תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

קו המשוה

23/06/2010
עמודים סיון-תמוז תש"ע (742) 6
קו המשווה: המתקנים
 

אלה הם המתקנים:
תקראו להם - יבואו.
גם אם לא - הם תמיד שם
מושיטים יד
לא יודעים לסרב
ברצון טוב
באהבת הרע
ומסירות אין קץ.


"המְּסַמֶּנֶת" - (עין הנציב)

 

סימן ההיכר הבולט ביותר אצל כל חבר ותושב בקיבוץ הוא מספר הכביסה הטבוע בבגדיו. לכאורה, זהו דבר טריוויאלי ופעוט הנחבא בין הקפלים, אך למעשה, מסתתרת מאחוריו תורה שלמה הצריכה לימוד, אימון וביצוע קפדני.

בעין הנצי"ב ממלאת את תפקיד "המסמנת" מזה 50 (!) שנה החברה חנה כהן.

 

חנה (לבית גרינבלט) הגיעה לקיבוץ מבלגיה, שם נולדה לפני 76 שנים. בשנות מלחמת העולם השנייה הסתתרה יחד עם אחותה במנזר, וכך שרדו השתיים, בעוד שהוריהן נספו. עם תום המלחמה שהתה במשך שנתיים בבית ילדים במרקיין, משם עלתה ארצה בשנת 1949 במסגרת "עליית הנוער". לאחר שנתיים של לימודים ב"בית צעירות מזרחי" בירושלים, הצטרפה לגרעין הבלגי ששהה בעין הנצי"ב. כאן פגשה את אלי, חבר הגרעין ההולנדי, והם נישאו והקימו משפחה לתפארת. מחמשת ילדיהם נולד דור המשך של 23 נכדים ו- 9 נינים, כן ירבו. שתיים מבנותיה של חנה נשארו בקיבוץ ומרים הבכורה ממשיכה את דרכי אִמָהּ כמנהלת ענף הבגד בעין הנצי"ב על כל שלוחותיו.

לעבודה במחסן הגיעה חנה בניגוד לרצונה לאחר עשר שנות עבודה מוצלחות במטבח. כדי לרצותה הובטח לה שאם התפקיד לא ימצא חן בעיניה, היא תוכל לצאת מהמחסן בכל עת שתרצה. מאז היא שם: תחילה - כרכזת עבודה, אחר כך - כמחסנאית ילדים וכמחסנאית חברים, בהמשך – כרכזת קניות, כאחראית על "מדידות" הקיץ והחורף של הילדים ועוד כהנה וכהנה. כיום היא עוסקת בכל עבודה נדרשת: מיון, קיפול, חלוקה, גיהוץ, אחריות על הניקוי היבש ועל ניקוי ספות וכורסאות, הכנת עבודה לחברות המבוגרות, אך בעיקר - סימון הבגדים, על כל המשתמע מכך.

בראשית עבודתה כמסמנת רקמה חנה את המספרים ביד: לחברים – בחוט ירוק, לילדים – בחוט סגול, ולזמניים – בכתום. לפני כ- 35 שנה, עם הגעתה של מכונת הסימון, הוקלה העבודה, אך כמות הבגדים רק הלכה וגדלה ("איפה הם שמים בבית את כל זה?", תמֵהה חנה) וכך נשאר העומס בעינו.

עם בנייתם של המכבסה ושל מחסן הבגדים החדש, הוקצתה לחנה פינת סימון משלה, ועד היום זוהי ממלכתה הפרטית. שם היא מתייצבת לעבודתה בשעה 6:00 בבוקר, כשהכול עוד שקט ויש פנאי לעבוד ללא הפרעות, ולשם מגיעים במשך היום, בנוסף לדורשי הסימון, עוד "קליינטים" רבים: זה מתייעץ בענייני תיקון הבגד, זה מביא מכנסיים לקיצור (חנה מסמנת וגוזרת אותם בעצמה), אחר מברר מתי יחזור ה"ניקוי היבש", ואחת התופרות מבקשת עצות מקצועיות.

לכולם עונה חנה בסבר פנים יפות, גאה על כך שהיא יכולה לתת לחבר שירות טוב, מודעת להכרת התודה שחשים החברים והתושבים לנוכח רמת השירות הגבוהה והמקצועית הניתנת להם על ידי ענף הבגד בעין הנצי"ב, מלאת סיפוק מהעובדה שהיא יכולה עדיין לתרום ולסייע בתחומי התמחותה.

העומס בעבודת הסימון הוא בעיקר בתקופת החגים ובראשית החורף, אז מגיעות לקיבוץ כל הקבוצות הזמניות: בנות המדרשה שבאות מחו"ל, בנות השירות הלאומי, חברי האולפן ועוד. בדרך כלל חנה משתלטת על העבודה בזריזות וביעילות, וכך כמעט ולא מצטברים בגדים בפינת הסימון.

את נקודת התורפה שלה מגדירה חנה כ"פתיל קצר". "אני מתרגזת מהר ולפעמים גם צועקת, אבל לאחר זמן קצר אני נרגעת, שוכחת ואפילו מתנצלת", היא מתוודה ומיד מוסיפה: "בסך הכול אני חושבת שאני בן אדם די נוח" (אנו מהנהנות לאות הסכמה).

ומה בעתיד? חנה מאחלת לעצמה שתוכל להמשיך בעבודתה גם הלאה - "כל זמן שרוצים אותי", אך בעיקר היא מבקשת - "שה' ייתן לי הרבה בריאות  ואריכות ימים – אם רק אפשר!"

 

אורה רינות.


"איזה פדיחות את עושה לי" - (מעלה גלבוע)

 

אין ספק שהבחירה הייתה קשה; במעג"ל יש הרבה אנשים שעושים מעשים טובים בשקט ובצנעה. למרות הקושי בחרתי את ה"צדיק" - קלמן יעיר, חבר קיבוץ, שחי במעלה גלבוע 40 שנה. ותיק השבט, ממקימי הקיבוץ, איש מעש וחזון, בן למרים ואפרים יעיר ז"ל, ממקימי טירת צבי.

קלמן בנה במעלה גלבוע "קן" יפה, תרתי משמע. למשפחת יעיר, דבורה (בת שלוחות) וקלמן ארבעה ילדים. שלושה מהם עושים חייל בלימודיהם באוניברסיטה והרביעי, הצעיר, משרת בצבא. לפני כשנה בנתה המשפחה בית חדש, גדול ומרווח לתפארת.

קלמן חבר טוב של משפחתי ולכן היה לי נוח לראיין אותו ולספר עליו. עם זה, כששמע מה מטרת הראיון נסוג, הסמיק ואמר: "איזה פדיחות את עושה לי"...

קלמן שימש בעבר בתפקידים רבים בקיבוץ: מזכיר פנים, מרכז ועדת חברים, גבאי, מרכז המוסך וכיום עובד במוסך בשדה אליהו.

קלמן הוא ממשכימי הקום. מדי בוקר הוא מתעורר ב-4:30, יוצא לריצה סביב גדר המערכת או יורד ועולה את הגלבוע באופניו. אחר כך הוא הולך למוסך הישן של מעלה גלבוע, שם מחכים לו האופניים המקולקלים של ילדי וחברי מעלה גלבוע. הוא ניגש לתקן אותם אחד אחד. כל פנצ'ר מקבל את הטיפול שלו. קלמן אינו גובה שכר על עבודתו ועושה זאת בהתנדבות כבר שנים. למה? ככה! זה האיש.

כשישנן הוצאות עבור חלק חדש יתקשר ויבקש מבעל האופניים רשות להחליפו תמורת העלות נטו. זהו קלמן - איש חביב ונעים שיחה. גם כשהפנצ'ר, לא עלינו, גדול או שהילד "הרס" את האופניים ברכיבה פראית לא יגיד מילה. הכל בחיוך ובהומור.

לאחר תיקון האופניים פונה קלמן לאיסוף בקבוקי פלסטיק וזכוכית מנקודות איסוף שונות בקיבוץ ומביא אותם לנקודת איסוף מרכזית אחת, שם הוא ממיין ומרכז אותם. משם פונה, בדיוק בשעה 6:00, היישר לתפילת שחרית. התפילה תתחיל בזמן גם אם לא יהיה מניין כי קלמן הוא קלמן - בן של "ייקים". זמן זה זמן ואסור לבטלו.

כששאלתי את קלמן מה מרגיז אותו או מה נקודת התורפה שלו, חשב וחשב ואמר - אין. כן, זהו האיש - מסביר פנים, נעים הליכות, חרוץ וצנוע.

מה אומרים עליו בקיבוץ? אחד מל"ו צדיקים.

 

ציפי פרחי


עמוד השדרה בשדרות - (עלומים)

 

יאיר נוי, בן  65, 45 שנה בקיבוץ עלומים. עובד בלול לפרנסתו, ולנשמה - מתנדב בשדרות.

כיהן בעבר במשך 3 קדנציות כמזכיר פנים, מרכז  ועדת חברים ועוד ועוד...

 

איך הכל התחיל?

"לפני כשלוש שנים, בזמן מתקפת טילים על שדרות החלטתי שאיני יכול עוד לשבת בביתי והתחלתי לפעול בשדרות. בהתחלה חבַרתי לחבורת צעירים בקבוצת "לב אחד", עמותה של חבר'ה ממקומות שונים בארץ שהתנדבו במלחמת לבנון השנייה בצפון הארץ – וכאשר פרצה המתקפה על שדרות באו להתנדב בשדרות. הצטרפתי אליהם, בהתחלה באופן פרטי ויותר מאוחר בתמיכת ועדת הצדקה של קיבוץ עלומים במימון הוצאות רכב ופעילויות שונות.

השלב הראשון בעבודתי היה תמיכה במשפחות וב"מרכז החסד" של הגרעין התורני בשדרות. לפני כשנתיים וחצי פנו אלי מהקיבוץ הדתי בבקשה שארכז את פעילותנו התנועתית בשדרות. במסגרת זו אימצה קבוצת יבנה שכונה בשדרות. תושבים משדרות התארחו ביבנה עוד לפני מבצע "עופרת יצוקה" וישנם מתנדבים מיבנה המלווים כבר זמן רב משפחות בשדרות; קיבוץ עלומים אימץ שכונה בשדרות - "יונה 2", ומשקים שונים - מעלה גלבוע, כפר עציון, שדה אליהו, עין הנצי"ב ועלומים ארחו בביתם תושבים משדרות. הפעילות מגוונת ורבה כל השנה.

גולת הכותרת של הפעילות של הקיבוץ הדתי הינה בייסוד שני גרעיני יג"ל. בתקופת "עופרת יצוקה" לא נעדר איש מחברי הגרעין. למרות הקשיים המשיכו חברי הגרעינים להפעיל את המועדונים מצאת החמה עד צאת הנשמה, ועשו זאת בצורה טובה ונפלאה".

 

יאיר נוי מקבל יומיים פעילות ציבורית מטעם הקיבוץ הדתי, עבודתו אינה קבועה והוא מתנדב ללא הרף. גם העובדים הסוציאליים בשדרות כבר מתקשרים אליו לבקש עזרה והוא תמיד נענה לבקשתם.

 

בזכותו אישיותו הטובה, משקיע יאיר כבר שנים את מיטב מרצו על מנת לעזור לאחרים; לתת ולתת בלי לעשות חשבון. קם בבוקר מוקדם לעבודתו בלול ברצינות ובדייקנות ובשעות הפנאי שלו עוזר לכל נצרך ובמיוחד בשדרות שכל כך זקוקה לכל עזרה. במקרים רבים כשמשפחות משדרות ספגו קסאם בביתם דאג יאיר להעבירם למקום שקט, בטוח ומוגן. מדי יום ביומו יאיר מתקשר לעמותת החסד בשדרות ועוזר בכל עניין ובעיה.

 

מרים גואני, מרכזת עמותת "מרכז חסד" בשדרות מספרת שיאיר הוא "עמוד השדרה" שלה. ביום-יום ובלילה, במשך כל השבוע וגם בסופו נותן יאיר סיוע חומרי ורגשי. הם כבר עובדים שלוש שנים יחד והיא מציינת שבשדרות קוראים לו "יאיר הגדול". בכל שבוע מביא יאיר למשפחות במצוקה עוגות ובורקסים לכבוד שבת. אותן משפחות מחכות לו בקוצר רוח, מתרגשות ומודות לו בדמעות בעיניים ומברכות עד אין סוף.

מרים מספרת כי ארגנה קבוצת נשים והקימה בית תמחוי, חנות ותינוקייה, כל זאת מתרומות של אנשים טובים. כאשר בית התמחוי נסגר, גייס יאיר כספים ובזכותו נפתח שוב בית התמחוי. ועוד מוסיפה מרים שתמיד כאשר היא מרגישה תקועה בפלונטר קשה ומסובך ליאיר יש מענה בליווי, עשייה ותוצאות. יאיר נקרא בפי המרכז - "הנה מגיע המרגיע".

נקודת התורפה היחידה של יאיר היא שלפעמים הוא 'שוכח את עצמו' עד שמתמוטט.

לסיום, יאיר מוסיף ואומר: "יש עוד הרבה חברים מעלומים שמתנדבים בשדרות. מי ייתן ובזכות אותם מעשים טובים נזכה כולנו  לשלום ושלווה".

ואתה יאיר, חזק ואמץ להרבות חסד בישראל ובכל אשר תפנה תצליח.

 

ראיינה חנה הונוולד


חסר רכיב