תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

וול - סטריט וירושלים

30/11/2010
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים חשוון - כסלו תשע'א 745 (2)
וול-סטריט וירושלים

יאיר שלג
השינוי בדמותו של עם ישראל – מעם שומר מצוות לעם שרובו חילוני – הביא לשינוי משמעותי גם בדמותם של חגי ישראל. במקום שבו שלומי אמוני ישראל המשיכו לקיים את החגים כמצוות אנשים מלומדה (לאו דווקא במשמעות השלילית של הביטוי הזה, אלא בפשטות מתוך חובה דתית, ולא מתוך חיפוש 'מסר אקטואלי'), ביקשו יהודים חילונים – גם בתפוצות ועוד יותר כחלק מן המהפכה הציונית - להעניק להם משמעות תרבותית-חילונית: ראש השנה ויום כיפור כחגים של חשבון נפש שאינו מכוון בהכרח כלפי שמיים; סוכות כחג המציין את ההכרה בכך שהנכסים שאנחנו צוברים בחיינו, במיוחד נכסי הנדל"ן, אינם מסיטים את אמונתנו בעליונות עולם הרוח; שבועות כחג הביכורים והחזרה לעבודת האדמה יותר מאשר חג מתן תורה; פסח כחג החירות – לאומית ואנושית גם יחד, וכיו"ב.
במכלול הזה, חנוכה נראה כמו החג הטבעי ביותר לציון על ידי העולם החילוני הריבוני. הרי לכאורה מדובר בפרוטוטיפ של המפעל הציוני, ובמיוחד ביחס למאבקה של הציונות בשלטון המנדט הבריטי: הנה, לפנינו יהודים בני העת העתיקה שמרדו בשלטון המעצמה הזרה, ובניגוד למרידות שאירעו כמה מאות שנים מאוחר יותר (המרד הגדול ומרד בר-כוכבא), כאן אף מדובר בסיפור הצלחה מרשים. אין פלא אפוא שהמהפכה התרבותית שיצרה הציונות אמצה אל לבה את חנוכה במלוא ההתלהבות. יותר שירים ציוניים נכתבו לכבוד החנוכה מאשר לכל חג אחר, ואחד מהם אף תמצת את התורה הציונית כולה, בהיפוך שיצר לתפישה המסורתית של החג: 'נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו'. באותה רוח, השם 'מכבי' הפך לאחד מסמליו של 'היהודי החדש' המניף את דגל הספורט ותרבות הגוף, הרבה לפני שהפך לסמלו של ההיפך הגמור: שמה של אחת מקופות החולים.
אבל בעשורים האחרונים, וככל שהזהות החילונית בישראל הופכת פחות לאומית ויותר אינדיבידואלית-ליברלית, מאותגרת התפישה הזו על ידי חילונים ודתיים גם יחד. מטבע הדברים, נדמה שהדתיים היו הראשונים להתחיל בכך: מתוך הביקורת על התהליכים שעברה הזהות החילונית, הם החלו לטעון כלפיה שלמעשה, חנוכה כבר אינו יכול להוות חג שמייצג אותה, שהרי היא הולכת ומאמצת יסודות זרים, ולמעשה 'מתייוונת' בעצמה. התגובה החילונית האינסטינקטיבית לכך היתה כמובן תגובה של כעס על נסיון ההדרה והצגתו כעוד ביטוי של 'הקצנה דתית'. אבל ככל שעברו השנים, החלו גם אינטלקטואלים חילונים להודות שמהותו של חנוכה אינה מאבק מדיני אל מול שלטון כובש (מהסוג שאפיין דווקא את המרידות הכושלות ברומאים), אלא מאבק תרבותי-רוחני על שמירת הזהות היהודית המקורית מול אימוץ השקפות זרות. ואם זוהי הגדרתו של המאבק, הרי החילונים בני ימינו אכן מצויים לכאורה בצד 'המתייוון'.
גם כמי שאינו מאושר מתהליך ההתבהמות של תרבות ההמונים החילונית בזמננו (להבדיל מהתרבות החילונית הגבוהה), אני מבקש לדחות את ההשוואה הזו. 'התייוונות' אינה חופפת לאי-שמירת מצוות, ולא כל מי שאוכל להנאתו נבילות וטריפות, מחלל שבת ועובר על שאר עבירות שבתורה, כבר מגיע לדרגת 'מתייוון'. המתייוונים הרדיקליים, אלה שמולם פרץ המרד החשמונאי, לא הסתפקו באימוץ בפועל של תרבות אלטרנטיבית אלא ביקשו להחליף באופן אקטיבי את הזהות היהודית המסורתית – במונחי הימים ההם, להקריב קורבנות אסורים על המזבח בירושלים. גם המתיוונים הפחות רדיקליים, אלה ש'התייוונותם' באה לידי ביטוי באימוץ פולחן הגוף היווני, לא היו כל אלה שביקשו לעסוק להנאתם בספורט (משום כך אין מקום לאירוניה המאפיינת לעתים מחנכים דתיים, המבקרים את עצם כינויה של אגודת ספורט ישראלית בשם 'מכבי'), אלא אלה מתוכם שהפכו את תרבות ופולחן הגוף לדת חלופית. כלל החילונים בני זמננו אינו עונה בהכרח להגדרה זו, אם כי צריך להודות על האמת שמספרם ועוצמתם של אותם חילונים (ולעתים, גם דתיים) שאכן הופכים את הגוף ופולחנו לדת חלופית עולה בהתמדה. כפי שבישר לנו רק לאחרונה מדריך התיירים הבינלאומי 'לונלי פלאנט', תל אביב זכתה מבחינתו לתואר היוקרתי 'העיר השלישית בעולם ברמת האטרקטיביות שלה', משום ש"הדת שמאחדת את תושבי העיר היא דת ההדוניזם, יש בה יותר בארים מבתי כנסת, אלוהים הוא הדי-ג'יי והגוף הוא המקדש החשוב בחיי התושבים". אכן, לא כל התל אביבים מתאימים להגדרות הללו, אפילו לא כל אלה מביניהם שמבקרים בבארים יותר מאשר בבתי הכנסת, אבל אלה מתוכם (וגם ישראלים אחרים, החיים מחוץ לתל אביב) שמבחינתם הגוף הוא אכן המקדש שלהם, בהחלט ראויים להגדרה 'מתייוונים בני זמננו'. למען האמת, נראה שהם גם לא יהיו מוטרדים יותר מדיי מהגדרתם ככאלה.
אבל אם נתבונן בתופעת ההתייוונות לא רק על פי תוכנה (פולחן הגוף), אלא על פי מהותה העקרונית, העל-זמנית, נגלה שלתואר הנכסף "מתייווני זמננו" יש מועמדים לא פחות ראויים מאשר אנשי תעשיית הפרסום ומפתחי השרירים ממכוני הכושר. הרי ברמה המהותית, התייוונות מכוונת לאותם יהודים ההולכים אחר עבודת האלילים של זמנם ומעדיפים אותה, על הנאותיה וטובות ההנאה שלה, על פני הזהות הרוחנית של היהדות.
אם נשאל את עצמנו, ברוח זו, מהי עבודת האלילים של זמננו, נוכל לומר שלא רק פולחן הגוף חזר לאופנה כעבודת אלילים מרכזית, אלא שעוד יותר ממנו בולט בימינו פולחן הכסף. רוצה לומר, הכסף לא כאמצעי להשיג צרכי קיום חיוניים, חומריים ורוחניים גם יחד, אלא כמטרה בפני עצמה; הכסף כמגדיר את ערכו של אדם לא רק בעיני החברה, אלא גם בעיני עצמו וסביבתו הקרובה; תאוות הבצע כתכונה שהפכה לא רק לגיטימית מצד עצמה, אלא גם כזו ש'מכשירה' כל ריסוק חברתי וניוון תרבותי-רוחני. הרי פרנסי החברות המסחריות אומרים לנו ללא בושה שמטרתן היחידה היא 'מקסום הרווחים', ואין לתבוע מהם כל אחריות לפערים כלכליים וחברתיים המתרחבים בשל פעילותן. אלה מאותן חברות העוסקות, למרבה הצער, בעיצובה של 'תרבות ההמונים' (כמו זכייניות הערוצים המסחריים) אף מוסיפות לכך, גם זאת ללא שום בושה, את האמירה ש'אין זה מתפקידנו לחנך את הציבור; אנחנו מציעים לציבור את מה שהוא רוצה'.
אין צורך להכביר מלים כדי להוכיח עד כמה התופעות שתוארו בפיסקה האחרונה הפכו למאפיינים בולטים של תקופתנו. אבל דומה שלא מיותר להוסיף כמה מלים על המתח שבין התופעות הללו לבין תפישת העולם היהודית. אם יש דבר אותו מדגישה תורת משה חזור והדגש בכל הנוגע ליחסים החברתיים, הרי זו בדיוק האחריות שחייב לחוש כל אדם ביחס לזולת שבסביבתו הקרובה, כמו ביחס לעולם כולו: העשיר אינו יכול להעמיד מול עיניו אך ורק את 'מִקסום הרווחים', ואף אינו יכול להסתפק במצוות הצדקה לאחר שאסף לעצמו את עושרו. חובה עליו להביא בחשבון את צרכיו של הזולת בכל שלב משלבי הפעילות הכלכלית: את שכרו של העובד בסוף יום העבודה; את צרכיו הקיומיים במהלך העבודה; את הצורך להפריש לעניים ולחלשים גם במהלכה של העבודה החקלאית ולא רק בסיומה; את חובתו לדאוג לאפשרות של העובד, אפילו של העבד, לקיים חיי משפחה משלו; את זמני המנוחה; את החובה שלא לנצל אפילו את מי שנזקק לעזרתך (איסורי ריבית וחזרת הקרקעות הנמכרות לבעליהן), ועוד ועוד.
והנה, למרות כל אלה לא רק שאנו מוצאים כיום לא מעט יהודים בפיסגת התרבות הקפיטליסטית הגלובלית, תרבות שכל-כולה מנוגדת לעקרונות היהודיים שצויינו קודם, ולא רק שביניהם אנחנו מוצאים גם לא מעט יהודים המזוהים כשומרי מצוות, משמע אמורים לכאורה להיות אף יותר רגישים משאר היהודים לגבי הקפדה על ערכי תורת ישראל; למרבה הבושה, הצמרת הכלכלית העולמית, ובמיוחד האמריקנית, הפכה כמעט מזוהה עם היהודים המאכלסים את אגפיה השונים: שרי אוצר אמריקנים, נגידי הבנק הפדרלי (הנוכחי והקודם), בכירי החברות המובילות בוול-סטריט, מרכז הקפיטליזם העולמי.
למעשה, הבולטות היהודית בעולמה של עבודת האלילים בת זמננו גבוהה בהרבה מבולטותם של היהודים בפולחן האלילים היווני בעת העתיקה. היהודים ההם הרי לא עמדו בראש מקדשי זאוס, אתנה ושאר האלילים. הם גם לא עמדו בראש המשחקים האולימפיים, שהיוו את שיאו של פולחן הגוף היווני. מבחינה גלובלית, המתייוונים ההם היו חבורה בלתי חשובה בעליל, של אנשים שחיקו את התרבות המובילה של זמנם, לא יותר מרבים אחרים שעשו זאת בפינות אחרות וחשובות בהרבה של האימפריה. חוץ מאחיהם היהודים, ששנאו אותם על מה שהם מעוללים לזהות הייחודית של עמם, איש לא היה רואה בהם גורם תרבותי וחברתי חשוב. לעומתם, המתייוונים בני זמננו – היהודים הנוטלים חלק בתרבות הקפיטליסטית הגלובלית - הם גורם מוביל בעיצובה של התרבות הזו.
משום כך, גם המאבק החשמונאי בן-זמננו הוא קשה ומסובך בהרבה מזה של מתתיהו ובניו. לא רק משום שנורמות ימינו גוזרות עליו שלא ייעשה בכלים אלימים של פגיעה פיזית ב'מתייוונים', ואכן אסור בשום אופן שייעשה כך - אלא בעיקר משום שהנסיבות המיוחדות של ההיסטוריה היהודית – החיים בגלות ודחיקתם המתמשכת לתחום הכלכלי, ביחד עם הסתגלנות והיכולת התרבותית-אינטלקטואלית לזהות בזריזות את שינויי הזמן ולהתאים עצמם אליהם – הפכו את היהודים לגורם כל כך מרכזי בתרבות וול-סטריט, עד שהם אינם מזהים כלל את הפער בינה לבין זהותם היהודית. הראייה, שכאמור בעולמה של וול-סטריט ישנם גם יהודים שומרי מצוות רבים, שאינם רואים כל סתירה בין הקפדתם על שמירת שבת כהלכתה לבין עיסוקם בששת ימי המעשה. אדרבה, רבים מהיהודים הבולטים בקפיטליזם הגלובלי רואים בבולטותם הזו, מעבר לכל פרופורציה של שיעור היהודים בעולם, הישג יהודי ועדות חותכת למציאותו של ה'גניוס היהודי'. אם המתייוונים של העת העתיקה לפחות לא השלו את עצמם שזהותם עולה בקנה אחד עם היהדות, הרי מתייווני זמננו בהחלט טוענים זאת, והדבר כמובן מקשה מאוד על עצם המאבק בהתיוונות הזו.
עם זאת, מדובר במאבק חיוני לא פחות מזה שנוהל על ידי החשמונאים. הוא חיוני לא רק לטיהור דמותה של היהדות עצמה ולשלמותה הפנימית, אלא גם לטיהור התרבות המערבית והתרבות האנושית בכלל. אם העת העתיקה יצרה בצדק את ההנגדה בין 'אתונה וירושלים' כהנגדה בין תרבות חומרית הממוקדת בגוף לבין תרבות הממוקדות ברוח, התרבות של ימינו צריכה לא פחות ליצור הנגדה ברורה בין וול-סטריט וירושלים – הנגדה בין תרבות חומרית הממוקדת בכסף לבין הזהות היהודית הרוחנית.

 

יאיר שלג

קורות חיים

יאיר שלג, בוגר ישיבת ההסדר הר עציון, בעל תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל ובי איי כללי. דוקטורנט בתכנית ליהדות זמננו באוניברסיטת בר-אילן. במסגרת עבודתו העיתונאית עבד בירחון נקודה, במוסף הארץ ובשבועון הירושלמי כל העיר. היה חבר מערכת עיתון הארץ, ואחר כך חבר בהנהלת מערכת העיתון. כיום כותב בעמוד המאמרים של העיתון, בנושאים שונים הנוגעים לחברה הישראלית והעם היהודי, ועובד במכון הישראלי לדמוקרטיה בתפקיד חוקר בכיר בתכנית דת ומדינה, יהדות ודמוקרטיה. יאיר שלג מתגורר בירושלים, נשוי לעיתונאית במבי שלג ואב לשלושה.

 

חסר רכיב