תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

על המדף

24/06/2010
עמודים סיון - תמוז תש"ע (742) 6
על המדף
דרשוני - מדרשי נשים

על המדף

"דִרְשוּנִי" מדרשי נשים

מאת: נחמה וינגרטן מינץ ותמר ביאלה

הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד 2009

 

דרשוני בנותיי

בספר יפה להפליא, קנקן משובח, מזגו לנו כשלושים וחמש נשים קרוב למאה יצירות קצרות הקוראות קריאה חדשה טכסטים עתיקים וקנוניים ומשמיעות דרכם את קולן המיוחד, "מדרשי נשים". גיוון הכותבות, הסוגים הספרותיים בהם הן עושות שימוש, הרמה הספרותית והלשונית של המדרשים, התכנים הבאים לידי ביטוי בהם וטיב קשרם אל המקורות הוא רב עד מאוד, ומציג בפני הקורא מניפה צבעונית מרתקת של יצירה הקוראת בקול רם: הננו כאן, בבית המדרש שהוּדרנו עד כה מחלקים גדולים ממנו, וכאן אנו אף מתכוונות להישאר ולהמשיך ליצור, ובעוצמה גדולה.

המדרשים מובאים על פי סדר המקרא (ממעשה בראשית, דרך האמהות והאבות [ובסדר זה כמובן], ועד למגילת רות) ועל פי נושאים אחרים (תלמוד תורה, בין אדם למקום, "שעשני אשה" ועוד), בלוויית ביאורים קצרים וכן פתח דבר ואחרית דבר מאת שתי העורכות שבו הן פורשות את השקפת עולמן באשר למקומה של האשה בעולם הידע והיצירה הדתית וכן את מעשה הספר ועשייתו.  כן צורפה לספר (וגם על כך יש לברך) רשימת הכותבות ופרטי ביוגרפיה בסיסיים אודותיהן. רשימה זו מגלה עד כמה מגוון עולם הכותבות ועד כמה הן שונות זו מזו במה ששייך, דרך משל, למחויבותן המעשית למסורת.

וכך עוברים לנגד עיני הקורא בחלקו הראשון של הספר עשרת הניסיונות שנתנסתה בהן שרה, מדרשים המושמים בפיהן הנאלם של הגר או בלהה, סיפור על פטירת מרים ועוד, ובחלקו השני מדרשים העוסקים בברוריה אשת רבי מאיר, בארבע הבנות שבהגדה ובכאבה של המפילה את פרי בטנה ועוד. היצירות בנויות, בדרך כלל, על פי דגמי הספרות המדרשית, הליטורגית והפייטנית הקלאסית ודרכן מעבירות הכותבות את תפיסותיהן באשר לסוגיות הכרוכות במעמד האישה היהודית בחברה ובהיסטוריה של עם ישראל, במשפחה ואל מול בוראהּ ונשיותה.

כי על שלושה צירים, אומר המבוא לספר, הוא עומד: על הציר הספרותי (יצירת מדרשים), על הציר הנשי (הנשים ככותבות והנשים והנשיוּת כנושא) ועל הציר הישראלי (שממנו באות הכותבות). עניין אחרון זה איננו בולט בספר, אלא אם כן נראה את הכמיהה לגשם או את הכתיבה בשפה העברית כמאפיין ישראלי דווקא, ובצדק לא נקרא הספר בשם "מדרשי נשים ישראליות".

ובאשר לציר הנשי – כאן שאלתי את עצמי בשעת קריאת כל מדרש ומדרש האם אפשר לגלות שאישה כתבה אותו אם לא. יש להבחין, לדעתי, בין הנשיות כזיהויה של הכותבת (כולן, כמובן, נשים) לבין האישה כנושא (דמות מקראית נשית, עניינים הקשורים בלידה או בהפלת ולד, הדרת נשים מעולם התורה המסורתי) ולבין הנשיות כדרך של כתיבה. כאן עלי להודות שרק לעיתים רחוקות יכולתי לומר שקטע זה או אחר לא נכתב בידי גבר. לא תמיד יכולתי לחוש במה שמכנות העורכות בשם "נקודת מבט נשית" (להבדיל מ"רגעים אינטימיים בחייה של אשה") ואולי טוב שכך!! יישפט הטכסט על פי טיבו ולא על פי המהות המגדרית של היוצר או היוצרת אותו (אגב: ברב-המכר "תפילת נשים" שערכה ד"ר עליזה לביא נמצא תפילות רבות שנכתבו בידי גברים, וגם שם לא תמיד יכולת לומר מקריאת הטכסט אם אכן אשה היא שכתבה אותו). וכשעסקינן בשיפוט על פי טיב היצירה, רבות עד מאוד הן היצירות החכמות והחריפות, המעניינות והמענגות, המחדשות ומרחיבות הדעת שבספר. מחברות המדרשים מצטרפות כך בגאון, בלא רגש נחיתות או תחושת התבטלות, אל שורת יוצרי המדרשים של כל הדורות, מעלות נקודות מבט חדשות ומפרות את דמיונו של הקורא. עצם הדיון בנושאים שהספר מטפל בהם, נושאים שהרבה שתיקה סבבה אותם, ראוי לברכה של ממש, בין אם עשה זאת גבר או (כבמקרה שלפנינו) נשים.

ואחרונה, הציר השלישי: עניין המדרש. העורכות מגדירות אותו כ"פעילות פרשנית על טכסט קאנוני מקודש שעושה שימוש בכלים ובכללים שקבעו חז"ל", אך זו מופעלת בספר לא רק על המקרא אלא גם על טכסטים של חז"ל עצמם או על טכסטים אחרים כגון פיוטים, ההגדה של פסח ועוד. זו הגדרה כל כך רחבה עד שכמעט הכל שעניינו במסורת הטכסטואלית היהודית יכול להיות כלול בתוכה, כהגדרה הקלאסית של המדרש: "הפוך בה והפוך בה דכולא בה". דומני כי בספר שלפנינו פרצו חלק מן הכותבות את מסגרת המדרש הקלאסי, עד שלעיתים צריך אתה לשאול האם באמת כל היצירות שבספר ראויות לתואר "מדרש", או שמא די להגדירם לא פעם כסיפורים קצרים, הרהורים והגיגים, תפילות ופיוטים, יפים וכנים ככל שיהיו. מדרשים של ממש מצאתי במקום שבו מעתיקה הכותבת את מה שמכונה "כלי האדון" (היינו דרכי ההבעה והטכסטים של המסורת הגברית) ומנכסת אותם לעצמה, בביטחון ובלא מורא, כשהיא תובעת את חלקה (המוצדק) בתולדות ישראל ויצירתו: "כנד ארבע בנות" של ההגדה, עשרת נסיונותיה של שרה (אל מול אלו שנתנסה בהם, על פי המסורת, אברהם), בתים נוספים ל"ויהי בחצי הלילה" העוסקים בניסים שארעו לנשים, תפילת גשם המבקשת את ירידתו בזכות מעשיהן של נשים, ועוד קצת ממין אלה. מדרשים אחרים גיליתי במקום שבו אכן היה שימוש של ממש בטכסט העומד להידרש – פסוקי מקרא או קטעי תפילה וכיוצא באלה – כאשר חוקי המשחק העדין שבין קריאה מן הטכסט ("הפוך בה והפוך בה") לבין קריאה אל תוך הטכסט ("דכולא בה") נשמרו בחכמה. רק במקום שאיזון זה מופר, ומגמת הכותבת נכפית על הטכסט, חרגה הכותבת, לדעתי, מתחום המדרש אך עדיין נותרה בתחום היצירה הספרותית-תרבותית הנשענת על המקורות ומאששת באמצעותם אל תובנותיה ומכריזה ברבים על רצונה להשמיע קול אחר בכל עניין ועניין. הקורא בספר יחוש כי אכן שלושה סוגי יצירות יש בו: מדרש ההולך בצמידות בעקבות הדגמים המקובלים מזה מכבר, מדרשים המפתחים ומעשירים את דרכי הקריאה המדרשית, אך גם יצירות שהכינוי "מדרש" אינו תואם אותן אלא בקושי. אין, כמובן, כל רע בשילוב מעין זה של סוגי יצירות, ואולי הוא אף מוסיף לספר חן נוסף ומעשיר אותו.

אי אפשר היה להזכיר כאן את שמותיהן של כל הכותבות בספר, וכדי לא לקפח אף אחת העדפתי לדבר בלשון מכלילה. כולן – ושתי העורכות בראשן – ראויות לברכה הן על הלימוד המעמיק של המקורות העומד ביסוד דבריהן, הן על הפרץ היצירתי וכושרן הספרותי והן על נכונותן לצאת במרוכז ובעוצמה אל רשות הרבים ולהעניק לקוראות הספר ולקוראיו חוויה של מפגש אמיתי עם התמודדות חדשה אל מול מסורת רבת שנים, כששר המסורת היהודית עומד ומחייך, כי אכן "נצחוני בנותיי".

אביגדור שנאן

העיפרון כתב בעצמו - יפעת מור

 

 

על המדף

העפרון כתב בעצמו

יפעת מור

הוצאה לאור: צבי אורגד, 2009

 

 

יפעת מור, בתם של שרה ועקיבא יעיר חברי ראש צורים ונכדתם של יחיאל ולאה גרוס ז"ל, ושל דוד (דדה) ז"ל וחנה יעיר שתאריך ימים בבריאות מקבוצת יבנה, נשואה לשלומי מור. בני הזוג, הורים לארבעה, מתגוררים בראש צורים ועובדים יחד מזה שלוש שנים בגנון המשותף שלהם.

 

מה המשותף לחרדון קטום זנב, תפילה לאלוהים, העכבר שאוכל שיניים והבדלה של מוצאי שבת? התשובה פשוטה: על כל אלה ועוד כתב העפרון בעצמו! למען הדיוק, העפרון נזקק לקצת עזרה מיפעת מור. בספרה ימצאו כל אחד ואחת מהקוראים רגע או סיטואציה אתה הם מזדהים או בה הם נזכרים. המרחב בו משוטט העפרון, כמו בחיים, גדול: בבית או בכיתה, בקניון ובגן החיות, בטבע או בחלומות – עם כל מקום נפגשות המילים באהבה ובשייכות ומצליחות לדייק סיטואציות קטנות, חסרות חשיבות לכאורה, שבתוכן אנו מגלים חוויות שונות ומשעשעות המעוררות מחשבה. הספר נוגע בקושי להעתיק בזמן מהלוח, בזיכרון של סבתא אהובה, בפחד מהחושך, ברצון לגדול, בקנאה בין ילדים וכמובן בכמיהה האמיתית כל כך להיות מיוחד ונאהב – כל אלו מצליחים להפוך למחרוזת גדולה של שירים קצרים ואיורים צבעוניים ומקסימים. את היכולת לכתוב מנקודת מבט ילדית שכללה יפעת מן הסתם בעבודתה עם ילדים בגנון אותו היא מנהלת יחד עם שלומי בעלה, אך המסרים העדינים העולים מבין השורות מגלים מחשבה מעמיקה ורגישות פיוטית המלוות את מלאכת ההתבוננות. לאורך הספר נרקמת מבלי משים כמעין מורכבות פשוטה, שיש בה לדעתי בשורה אמיתית. כך למשל מונחת בפני הקורא תפיסה אמונית עקבית מנקודת מבט הפונה לאלוהים בפשטות ובתמימות, כשיחה ישירה וכנה הטובה ומדויקת לאין ערוך מהסלנג הכאילו חסידי שהתפשט סביבנו. פניה ישירה זו מנכיחה את היותו של ה' כמשגיח וכבורא, וודאי כחוויה יומיומית וכמחווה אוהבת. "כשאלוהים נותן לנו עננים" מציעה יפעת באחד השירים, "זה סימן שנדמיין ונספר סיפורים". לצד נוכחותו הפשוטה ניתן בכנות ובכאב לספר על כך ש"התפללתי על זה אולי מליון פעם - וזה עדיין לא עזר" ולשתף אודות חששות וגעגוע. במובן זה הספר החדש לא רק ממשיך בדרכם היצירתית של הקלאסיקות המוכרות לילדים פרי ידיהם של יהודה אטלס ופניה ברגשטיין (לה מקדישה יפעת את הספר כמקור השראה) אלא מעניק נופך ערכי נוסף, המוגש ללא תחושת מלאכותיות המוכרת לעיתים מהספרות הדתית לילדים.

מגוון מרכיביו של הספר הופכים את הקריאה בו לחוויה משפחתית מהנה. יפעת נוגעת במצבים מוכרים ומשותפים ומוסיפה להם איורים צבעוניים, פרי ידיה, המעניקים לספר ערך נוסף יחד עם העיצוב המוקפד והניקוד המדויק.

את הספר ניתן לרכוש אצל יפעת מור בראש צורים.

ראובן טבול   

חסר רכיב