תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

הוא והיא

24/06/2010
עמודים סיון - תמוז תש"ע (742) 6
הוא והיא

 

הדר וקרן וייס


הוא:

כשאנשים הזהירו אותי על "האתגרים בחיי הקיבוץ" ועל פניהם הבעה מרחמת שגרמה לי להרגיש כמו שכיב מרע ביומו האחרון, חשבתי שמתכוונים לחליבת פרות בחמש בבוקר, לקורסי נהיגה מונעת על טרקטור או לכל היותר לסכנת הידרסות על ידי קלנועית. רק בשבוע שעבר גיליתי לחרדתי מה גודל האתגרים המצפים לי מעבר לפינה, וזאת עוד בטרם ראיתי ולו עטין אחד.
ניסיתי לעשות כביסה.
הסיפור המדובר התחיל בחולצת פלנל יקרה לי, משובצת עד בחילה אך בעלת ערך רגשי רב. במהלך תאונה מצערת (שקרתה בגלל חוסר זהירות של אשתי) נשפך עליה ליטר קולה שגרם לתחושת "אוי" חזקה באזור החפתים. היות שזכרתי במעומעם שאמרה לי בימי ארוסינו משהו שקשור לזה שכביסה לא תהיה אותו דבר, לא תהיה מכונת כביסה או משהו ושאני לא אגיד שלא זכרתי, אבל לא בדיוק זכרתי, אצתי לרעייתי וביקשתי שתפרט לי מה נוהל הכביסה בכפר הזה כשכולי תקווה שלא כלולה בו נסיעה אל הנחל של עין הנצי"ב.
כשהייתי קטן הכל היה פשוט. בגדים היו מתלכלכים, ואחרי פרק זמן שלא עלה על שלושה ימים הם נמצאו מקופלים מחדש בארון, ככל הנראה על ידי סיועו של גמד קטן שעד היום חפץ אני לפגשו ולהכיר לו תודה. לכשבגרתי והפכתי אחראי יחסית למעשיי, הדברים הפכו טיפה יותר מורכבים. התרגלתי לגשת בתדירות של, נניח, פעם בשבוע, אל מכונת הכביסה, כשבחיקי ערימת בגדים מדיפה כל טוב. הייתי מכניס אותה פנימה, מוסיף שתי כפות של 'אריאל' ומותיר כדילמה רק את השאלה באיזה אקט נבוב וחסר אידיאלים כדאי לי להעביר את השעה וחצי הקרובות. אמנם קרו גם תקלות וברשותי כבר תריסר חולצות שפס אופקי בצבע חום דהוי חוזר על עצמו בבית החזה של כולן, אבל התרגלתי לומר שמדובר בסט ובמשך שנים ארוכות אף אחד לא ערער על הדבר.
לראשונה בחיי גורמת לי כביסה לחרדה קיומית ולתחושת נחיתות. אני מוצא עצמי עומד מול כוורת ענפה של תאים ועליהם כיתובים מתנשאים שבוחנים את האינטליגנציה שלי; "פוליאסטר כהה", "כותנה רכה". מה זה כותנה?! המכונה בבית מעולם לא ביקשה כותנה. היא הייתה בולעת הכל ברעבון אין קץ ומשמיעה גניחה מתכתית של הכרת תודה. מה זה "מכנסי עבודה"? מאיפה לכם עם איזה מכנסיים אני עובד? כשל לוגי: אם בא לי לעבוד עם מכנסי כותנה, מה אז?
נתקלתי גם בקיבוצים שכנראה השקיעו פחות, או שהזמן עשה במכבסותיהם את שלו והשאיר על התגיות המחוקות חלקי מידע אפלים: "ארוך בהיר". "אפור". אני מחזיק ג'ינס ומרגיש חסר אונים.
הכי מוזרים הם אלה שמשתמשים בעגלות עם אמבטיה להובלת הסחורה, כולל את הבגדים התחתונים המוכנסים לשקים מיוחדים ("כי זו כביסה קשה" – כן, בטח). כבישי קיבוץ עשויים, כזכור, אספלט קשוח במיוחד, שכאילו אומר, "אני, אני מקום המדינה אני", והחיכוך בינו לבין הגלגלים מדיר שינה מעיניי. בכלל, רק לי מפריע טיול ברחבי הקיבוץ עם כביסה? אתמול עשיתי מסע כיבוס שכזה, דווקא חשבתי שעבר בסדר, עד שבסופו גיליתי שהריח מהגרביים שלי גרם לכל האגף המערבי של גן הוורדים לנבול.
אשאל בזהירות, מבלי לערב את המילה האסורה בעלת השורש פ.ר.ט.: למה לא מכונת כביסה בכל בית? האם הגיבוש הקיבוצי הקדמון היה אפשרי רק באמצעות מפגשים אקראיים במכבסה? למה כיבוס מרכזי, אבל מיקרוגל בכל בית? למה אף אחד לא חשב באותו האופן על כוורת תאים עם כיתובי "בצק עלים", "מרק", "פסטה ארוך בהיר" וכולי?
סוף דבר, השעה שתיים בלילה ואשתי בטוחה שאני מסמן את כל הבגדים שלי. האמת היא שהגיתי היום תוכנית זדונית וגאונית: לשלוח אותם כמו שהם ולאספם אחר כך מה"בלתי מסומנים". אגב, כשאני נזכר בהררי הבגדים שראיתי בתאים האלה, אני מבין שבין ציבור הקיבוצניקים וביני יש בכל מקרה משהו במשותף למרות הכל - או שגם הם חשבו כבר על הרעיון, או שגם להם פשוט אין מי יודע מה תפיסה מהירה.

היא:

באמת שהייתי מתחילה לכתוב את הטור יותר מוקדם. אבל הייתי עסוקה. עסוקה מאוד. עסוקה בלהסביר לבעלי מה ההבדל בין סינטטי בהיר לטריקו כהה.
והאמת? עסוקה בלהבין בעצמי.
בזמן שהסברתי לו הציפו אותי זיכרונות. זה התחיל בערך באזור היציאה מהבית - מין טקס התבגרות כזה.
לא, לא המעבר לבית נעורים. זה כלום.
אני מדברת על הפעם הראשונה שאמא שלחה אותי לזרוק כביסה.
המראה היה נורא הוד: תאים על גבי תאים (על גבי תאים) ועל כל תא כיתוב. כיתוב מסתורי. והיו שם פתחים. ולא היה מקום לחרטות - המרחק בין רצפת התא למקום עומדי היה רחוק מדיי... מה שנזרק לא שב. אבל מה אני אגיד לכם - לא הרבה השתנה.
"קרן... קרן!" הוא מנער אותי משרעפי, מחזיר אותי למציאות. "אז מה אני עושה עם החולצה הזאת? היא מלאה בקולה!". אני מסתכלת בו חסרת אונים. החולצה כהה. זה קל. אבל על התגית כתוב: 100% כותנה ואין בשום מקום כיתוב: "כותנה כהה" אני מצליחה לראות רק "טריקו כהה" ו"סינטטי בהיר"! מה עושים? איך אציל את מעמדי כ"יודעת כל" בענייני קיבוץ?
אני מבקשת את סליחתו ורצה החוצה.
מחייגת. בצד השני - קולה של אמא. עכשיו הכל בסדר...
תאמינו או לא - זה לא היה החלק הכי גרוע בסאגת זריקת הכביסה שלנו.
זה התחיל באשמתו (כמובן). הוא החליט, משום מה, לבדוק מה קורה אם מנסים למזוג קולה אחרי ניעור של 5 דקות, והמשיך בסירובו הנחרץ לסמן על התגית את המספר שלנו. הוא טען שהחולצה של "TNT" ולא של '341' ("מה זאת החֶברה הזאת בכלל?"); אחר כך הייתי צריכה להסביר לו למה בקיבוץ שלי לוקחים את הכביסה בעגלות ("כי... כי... כי ככה - כי ככה קבעו") וכשהוא הבין את הקונספט של העגלה הוא החליט לפצות בעזרתה על החסך שלו בכלי רכב והתחיל לרוץ אתה בכל הקיבוץ.
ואז הוא עוד התפלא שאחת הוותיקות צעקה עלינו שלא עושים מסיבות דיסקו בין 2 ל-4.
לא קל.
בסוף הגענו לכביסה והשאר כבר סופר, מוספר, נזרק, כובס, גוהץ והושם אחר כבוד בתא.
בתום היום המתיש ההוא בעלי שאל אותי למה, בעצם, אין לנו מכונת כביסה משל עצמנו. הוא הוסיף משל על מיקרו משותף וצחק. אז סיפרתי לו על המיקרו בחדר-אוכל, וזה כבר לא הצחיק אותו.
חשבתי קצת על מה שהוא אמר. זה בהחלט הגיוני, העניין הזה של מכונת כביסה לכל פועל. או לכל קיבוצניק. הגיע הזמן להתקדם!
אז ביקשתי ממנו להראות לי בדיוק איך זה עובד...
אחרי 5 דקות כבר צעקתי הצילו. מה זה?! כמה כפתורים, כמה תוכניות, כמה מידע מיותר שהמוח שלי לא מסוגל לקלוט.
זכרתי שהוא סיפר לי על הגמד הקטן שהיה מחזיר לו בגדים מכובסים ומקופלים לארון וכמה זה מתסכל שאותו גמד יצא לפנסיה עם הגיעו של בעלי לבחרות, אז לקחתי אותו לסיבוב במחסן בגדים.
עמדנו נפעמים מול תא מס' 341. בתוכו נחה לה בשלווה חולצה נקייה, מגוהצת ומקופלת. בלי כפתורים ובלי תוכניות.
המסקנה שלו לא איחרה לבוא: אם הגמד שלי נמצא כאן - גם אני נשאר כאן!
כדי לצנן לו קצת את ההתלהבות (בכל זאת, זהו תפקידי בכוח) סיפרתי לו על ממלכת ה"בלתי" הענקית והמאיימת, אבל זה כבר נושא לטור אחר.
ובכל זאת - אין ספק שבעלי מצא אהבה חדשה (ישנה) ומאז הוא חי באושר ועושר עם 341, יושב ומסמן בקדחתנות עם הטוש השחור ומת על זריקת הכביסה.
לא תשמעו אותי מתלוננת על זה...


לביא- עין צורים

חסר רכיב