תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

פנים חדשות בקיבוץ

24/06/2010
עמודים סיון - תמוז תש"ע (742) 6
נעים להכיר
משפחת ממן
עין הנצי"ב
חגי - 30
תהילה - 27
אייל - כמעט שנתיים
תהילה וחגי ממן "נבחרו" להיות המרואיינים תחת הכותרת: משפחה צעירה הנקלטת בעין הנצי"ב. מתוך "עשרות" משפחות פוטנציאליות עלה בגורלם להישאל ולענות...
המשפט הפותח נכתב באירוניה? בעצב? או רק כדי "לתת נופך קליל לרשימה", כמו שנתבקשו המראיינים?
האמת, ובלי שמץ של סארקאזם - כששומעים את תהילה וחגי יש חשק לרוץ ולהיקלט בעין הנצי"ב. לא מדובר בזוג נאיבי או באנשים שבחרו בעין הנצי"ב כברירת מחדל. גם לא באנשים שלא עברו בחיים דבר, ופשוט "נתקעו" בקיבוץ מתוך נוחות ושגרה, אלא יש כאן בחירה איכותית במקום ובקהילה. עין הנצי"ב זכתה בנקלטים אמיתיים.
חגי, בן 30, הגיע לעין הנצי"ב לפני תריסר שנים במסגרת גרעין נח"ל "אייל". במשך השירות התאהב במקום, בנוף האנושי ובנוף העמק. לאהבה הגדולה התווספו גם הפרטים הקטנים: מקום עבודה, חבר'ה ומשפחה מאמצת, חמה ומחבקת - משפחת גואלמן.
עם סיומה הרשמי של תקופת השירות, הגישו בקשה כמה מחברי הגרעין להישאר לעבוד כתושבים, מעמד מקובל היום בקיבוץ אך לא באותה תקופה... בקשתם נענתה בסירוב. עין הנצי"ב נותרה ללא חבר אחד מהגרעין.
חגי חפש עבודה עם בעלי חיים, את המגע החי הנושם, את המבט ה"אנושי". היה פה היה שם, אך האהבה שנדלקה בו לעין הנצי"ב לא כבתה, והוא חזר כעבור מספר שנים, כמבוגר עצמאי. באותן שנים תהילה מינץ ממושב קשת הדרימה לגוש קטיף, והקימה בנוה דקלים חווה לרכיבה טיפולית - מקצוע אותו למדה ובו התמחתה. מספר שנים יפות עד מאוד עברו עליה עד שהתרחשה ההתנתקות. תהילה יצאה מנוה דקלים בודדה. חברתה לדירה נהרגה מפגיעת פצמ"ר כמה חודשים לפני הפינוי. העצבות מחד, והמחשבה שלא ליפול לזרועות הדיכאון מאידך הביאו אותה להחלטה שהיא לא עוברת ממלון למלון - תרתי משמע, אלא מנסה למצוא מקום להיבנות בו. "הרכיבה הטיפולית של עמוס גלסנר" הביאה אותה לעין הנצי"ב.
עין הנצי"ב של השנים הללו, מעטים בה הצעירים וקשה שלא לזהות פנים חדשות.
מאיפה? מי? מה? איך? ההתנתקות שנכפתה והכאב המשותף הביאו את חגי ותהילה לשיחות ממושכות, להתחברות אישית. זו הייתה ההתחלה של אהבה שבהמשך התפתחה להקמת משפחה במקום בו בחרו להיות חברים מן המניין.
חגי עובד בשלוחת העגלים של הרפת, ותהילה מצאה את מקומה בטיפוח פינת החי ובהדרכה בחטיבה, שני תפקידים שדורשים מסירות, אהבה, דמיון. פינת החי קמה ומתפתחת להפליא בסיוע חגי ואבישי גרוס - "מה שאני מבקשת - מתמלא למחרת באורח פלא", אומרת תהילה. המקום הפך להיות ביתם השני של חגי ותהילה, פרי עבודה משותפת והרמונית.
ובינתיים גם נולד אייל (כבר כמעט בן שנתיים, ומחכה לאח, אוטוטו...), והזוג הפך למשפחה עם שאלות והחלטות.
אין ספק, תהילה וחגי אוהבים את עין הנצ"יב. אין זו אהבה עיוורת. הם רואים ומכירים את נקודות החולשה, אך הדברים היפים כמו גילויי ההתעניינות והעזרה ההדדית שמגיעים מהאנשים באופן טבעי, החיים הבטוחים בקהילה מוגנת, החיים בטבע (אייל גדל כ"מוגלי" מקומי) כל אלה מהווים את סוד הברק בעיניים כששואלים אותם: "מה אתם עושים פה?".
כמה נקודות בקיצור:
כלבים - יש לנו כלב, שמו דום-דום. אנחנו מבינים את הצורך בקשירת הכלב ומוצאים את המקום הנכון לשחררו.
אספה - יש לנו הרבה כבוד והערכה לדור המייסדים ובניהם, ובנושאים בהם דומיננטיים הזיכרונות והמסורת אנחנו מרגישים עדיין לא בנוח להביע את דעתנו.
ועדת קליטה - אנחנו כאן לא בזכות הוועדה. עצה: לאייש את הוועדה בחברים צעירים.
חדר אוכל - בשבת אוכלים בבית. אילו היו באות לארוחה יותר משפחות צעירות, היינו מצטרפים מדי פעם.
ובאותו עניין: הנוהג לארח ולהתארח כאן בעין הנצי"ב הוא מקסים וייחודי בעינינו.
ובכלל אנחנו בעד כל דבר שמוסיף חיים, צבע וטעם של המשכיות, לצד הרבה כבוד לעבר.
חסר רכיב