וחצי, סתם כך ביום בהיר, נכנס אברך לחדר ההנהלה של מכללה דתית בירושלים והצהיר בקול גדול כי אין זה נאה שבמקום לימוד של גברים יתנוססו על כתלי הפרוזדור דיוקנאות של נשים, שהיו באותה עת חלק מתערוכת אמנות. אמנם הנשים נראו כולן חסודות ותמימות דרך, ובכל זאת לא היה בכך כדי להמעיט מזעקת המחאה. דרישת הסטודנט לא הובילה לשום הרהור מעמיק או דיון ענייני, אקדמי או חינוכי. הפשרות, כדרכן, לא אחרו לבוא; מישהו הציע להעביר את התערוכה לשם, אחר הציע לכאן. "אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה". וכך, בין שקלא לטריא, בין ההצעות השונות, נפלה ההכרעה ה"יצירתית": ביום הלימוד של האברכים מסירים את התמונות, ביום שלמחרת מחזירים, כמה פשוט וכמה קל, ולציון בא גואל. מיום זה ואילך, הסוגיה הפכה לכאורה ל"הלכתית". לא שמישהו הקדיש מחשבה מעמיקה לנושא האמנותי, ולא שמישהו באמת דן בסוגית התפתחותם ושילובם של אנשי אמנות דתיים במרחבי התרבות והיצירה היהודית. אף אחד לא חשב להזכיר שגם היצירה הזאת היא כלי ביטוי לגיטימי בעבודת הבורא. מיום שנולדה סוגיה הלכתית חדשה, נמצאים לה כבר פוסקים. אמנם מורי ההלכה לא מיהרו לבדוק במו עיניהם את התרנגולת, אבל ספק כבר לא נותר: טרפה היא! וכך נפסק להלכה שתערוכה תמימה, כזו שאין בה עירום ואין בה זימה ואין בה כפירה, פסולה לעיני גברים. הציבור, כמקובל, נחלק: אלה אומרים אוי לעיניים שכך עלולות לראות על קיר, ואלה טוענים אוי לעיניים שכך קוראות בעיתון על מה שמטריד את אנ"ש. אלה מקפידים ואלה חפיפניקים, אלה פמיניסטיות ר"ל ואלה קיצוניות. אלה בכה ואלה בכה, וכך נוצרת שוב מחלוקת, לכאורה לשם שמיים ולמעשה בלי כל מורא שמיים. התנהלות שלא נדונה כלל באופן השקפתי רציני ומקצועי, הופכת כלאחר יד מושא לוויכוח אידיאולוגי, מורשה היא להנחיל לאלף דור. כך נולדה לה עוד 'חומרה' שתגדיר מעתה נורמות בתחומי האמנות והיצירה של ציבור דתי. אלה יישמעו ויקפידו, אלה יפרו ויסומנו, וכך לא יצליחו עוד עשרה חכמים להוציא את האבן שזרק לבאר אברך אחד. האירוע הזה ודומיו מחייבים אותנו לבחון באופן רציני יותר את יחס הציבור הדתי לאמנות ולאמנים הבאים מבין שורותיו. הדור האחרון כבר אמר את דברו. המונים – בנות ובנים – מציפים את מגמות האמנות המגוונות בחמ"ד. מאז פרצה 'אמונה' דרך וייסדה את האולפנה הראשונה לאמנות ואת המכללה האקדמית ללימודי אמנות, הוקמו עוד עשרות מגמות באולפנות ובישיבות. סקר שערכה 'אמונה' לפני יותר משנה מעלה כי רוב מוחלט מבעלי הדעה (88%) רוצה שיותר נשים דתיות לאומיות, יעסקו בתחומים של אמנות, תרבות, קולנוע וספרות בישראל, בעיקר כדי לתת ביטוי לקול הייחודי שלהן. רוב מוחלט מבעלי הדעה (82%) אמרו כי היו מעודדים בת משפחה (אם, אישה ובת) לעסוק בתחומים של יצירה קולנועית, ספרותית או אמנותית אחרת באופן מותנה או בלתי מותנה. הפתרון הקל הוא לאסור, להוציא אותם אל מחוץ למחנה ולהפוך את אלפי הצעירים והצעירות לבלתי נורמטיביים. הפתרון הראוי והנכון הוא להתמודד, לשקול, להציב מערכת של שיקולים ערכיים והלכתיים, להפוך את היצירה לחלק מהעולם המלא והמורכב יותר של הצעירה והצעיר הדתי. ה"חששיזציה" המוגזמת, הפחד המשתק, האיסור הגורף, אינם דרך של התמודדות חינוכית. ההנהגה הרוחנית הראויה חיפשה תמיד, ואף מצאה, דרכים להתיר בגבולות ההלכה. כבר מזמן נשמעת הטענה כי השינוי המלווה את חינוך הבנות אינו חל על מערכות החינוך של הבנים. הבנות מרבות לימוד ופעילות במסגרות העוסקות בזהותן היהודית, הישראלית והנשית, הן מרחיבות את השכלתן התורנית, ואילו במסגרות החינוך לבנים ממשיכים להפטיר כדאשתקד. אין סינכרוניזציה בין השינויים העוברים על מערכת החמ"ד של הבנות לבין המערכת של הבנים. בסוף, כדאי לזכור, הם הרי צריכים להיפגש זה עם זה. מי שלא יכול לראות תמונה על קיר, יתקשה גם לשוטט ברחובה של עיר, ואף יקשה עליו לקיים מערכת משפחתית בעלת חלוקת תפקידים שוויונית. התורה מגדירה את הנשים כחכמות-לב. זהו ביטוי נדיר ומיוחד המיוחס לעוסקות במלאכת המשכן. חכמת הלב הזאת היא, לטעמי, השילוב המנצח של השכלה, מקצועיות, אינטליגנציה ויכולת רגשית גבוהה. חכמת הלב הזאת מאפיינת בעיקר נשים יצירתיות, כאלה שמסוגלות לקחת רעיון ולממש אותו בהצלחה, כאלה שיודעות למקסם את יכולותיהן, כאלה שיודעות לפרוץ דרכים ונתיבים ולהשאיר מאחוריהן חותם ייחודי, צליל, טעם ורגש נשיים, מובהקים. הגברים מסתפקים בהבאת תרומה למשכן, ואילו הנשים "אשר נשא לבן אותנה בחכמה" – אינן מסתפקות במוכן. הן טוות את העיזים, הן יוצרות במו ידיהן, הן מגוונות תכלת וארגמן, תולעת שני ושש. לצערי, אני מכירה חלק מן הפרשנויות השוביניסטיות, וגם את המובאות התלמודיות ומדרשי האגדה, הקובעים ש"אין חכמה לאישה אלא בפלך", ושראוי לה לנתב את כל חכמתה לתחום הטוויה והאריגה ולא להתערב בשום נושא אחר. זאת התפיסה שהדירה נשים מעולם לימוד התורה, זאת הגישה שמנעה מנשים במשך שנים ארוכות עיסוקים וזכויות והשתתפות ביצירה הגדולה. זהו דפוס החשיבה של חכמים, אשר בדורם לקו בעיוורון מוסרי ונפלו לתוך בורות, בורות נשברים. אלה הבורות אותם אנו משתדלות היום לזהות ולסתום כמיטב יכולתנו, כדי שתורת החיים שלנו תהיה מלאה יותר בחכמת-לב נשית ותתווה עבור כולנו דרך סלולה וישרה יותר בעולם של תורה ויצירה יהודית. לא התמונה שעל הקיר הייתה צריכה לעורר חשש, אלא דווקא תמונת ההתנהלות והפחד משינוי במכללה באותה עת. במסגרת ליאורה מינקה - יו"ר תנועת האישה הדתית לאומית – "אמונה", תושבת העיר תל אביב, נשואה לשמוליק, אם לארבעה וסבתא לנכדים. עשתה את שירותה הצבאי במסגרת הנח"ל, בוגרת תואר ראשון ושני בספרות וחינוך. בעבר שימשה כמפקחת במשרד החינוך. בשנות ה-90 נבחרה לייצג את המפד"ל כחברת המועצה הדתית בת"א, והייתה גם חברת מועצת עירית תל אביב-יפו. היא מכהנת עד היום כחברה בהנהלת חברות ציבוריות ובועדות ציבוריות וממלכתיות שונות. אחיה, נועם פרום ז"ל, היה חבר קיבוץ שדה אליהו וקשריה עם הקיבוץ הדתי נוצרו דרך פעילות חברתית וחינוכית משותפת. תנועת אמונה נחשבת כיום לארגון הגדול ביותר בציונות הדתית ובהנהגתה של ליאורה, זכתה "אמונה" בפרס ישראל על מפעל חיים: תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. מובאות מיום שנולדה סוגיה הלכתית חדשה, נמצאים לה כבר פוסקים. אמנם מורי ההלכה לא מיהרו לבדוק במו עיניהם את התרנגולת, אבל ספק כבר לא נותר: טרפה היא! אין סינכרוניזציה בין השינויים העוברים על מערכת החמ"ד של הבנות לבין המערכת של הבנים. בסוף, כדאי לזכור, הם הרי צריכים להיפגש זה עם זה. מי שלא יכול לראות תמונת אשה על קיר, יתקשה גם לשוטט ברחובה של עיר, ואף יקשה עליו לקיים מערכת משפחתית בעלת חלוקת תפקידים שוויונית. ליאורה מינקה - יו"ר תנועת האישה הדתית לאומית – "אמונה", בוגרת תואר ראשון ושני בספרות וחינוך. בעבר יצגה את המפד"ל כחברת המועצה הדתית בת"א, והייתה גם חברת מועצת עירית תל אביב-יפו. מכהנת כחברה בהנהלת חברות ציבוריות ובועדות ציבוריות וממלכתיות שונות. אחיה, נועם פרום ז"ל, היה חבר קיבוץ שדה אליהו. תנועת אמונה נחשבת כיום לארגון הגדול ביותר בציונות הדתית ובהנהגתה של ליאורה, זכתה "אמונה" בפרס ישראל על מפעל חיים: תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
חסר רכיב