תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

להתקדם לאקדמיה

05/12/2010
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים חשוון - כסלו תשע'א 745 (2)
להתקדם לאקדמיה
להתקדם לאקדמיה התיוונות או מניעת התנוונות? הרב רונן לוביץ' עבור חלק הארי של הנמנים עם שורות הציונות-הדתית לא מתעוררת כל בעיה במפגש בין זהותם הדתית ובין עולם הלימודים האקדמיים. אולם עובדה היא שסוגיה זו זכתה לאחרונה לעלות לעיון ולדיון בכתבי עת ובכנסים אחדים, והובעו בהם חיבוטי נפש לא פשוטים ואף הסתייגויות של ממש . הבעייתיות מבצבצת משני תחומים: האחד נוגע להוויית החיים הסטודנטיאליים. במוסדות להשכלה גבוהה נוצרים באופן טבעי קשרים חברתיים בין סטודנטים וסטודנטיות, דתיים עם שאינם דתיים, המתפתחים דרך לימוד משותף בקבוצות קטנות, לעיתים בלימוד בזוגות, דרך שיחות קרובות בהפסקות, ובאמצעות בילוי משותף מעבר לשעות הלימודים. מזווית הראיה הדתית קשה להקל ראש בהשלכותיו של הווי זה. התחום האחר עוסק בתכני הלימוד בעיקר במדעי היהדות ובמדעי הרוח. די אם אזכיר כדוגמאות ספוראדיות את ביקורת המקרא, השוואת דתות, סתירות בין מקורות חז"ל לתפיסות היסטוריות, תפיסות מחקריות בדבר התפתחות חגי ישראל, התורה שבעל-פה וכיו"ב, שיטות מסוימות בפילוסופיה ובפסיכולוגיה ועוד. באשר לתכנים אלה, אין ספק שהבא לאסור על לימוד מדעי הרוח קלה תהיה מלאכתו. הוא יוכל לתמוך יתדותיו במגוון אמירות המצויות במקורותינו כגון: "אל תפנו אל האלילים", "הקורא בספרים החיצוניים אין לו חלק לעולם הבא", "גזרו חכמים שלא ילמד אדם את בנו יוונית", "מנעו בניכם מן ההיגיון", חרם הרשב"א על הפילוסופיה ועוד. ואכן, בציבור החרדי הוטל כידוע איסור קטגורי על לימודים אקדמיים, ואיסור זה הולך ומתרופף בהתאם לכורח המציאות. לפיכך מאפשרים יותר לימוד של מקצועות פרקטיים בעלי אופי ניטרלי, ומקפידים שיתקיימו במוסדות בעלי הפרדה מגדרית ואוריינטציה דתית. אפשר כמובן להתווכח ולהתמקח בפרשנות המקורות, וכך אכן עשו רבנים רבים מעת שהחל הפולמוס בין עולם התורה ותנועת ההשכלה. ברם, לדעתי, אין זה נכון להתייחס לבעיית ההשכלה האקדמית בדורנו מתוך העתקת אמרות חכמים ודברי פוסקים שנאמרו בהקשרים ובזמנים אחרים. אנו ניצבים היום בפני עולם שונה, המחייב התייחסות שונה. על מנת להבהיר את כוונתי אשתמש בדוגמה ממן העניין, ממקרה שעניינו הוא התמורות בענייני לימוד בעת החדשה. בשנת 1919 התיר החפץ חיים לשרה שנירר לפתוח את בית הספר 'בית יעקב', ממנו החל להתפתח לימוד מסודר של נשים דתיות. הוא לא גזר את מסקנותיו מתוך המקורות הראשוניים ולא התפלפל בלמדנות עם המקורות שאסרו זאת, אלא קבע קביעה חד משמעית שיש להבחין בין המציאות בה נדון הנושא בעבר לבין המציאות בזמנו. החפץ חיים טען: "המלמד את בתו תורה כאילו לומדה תפלות - כל זה דווקא בזמנים שלפנינו... אבל כעת..." (ליקוטי הלכות סוטה כ"א). מה שיצר את שינוי היחס כלפי ת"ת לנשים אצל החפץ חיים ובקרב כל הבאים בעקבותיו, היה הפנמת העובדה שיש נושאים שאי אפשר לשפוט אותם במבט צר, אלא יש צורך במבט כללי מקיף יותר, מבט הלוקח בחשבון שהזמנים השתנו, ואתם גם היחס צריך להשתנות. כדי להבהיר עיקרון זה אמחיש אותו בנושא אחר. רב אשר שואלים אותו האם ללכת לאוניברסיטה, והולך בצורת המחשבה של למידה ישירה מאמרות חכמים ופסקי הדורות הקודמים ואומר "לא" – אילו היה חי לפני כמאה שנה והיה נשאל האם ללכת לארץ ישראל היה עונה בנחרצות: "לא ולא". הוא היה מביא את אמרות חכמים "אל תתחבר לרשע", "אוי לרשע ואוי לשכנו", "שלא יעלו בחומה", ועוד. מעבר לכל זה הוא היה אומר: יש חשש גדול שתתקלקל. אותם רבנים שדחפו לעלייה הבינו שאין מקום להחלת דברי הדורות הקודמים על מצב דורם. הם הבינו עוד שבצד החשש לקלקול הנמצא על כף אחת של המאזניים, יש בכף המאזניים השנייה גם הרבה מה להפסיד. הטענה שלי היא שמי שממשיך לנהל כיום את מלחמת החרדים בהשכלה או את מלחמת חכמים ביוונות, מנהל את מלחמת הדורות הקודמים, ולא עוסק בהתמודדות של הדור הזה. הדור הזה מחייב צורת הסתכלות אחרת. אנסח את משנתי החיובית כלפי ההשכלה הגבוהה מתוך התייחסות לארבעה היבטים: האישי, הדתי, הלאומי והעולמי. אם להשתמש במושגיו של הרב קוק: האדם, הקודש, ישראל והאנושות. א. ההיבט הכלל-עולמי: אנו נמצאים בעולם בו האקדמיזציה כבר כאן. היא איננה סגורה במוסד סגור, אלא שולטת בכל מרחבי החיים, גם כאשר מדובר בתחומי המשפט, התקשורת, הפעילות הציבורית ועוד. ההשכלה האקדמית מזינה את השיח ואת צורת החשיבה. לבחור בהתנתקות ממגע עם העולם האקדמי פירושו לבחור בחוסר תקשורת עם העולם בו אנו חיים. יתר על כן אני רואה בהתפתחות ההשכלה בכלל והעולם האקדמי בפרט, חלק מההתקדמות הכללית של האנושות, אותה התפתחות שאנו אמונים עליה בבית מדרשו של הראי"ה. ב. ההיבט האישי: אנו חיים בעולם בו המימוש העצמי הוא ערך מכונן וגורם מעצב בחיינו. יש המוצאים את סיפוקם בעבודת כפיים ונקווה שיזכו לברכת שמיים. אולם רבים הם שחשקה נפשם בהשכלה גבוהה, מתוך הבנה שרק כך יזכו להרחבת אופקים וליצירת אפשרויות תעסוקה שיוכלו להעניק להם גם משמעות, מימוש כישורים וסיכוי להרגשת סיפוק. אי אפשר להתייחס עוד להשכלה גבוהה כאל לימוד לשם פרנסה בלבד, בדומה לסנדלרות ולנגרות של פעם. לכן אין אפשרות לסנן כיום את מדעי הרוח. בדורות הקודמים היו רבים שבחרו את תחום לימודם ועיסוקם על-פי שיקולים אידיאולוגיים, כגון מידת התועלת לחברה, ולכן ניתן היה גם לנתב צעירים ללימודים שלא לפי משאלות לבם. לא עוד! כיום אי אפשר ואין טעם לנסות למנוע מאדם ללמוד את שחשקה נפשו. בפרפראזה על קהלת אומר: אי אפשר לכלוא את הרוח. המנסה לעשות זאת הוא כמי שסוגר את האורווה אחרי שהסוסים ברחו. ג. ההיבט הלאומי: אנו מדברים גבוהה-גבוהה על כך שאנו רוצים מדינה יהודית. אי אפשר לקרב את האידיאל הנכסף הזה בלי השכלה גבוהה. כשם שהחברה הדתית הבינה זה לא מכבר שעל מנת להשפיע בתחומי הביטחון והתקשורת יש צורך באנשי צבא ובאנשי תקשורת, כך הדבר בכל תחומי החיים. אם אנו רוצים לדאוג לכלל ישראל, ולא רק לאנשי שלומנו, אם אנו רוצים שתגבר השפעתם של יהודים מאמינים ושומרי מצוות בכל מרחבי החברה - מדע, משפט, אמנות, ספרות ועוד, עלינו לראות בהשכלה האקדמית אמצעי חיוני. יתרה מזו, אנשי האקדמיה ובראשם העוסקים במדעי הרוח אחראים במידה רבה לעיצוב דעת הקהל ולהטמעת רעיונות בחברה. אם איננו רוצים להפקיר את הזירה האינטלקטואלית לחשיבה פוסט-מודרנית ופוסט-ציונית, עלינו להיות שם. ד. ההיבט הדתי: חברה המדירה רגליה כיום מהשכלה גבוהה, דנה את עצמה לעוני כלכלי ולעוני רוחני-אינטלקטואלי, ומצבה של החברה החרדית מורה על כך בעליל. למען העשרת עולם הידע והרוח צריכים בזמננו גם בני תורה ורבנים להיחשף להשכלה גבוהה. בנוסף, הלימוד האקדמי מקנה כלים והרגלים של חשיבה שיטתית וביקורתית, הוא דורש מחויבות לאיכות ומעודד מחקר וכתיבה. ביהדות ארה"ב יש פתגם: "לעולם אל תזלזל בבורות ביהדות של הרב הרפורמי, בכפירה של הקונסרבטיבי ובבערות של האורתודוכסי". לא היינו רוצים שרבנים בארצנו יהיו למשל ולשנינה מעין אלה, ובוודאי לא היינו רוצים שיהיה בבדיחות כאלה שמץ של אמת. מקצת מהשיקולים הללו עמדו, מן הסתם, גם לנגד עיניהם של אותם גדולי ישראל שלמדו ועסקו בחכמות כלליות, ובהם: רבן גמליאל, שמואל, רס"ג, רבינו בחיי, רבי אברהם בר-חייא, ראב"ע, רמב"ם, רלב"ג, אברבנאל, מהר"ל, רמ"א, הגר"א ורבים נוספים. אני מאמין שגישה זו אף עולה בקנה אחד עם תפיסתו של הרב קוק שדיבר על כך ש"צריך באמת לעסוק בכל החכמות שבעולם ובכל תורות החיים, ובכל דרכי התרבויות השונות ותוכני המוסר והדת של כל אומה ולשון, ובגדלות הנפש ידע לזכך את כולם" (ערפילי טוהר עמ' מ"ו). הרב דיבר על ההשפעה המעשירה של הקודש והחול גם יחד על רוח האדם (אוה"ק א' עמ' ס"ז). הוא ציטט את דברי הגר"א: "כל מה שיחסר לאדם מחכמת העולם, נגד זה יחסר לו עשרת מונים מן התורה", והוסיף ש"הרחבת החכמה העולמית מוכרחת היא... למען יכיר את הסגנון הכללי של צביון הרוח שבדורו, כדי שידע איך לפרנסו להטיבו" (עקבי הצאן, עמ' קכ"ט). לאור זאת הוא תמך בתלמידיו בנימין מנשה לוין ומשה זיידל שהלכו ללמוד באוניברסיטה. כאשר זיידל התייעץ אתו מה ללמוד, המליץ לו על: "פילוסופיה, ספרות שמית והאקונומיה הלאומית" שיש להן השפעה רבה על האומה. גם לבנו, הרצי"ה, כתב הראי"ה קוק: "על דבר ההכשרה לאוניברסיטה, הלא אמרתי לך כמה פעמים שתעשה כנטיית רוחך הטהור" (צ' ירון, משנתו, עמ' 212). בנאומו בפתיחת האוניברסיטה העברית (תרפ"ה – 1925) השתמש הרב קוק בפסוקו של ישעיה הנביא: "ופחד ורחב לבבך". אכן, עלינו להיות מודעים לפחדים. החששות מפני ירידה דתית-רוחנית הם רציניים ולדעתי אין להקל ראש בהם. הם נובעים יותר מבעיית ההיבטים החברתיים שהזכרנו לעיל, שהיא רצינית וחמורה הרבה יותר מהשאלות הנוגעות לתכני הלימוד. כל מתפלל שחרית מבקש מדי בוקר: "אל תביאני לידי ניסיון", והיציאה אל חיי הקמפוס האקדמי יוצרת מצבי ניסיון לרוב. ברם, המענה הנכון לנושא זה איננו מצוי בעיצוב יחס של שלילה גורפת שממילא לא תועיל, אלא בהיכרות עם הבעיות ובהתייחסות ישירה אליהם. שח לי ידידי יונה גודמן, ששמע תלונות רבות מסטודנטים על רבניהם, שבהתנכרותם לכל העולם האקדמי, ניערו חוצנם מהקונפליקטים הבוערים שהטרידו את בוגריהם שפנו ללימודי אקדמיים. הם לא רצו להגיע לקמפוסים להעביר שיעורים וגילו חוסר מודעות לכל הנושא. סטודנטים בוגרי ישיבות מספרים כיצד הם עברו הכנה לתקופת השירות הקצרה יחסית בצבא, אך לא עברו כל הכנה לקראת החיים הארוכים שאחרי הישיבה. סטודנט אחד סיפר על שבת בוגרים בה הר"מים בישיבה דיברו עד כמה האוניברסיטה היא מקום שלילי ומזיק, כאשר הבוגרים כולם כבר בפועל נמצאים שם. התייחסות נכונה לאתגרים הכרוכים בלימודים במוסדות להשכלה גבוהה מחייבת מחד גיסא הכרה בכך שמדובר בבעיות אמיתיות, ומאידך גיסא הבנה שיש מה לעשות וצריך לעשות. רבנים ואנשי חינוך צריכים לזכור ששליחותם לא תמה בסוף התיכון. ראוי ללוות את הצעירים גם לקראת הלימודים העל-תיכוניים ובמהלכם. אפשר להצליח בכך רק אם נוקטים בעמדת מוצא חיובית כלפי עולם הההשכלה. שמעתי פעם אמרה מחכם אחד ששאל: "מה בין אוהב טוב לבין שונא רע?", ותשובתו הייתה: "אוהב טוב – אוהב הכל, משום שבכל יש קצת טוב, שונא רע – שונא הכל, כי בכל יש קצת רע...". נקודת המוצא שלנו בנושא צריכה להיות אהבת טוב, הגם שמעורב בו לא מעט מן הרע והבעייתי. מי שנוקט עמדה שלילית הופך בענייננו לבלתי רלוונטי. מי שאוחז בעמדה חיובית יכול לסייע בידי צעירינו להתקדם לאקדמיה ולצלוח את ים ההשכלה בבטחה. מובאות: ההשכלה האקדמית מזינה את השיח ואת צורת החשיבה. לבחור בהתנתקות ממגע עם העולם האקדמי פירושו לבחור בחוסר תקשורת עם העולם בו אנו חיים. אי אפשר להתייחס עוד להשכלה גבוהה כאל לימוד לשם פרנסה בלבד, בדומה לסנדלרות ולנגרות של פעם. לכן אין אפשרות לסנן כיום את מדעי הרוח חברה המדירה רגליה כיום מהשכלה גבוהה, דנה את עצמה לעוני כלכלי ולעוני רוחני-אינטלקטואלי, ומצבה של החברה החרדית מורה על כך בעליל סטודנטים בוגרי ישיבות מספרים כיצד הם עברו הכנה לתקופת השירות הקצרה יחסית בצבא, אך לא עברו כל הכנה לקראת החיים הארוכים שאחרי הישיבה. סטודנט אחד סיפר על שבת בוגרים בה הר"מים בישיבה דיברו עד כמה האוניברסיטה היא מקום שלילי ומזיק, כאשר הבוגרים כולם כבר בפועל נמצאים שם.
חסר רכיב