תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

ענן האפר

23/06/2010
עמודים סיון-תמוז תש"ע (742) 6
חילוץ מתוך ענן האפר

 

"בכל זאת הגענו למרות הכל"...
סיפור (מקוצר) על חילוץ מתוך ענן האפר והאבק שכיסה את אירופה
בוקי ברט
יום רביעי 14.4.10 – השעה שש בערב ואני נפרד מחבר לעבודה - בני, בשדה התעופה בדבלין. בני עושה נסיגה מתוכננת מראש לפרנקפורט, מה שהתברר בדיעבד כאחת מהטיסות הכי יפות שהיו לו, ושגרמו לו להצליח לחזור הביתה ביום שישי לפנות בוקר... אני נאלץ להישאר לעוד יום עבודה באירלנד. איש המכירות שלנו אוסף אותי בשדה, ואנחנו נוסעים למלון שליד ביתו, כשעה דרומה מדבלין. המלון מפנק וכולל אינטרנט חופשי, דבר שמאפשר לי לצפות בחדשות של ערוץ אחד, ובסופן את התחזית של שרון וכסלר שפותחת בתמונות מדהימות של הר געש שהתפרץ באיסלנד. אני צופה ולא מפנים שההתפרצות הזו תשנה לי את התוכניות לחלוטין. אני הולך לישון ולילה טוב.
יום חמישי 15.4.10 – אני אמור לעשות חצי יום אצל לקוח גדול מאוד, שמייצר פחות או יותר את כל משחקי המונופול בעולם. איש המכירות ג'ייסון היקר מאחר בבוקר וכשהוא מגיע ואני נכנס לאוטו, הוא הולם בי בהודעה כי כל שדות התעופה באי הבריטי נסגרו בגלל הר הגעש, ואין לדעת מה צופן העתיד. מי שלא מכיר אותי לא יודע עד כמה אני שונא שהייה בחו"ל בשבת, וההודעה שלו מיד מפילה את מצב הרוח שלי, אם כי אני עדיין אופטימי, שזה לכמה שעות בלבד והכל יהיה בסדר. אני מסיים בהצלחה את הביקור אצל הלקוח, ושם פעמיי אל תחנת הרכבת על מנת לחזור לשדה התעופה בדבלין ממנו אני אמור לטוס ללונדון והביתה. ג'ייסון מציע לי לשקול לשנות את התוכנית ולקחת אוטובוס לנמל מעבורות (רוסלייר) שייקחני לווילס לנמל בשם פישגארד, ומשם ברכבת ללונדון. אני שוקל את העניין אבל למרות זאת מחליט לחזור לדבלין, אולי בגלל האופטימיות הבלתי נסבלת שלי. תופס רכבת לדבלין, מסדרים לי מהארץ מלון בשדה התעופה, ומיד לאחר הגעתי אני רץ לשדה התעופה על מנת להיווכח שאיש לא יודע מה ילד יום...
וכך, כשאני קרוב לדיכאון קליני, אני חוזר למלון לארוחת ערב ושינה, אלא שאני לא מסוגל לישון, ואני מעביר את הלילה בקפה וסיגריות, מודד את החדר הלוך וחזור, יורד לקבלה ומעביר את הזמן בטלפונים לארץ החל משעות הבוקר המוקדמות.
יום שישי 16.4.10 – אני אוכל ארוחת בוקר תפלה במלון, ורץ לשדה התעופה בכדי לאתר חלופות אפשריות. סוכנת הנסיעות שלי רוכשת לי כרטיס חדש ללונדון למוצ"ש, על מנת לחזור לארץ ב'אל-על' במידה ואכן תהיינה טיסות. בשדה התעופה אני מצליח לסדר לי טיסה חדשה על בסיס הכרטיס המקורי שלי ליום ראשון בערב ומעבר לכך כל אופציה אחרת לא מתגלה לי, כולל נדנוד בלשכת התיירות בשדה שלא מצליחה למצוא אור קלוש בקצה המנהרה. אני חוזר למלון, רוכש שני סנדוויצ'ים של סלט ביצים ונערך לשבת. במלון אני רוכש מראש ארוחת בוקר, וכן קפה חופשי לשבת, ומנהל השירות, אחרי תחינות, מסכים להכניס את הסנדוויצ'ים למקרר בניגוד להוראות המלון. וכך אני מקבל את השבת בתפילה בחדר.
שבת 17.4.10 – הטלוויזיה מבשרת על דחיות חוזרות ונשנות של אפשרות פתיחת שדות התעופה והמסכים במלון, אלה המפרטים את הטיסות אל ומדבלין, נמצאים בקטגוריה קבועה של ,CANCELLED כלומר ביטול הטיסות. השבת עוברת בעיקר בתפילה, שינה, קריאה, והחלפת סיפורים עם עוד רבים מאורחי המלון שנתקעו כמוני. במוצ"ש אני מחליט "להתנפל" על המצב. אני מוצא בקבלה בחור אירי צעיר המצויד במחשב ובאינטרנט, ואני מבקש ממנו לחפש לי מעבורת לוולס. להפתעתי תוך זמן לא ארוך הוא מוצא מעבורת כזו שיוצאת מנמל הממוקם כשעתיים דרומה לדבלין, אל נמל וולסי בשם פישגארד, ולטענתו משם יש רכבת שנוסעת 6 שעות עד לונדון... הבחור מזמין לי כרטיס למעבורת, ואני יוצר קשר עם איש המכירות המקומי אתו שהיתי בעת שנתקעתי, והוא ברוב טובו מסכים לקחת אותי לנמל המעבורת ביום ראשון בבוקר. מצב רוחי משתפר מעט עקב הסיכוי לתזוזה, ואני הולך לישון לקראת מסע ארוך ובלתי נודע.
יום ראשון 18.4.10 – אני קם ב-:004 בבוקר, מתארגן לקראת הנסיעה ובשעה 6:00 מגיע ג'ייסון ידידי ואנחנו שמים פעמינו לנמל רוסלייר. תוך כדי הנסיעה בני מארגן "צוות חילוץ" (ועל כך תודות מעומק הלב) ומנסה לאתר אופציות של הגעה הביתה בכל דרך שהיא כולל דרכים שנשמעות הזויות לחלוטין אלא שבמצבי הן חלופות סבירות. אופציות כמו רכבת בת 3 ימים מלונדון לאיסטנבול, רכבת של 18 שעות מפריז לרומא, מעבורות כאלו ואחרות מאנגליה לספרד ועוד ועוד, אלא שלצערי לא ניתן להזמין שום אופציה, משום שמערכות התקשורת (אינטרנט וטלפון) קרסו לחלוטין. כך או כך בשעה 8:15 אנחנו בנמל רוסלייר, והתמונה שמתגלה לי דומה עד כמה שדמיוני מעופף ל"יציאת מצרים"! כ-800 נוסעים עמוסי מזוודות, כולל משפחות וקבוצות מכל סוג צבע ושפה מנסים להיכנס למעבורת. לשמחתי ההזמנה מראש עזרה לי, ואני מהר מאוד יושב בתוך המעבורת הענקית, שעוזבת בשעה 9:00 להפלגה בת 3 וחצי שעות. תוך כדי ההפלגה אני מתיישב ליד בחור אנגלי צעיר שחוזר לביתו בלונדון, והוא מספר לי שהזמין מונית מהנמל בוולס לקארדיף, ומשם ברכבת מהירה ללונדון. החוצפה הישראלית שלי עוזרת לי והוא שמח מאוד שאסע אתו יחדיו, דבר שבדיעבד, מתברר, שינה את מזלי. אנחנו עוגנים בפישגארד ומחכים קרוב לשעה יקרה למונית, וכשזו מגיעה, אנחנו לא יודעים אם לבכות או לצחוק (האופציה הראשונה הייתה הקרובה יותר). מגיע נהג מנותק מהמציאות עם רכב שלא היה מתקבל במסגריה כתחליף לקומנדקר. אבל זה מה שיש ואנחנו מתחילים את דרכנו לקארדיף, כאשר המשימה היא להגיע לרכבת של 16:15 מקארדיף ללונדון. לא אלאה אתכם בפרטים, ואומר רק שתפסנו את הרכבת ב-30 השניות האחרונות, וגם זאת אחרי ריצה שכמותה לא רצתי מזה שנים, ואחרי שהנהג איבד את דרכו, והאנגלי "שלי" ניווט אותו בעזרת הטלפון הסלולארי שלו המצויד במכשיר ניווט. לוקח לי כחצי שעה ברכבת להסדיר את הנשימה, ולפתע מתחיל מזלי להשתנות, מהארץ מודיעים לי כי בחדשות הודיעו שביום שני ייפתחו מספר שדות תעופה, בני מודיע לי כי סוכנת הנסיעות שלנו מארגנת הסעה לספרד למספר נוסעים שלה שנתקעו ברחבי אירופה, ומעביר לי את מספר הטלפון של הבחורה שמארגנת זאת. מספר טלפונים לבחורה ולנהג בלונדון, ומתברר שאם אגיע עד שבע בערב ללונדון, אוכל להצטרף לנסיעת החלומות, לא לספרד אלא מלונדון למרסיי בדרום צרפת... מה אומר ומה אדבר? אני מגיע ללונדון בזמן, נפרד מ"האנגלי שלי" בחיבוק, ואחרי חצי שעה אני באוטו של יעקב (ישראלי שחי בלונדון כ-10 שנים, והוא בעל חברת היסעים). אני עושה היכרות עם הנוסעים האחרים, בדמות שני אנשי עסקים מתחום ההיי-טק שנשותיהם הצטרפו אליהם לסוף שבוע בלונדון ואנחנו יוצאים לדרכנו בת 1,400 הק"מ, מלונדון למרסיי. השעה 21:15. אנחנו מגיעים לדובר ועולים עם הרכב של יעקב למעבורת לחציית התעלה, ולאחר כשעה וחצי אנחנו עוגנים בקאלה שבצרפת. במעבורת אנחנו מסכמים על תורנות שמירה על יעקב הנהג שמא יירדם על ההגה, ואני עם כל האדרנלין ולמרות הקימה המוקדמת, שומר על יעקב והזוגות מאחור ישנים שנת ישרים. 1,072 ק"מ מפרידים בין קאלה למרסיי, ואנחנו מתוכננים לעשות זאת ב-10 שעות, על מנת להגיע לטיסה שאמורה לצאת ממרסיי בתחילה בשעה 13:00, אחר כך 14:00, ולבסוף גם זה השתנה. הדרך עברה למזלנו בשלום ובחלום של הנוסעים, לא כולל יעקב הנהג ואנוכי, ואחרי פנצ'ר על הכביש המהיר כחצי שעה לפני מרסיי, אנחנו בחזית הטרמינל בשעה 10:45 בבוקר, נפרדים מיעקב בחיבוק ותודה (שאגב גם עלתה לא מעט כסף).
יום שני 19.4.10 – הטרמינל במרסיי מפוצץ בנוסעים המשוועים לטיסה לארץ, ולצד טיסות למקומות אקזוטיים אחרים כמו מרוקו, טנג'יר, טוניס, לוב , אלג'יריה ועוד. השפה השולטת היא עברית. לצערנו אנחנו מקבלים דיווח ששתי הטיסות של 'אל-על' טרם עזבו את הארץ, ושוב מתחיל להתגנב חשש שמא השדה ייסגר.
סוף דבר - המטוסים ממריאים לאחר צפירת יום הזיכרון מהארץ, ונוחתים במרסיי. בשעה 18:00 ולאחר דחיות נוספות אנחנו ממריאים לארץ הקודש. במטוס כולם מספרים לכולם על הקורות אותם, והכיצד נחלצו ממלתעות האפר הוולקני. כעבור 3 שעות ורבע אנחנו נוחתים בנתב"ג, נושקים לאדמת הקודש ורצים איש איש לביתו.
מסקנות:
1. אף פעם אל תתקע על אי, ללא יכולת חילוץ יבשתית.
2. רצוי שסוכנת הנסיעות שלך תהיה בעלת יוזמה.
3. חשוב שהעמיתים לעבודה יהיו אסרטיביים כמו הצוות שלי במפעל 'סיפן'.
4. גם 2,000 ק"מ במכונית, מעבורות, ורכבת יכולים להיות קצרים כאשר היעד הוא שיבה הביתה.
5. גם אנגלי יכול להיות נחמד ומסייע.
6. ומעל הכול שום חו"ל לא משתווה לארץ הקודש ולקיבוץ המקסים שלנו. תודה לכל המתעניינים והמסייעים והקב"ה ישלם לכם את שכרכם.
סעד
מובאות:
מי שלא מכיר אותי לא יודע עד כמה אני שונא שהייה בחו"ל בשבת, וההודעה כי כל שדות התעופה באנגליה נסגרו בגלל הר הגעש, ואין לדעת מה צופן העתיד מיד מפילה את מצב הרוח שלי, אם כי אני עדיין אופטימי מספיק כדי לחשוב שזה לכמה שעות בלבד והכל יהיה בסדר
אני מתיישב ליד בחור אנגלי צעיר שחוזר לביתו בלונדון, והוא מספר לי שהזמין מונית מהנמל בוולס לקארדיף, ומשם ברכבת מהירה ללונדון. החוצפה הישראלית שלי עוזרת לי והוא שמח מאד שאסע אתו יחדיו, דבר שבדיעבד, מתברר, שינה את מזלי

חסר רכיב