תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

לזכרם

24/06/2010
עמודים סיון - תמוז תש"ע (742) 6
ל ז כ ר ם
 

 

אברהם קולטטש (קול) ז"ל

 

נולד:  י"ד חשוון תרפ"ט (28.10.1928)

נפטר: כ"א ניסן תש"ע (5.4.2010)

קיבוץ עין צורים

 

קבוצת עין צורים אבדה אחד ממייסדיה וחבריה, אחד מאבני הבנין של הקבוצה. אבד בעל יקר ונאמן ואיש משפחה למופת. אני אבדתי חבר וידיד נעורים.

לאחר נפילת הגוש, עם חזרתנו מהשבי ועלייתנו למקומנו הנוכחי, חזר אברהם משליחותו כקומונר והצטרף לקבוצה למרות לחצים מבית שימשיך בלימודים. עניו וצנוע כדרך חיים היה בין חברי המזכירות הראשונה ושמש כגזבר מספר שנים. לאחר מכן נכנס להנהלת חשבונות לשנים ארוכות, עד צאתו לגמלאות.

אברהם היה מעורב בתהליכי השנויים שעברנו ואף על פי שלא היה אדם פתוח בדרך כלל, בייעוץ לחברים היה לבו פתוח ועשה ככל יכולתו כדי לעזור להם לעמוד על זכויותיהם. אברהם היה טיפוס של יועץ, גם למשפחתו שנעזרה בו רבות וגם בעניינים כלליים של הקיבוץ. שכלו החד, זיכרונו המיוחד ושיקול דעתו היו לברכה בכל מוסד בו היה שותף ולכל חבר ששאל לעצתו.

אברהם היה מתמיד. יושב רכון על שולחנו ועוסק במספרים כל היום ולפעמים עד השעות המאוחרות, מצרף צרופים וממלא דפים בכתב ידו הקטן, עוד לפני עידן המחשב. הוא התמיד גם בהשתתפותו בשיעורי הגמרא של יוסף שלזינגר, כל עוד כוחו עמד לו, ובעזרתו לכל מסיבה וחתונה. ידענו שאפשר לסמוך עליו. תמיד ידע לכתוב ולהקריא קטע רציני או היתולי, המתאים במיוחד לאירוע.

לי, אברהם, תחסר מאוד. הכרתי אותך למעלה מ-66 שנים. הרבה שוחחנו, הרבה התייעצנו, הרבה חלמנו חלומות. הרבה דברים התגשמו, חלקם עדיין לא...

נלחמת במחלות השונות שתקפו אותך במשך השנים בסבלנות ובנחישות ויכולת להן. גם בקרב האחרון, אותו ליווינו כל החברים ובני המשפחה שהתאספו סביבך, ראינו כיצד אספת כוחות ונלחמת בגבורה בכל הכוח שעדיין נותר בך אבל כבר לא יכולת. הצלחת לא לשבש את שמחת החג, חיכית עד צאתו ורק אז יצאה נשמתך בטהרה.

משפחת קול, תמיד נדע להעריך את התרומה הרבה של אברהם לפיתוח וביסוס הקיבוץ שלנו ואת עזרתו המיוחדת בכל..

יהי זכרו ברוך

 

(מתוך ההספד) גרשון שפט


נפתלי כהן ז"ל

 

נולד: ב' כסלו תרפ"ב (2.12.1921)

נפטר: כ"ד ניסן תש"ע (8.4.2010)                    

טירת צבי

 

נפתלי נולד בדורטמונד שבגרמניה. כשאסרו על היהודים ללמוד בגימנסיה, נשלח לישיבה של הופמן בפרנקפורט. אחרי ליל הבדולח עבר לאנגליה ומשם עלה ארצה ב–1945 עם גרעין בח"ד – "האנגלים" - 35 צעירים שהצטרפו לטירת צבי. נפתלי השתלב בעבודה ברפת החלב, ואחר כך בעדר הבקר לבשר. הוא מילא תפקידים בוועדת החברים, בוועדת בית הכנסת, כיהן כמזכיר הפנים, והצטרף למחלקת האריזה במפעל 'טיב'. כשהוטל עליו בניגוד לרצונו תפקיד 'משגיח הכשרות' במפעל, מילא אותו במשך שנים בשקט ובסבלנות, ולשביעות רצונם של הרבנים האחראים לכשרות המוצרים.

את נפתלי הכרנו כאיש הדואר של טירת צבי. הוא אמנם הגדיר את עיסוקו בדואר כתחביב, אך היה מקצועי לכל דבר ועניין. משנת 1946 ועד ימיו האחרונים עבד בדואר. בתחילה היה זה רק שק "בלומבה" שהגיע פעם בשבוע, אחר כך הייתה תיבת דואר בחיפה, ועם קום המדינה הופעל ה"דואר נע". בהמשך נוספה חלוקת עיתונים. העבודה רבתה והדואר היה ענף, אך נפתלי שמר אמונים גם לעבודה במפעל. נפתלי היה איש הדואר הוותיק בעמק.

בשנת 1951 הקימו נפתלי ומזל את משפחתם ונולדו שלושת ילדיהם: זאב, אתי וגברי. ביתם הנאה והנעים עם הגינה המטופחת היה בית מכניס אורחים; "מאומצים" בגיל החינוך או בני גרעיני נח"ל, שמרו קשר עם נפתלי ומזל שנים רבות אחרי שיצאו מביתם. מזל נפטרה לפני 18 שנים והוא המשיך בדרכו בעקשנות, בדייקנות וברוח טובה. הקפיד על זמני התפילות, התייצב כל ערב לשיעור משניות בחדר העיון והשכיל לקבל עזרה כדי להמשיך לתפקד. עד כחודשיים לפני פטירתו, המשיך לתרום כמיטב יכולתו, בעיקר בעסקי העיתונים והדואר וגם בדברים אחרים. נזכור את נפתלי חרוץ, נאמן מתמיד ואחראי.

 

(מתוך ההספד)


חנה פשחור ז"ל

 

נולדה: ח' תמוז תר" פ (24.6.1920)

נפטרה: כ"ה אייר תש"ע (9.5.2010)

עין הנציב

 

חנה. חיננית ונושאת חן וחסד לסובבים אותה. יפהפייה בהופעתה ובהתנהגותה.

הבטתי בחנה לא אחת כמופת. רעיה, מטפלת, ידידה ובעיקר קסמה לי אישיותה כאם.

חנה הייתה אשה אוהבת. כה רחב היה לבה ומלא אהבה. בפגישותיי עם חנה ומוישה, תמיד האירה האהבה את היותם יחדיו.

 

בזיכרוני תמונות. אני הולכת בשביל ורואה פעוט בוכה וצורח. אני מנסה לדבר אליו דברי ניחומים והוא בוכה בלא הפוגה, ואז מופיעה חנה, פורשת את שתי ידיה, נושאת הפעוט, נושקת על לחייו וממלמלת דברי חיבה, והילד משתתק מיד ומחייך. מעיין אהבה זה הוא שהצמיח עץ משפחה גדול ונפלא של ילדים, נכדים ונינים רבים - שבט אדיר רב ענפים שעמד בסערות ובפגעים רבים. שכול ומוות לא יכלו לאהבה הזו.

 

ערב יום העצמאות, אני פוגשת בחנה בשביל המוליך לבית הכנסת. בין הערביים, חנה ואני מסתובבות ומביטות אל הרי הגלעד ובעמק הנפרש מתחת. וחנה אומרת: "איזו שלווה, איזה יופי. כמה נפלא הוא העמק הזה שלנו". וכשחנה אומרת "שלנו", אני מלאת גאווה על יכולתה לחלוק עמי את האהבה הגדולה למקום. ואז אמרה: "אני פוחדת, משהו עומד לקרות"... בסוף הקיץ פרצה מלחמה. היה בה חוש בריא של הבנה. רגישות כה עמוקה, אשר לעיתים הביאה אותה לצפות את הבאות, לטוב ולרע.

 

לבה היה קשור בעמק הזה, במעיינותיו. לילדים סיפרה את אגדת המעיין; חנה הייתה מספרת נפלאה. נרגשת, נלהבת ומזדהה. בכל שנות עבודתה החינוכית, השפיעה חנה שמחת חיים, יצירה, חיברה שירים והפריחה עפיפונים של אמונה ותקווה עם ילדיה, חניכיה. קשים היו החודשים האחרונים אך שוב עלתה לפניי כימים מאז, ביום מן הימים בכניסתי לנווה עינ"ב, קיבלה את פני מסורקת ולבושה ועיניה זורחות באור כחול: "היום יום חג", אמרה לי... "מישהו בא לבקר". חנה ארוכת הצמה והרגליים, צעירה, נלהבת ונער ג'ינג'י לצדה, נתמזגה והייתה לאחת, עם חנה הישישה המחייכת מול עיניי.

(מתוך ההספד) אבישג איילי

 יהי זכרה ברוך.


שלמה רון ז"ל

 

נולד: ט"ו בשבט תרפ"ח (6.2.1928)

נפטר: כ"ז אייר תש"ע (11.5.2010)

משואות יצחק

 

אבא שלנו, צעיר בן 87. סיפור חייך שזור בתולדות ארץ ישראל; אין פרק בהיסטוריה של העם שלא היה לך בו חלק:

מלחמת העולם, גרמניה - היית שם, ברחת בעודך בן 15 והגעת לארץ רחוקה – לאנגליה, בה התחלת הכל מחדש.

ראשית ההתיישבות היהודית - הגעת לארץ ישראל ושוב התחלת מחדש.

פלמ"ח, הגנה - בנית, לחמת ואפילו ישבת בכלא הבריטי והמשכת להיות ציוני של ממש.

ההתיישבות העובדת - היית מראשוני עין הנצי"ב, שם גם הכרת את אמא בסיפור אהבה שזור סיפורי מורס ומוצבים.

והיית הצלם הכי טוב, הנגר הכי מדויק וכמובן מרכז הקניות המיתולוגי.

אבל לא על זה רציתי לספר. רציתי לספר לכם באיזה אבא זכינו אנחנו ובאיזה סבא זכו ילדינו.

אבא היה אמן עם נפש של אמן, שידע להפוך עץ דומם למשהו חי, נושם וזורם.

וישנה גם המוסיקה, שהייתה נשמת אפך, שזרמה בדמך, ומי שניסה להתקרב לביתנו ביום שלישי בשעה שש בזמן החוג למוסיקה יודע על מה מדובר – שום מתחם סטרילי של השב"כ לא היה חסום יותר ממנו.

והצעצועים, התמונות, הארונות, המדפים והנתינה האינסופית.  

אבא שלנו לא ידע לשנוא, לכעוס או לשמור טינה, אפילו על הגרמנים שגרמו לו סבל שאין לתאר אמר שהם היו ילדים וצריך להבין אותם.

אבא, כשעמדנו ליד מיטתך וראינו איך החיים עוזבים אותך לאט לאט – למרות מה שהרופאים אמרו - ידענו שאתה מרגיש שאתה מוקף במשפחה אוהבת, באנשים שהשארת  בהם חותם ובהמון המון אהבה, ושאתה יודע שאנחנו נשמור על אמא ואתה תמשיך לשמור עלינו בדרכך המיוחדת.

 

בתו, דפנה פאר (מתוך ההספד)


יוסף יוחנן גוטליב ז"ל

 

נולד: ד' אב תר"פ (20.7.1920)
נפטר: ז' סיוון תש"ע (20.5.2010)
יבנה

 

בהפטרה לפרשת 'נשוא' אותה נקרא מחר, מנוח, אביו של שמשון, שואל את המלאך שבישר לאשתו על הולדת בנו – מה שמו. דו שיח שמזכיר לנו את זה של יעקב עם המלאך במעבר יבוק. לדעתי, המשותף ליעקב ולמנוח, הוא ההתמודדות עם חוסר הוודאות. זה הניסיון למצוא תשובות לשאלות דווקא במבחנים הגדולים ביותר בפניהם ניצב המאמין.

 

יוסף היקר,

גם אתה כמאמין נאבקת בחוסר הוודאות בתקופת השואה. אבל בזכות האמונה הגדולה שלך, שרדת את כל הדברים הנוראיים שחווית, ושקראנו עליהם בעלון המקומי לקראת 'יום השואה והגבורה' האחרון. ולא הסתפקת רק בלספר את הסיפור האישי שלך, אלא גם דאגת שכל חבר ביבנה שאיבד את משפחתו בשואה יוכל להנציח את שמות יקיריו באנדרטה שהוקמה לזכרם בבית העלמין שלנו. הובלת במוסדות את כל המהלך של בניית האנדרטה בצורה מעוררת כבוד ובזכותך יש לנו מקום להתכנס בו בכל שנה בעשרה בטבת, כדי להזדהות עם אלה שאיבדו את היקר מכל.

 

שנים רבות ריכזת בלול שלוחה לרבייה, והפגנת ידע מקצועי משולב בכושר ניהול מעולה. מעבר לעבודה היומיומית, גם הקרנת על העובדים מאישיותך המיוחדת.

ברוך ה' זכית שבאחרית ימיך המשפחה היפה שבנית כמענה לצורר, עשתה הכל כדי להקל עליך את הסבל.

 

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים!

 

יוסי בן טולילה


חסר רכיב