סימן ההיכר הבולט ביותר אצל כל חבר ותושב בקיבוץ הוא מספר הכביסה הטבוע בבגדיו. לכאורה, זהו דבר טריוויאלי ופעוט הנחבא בין הקפלים, אך למעשה, מסתתרת מאחוריו תורה שלמה הצריכה לימוד, אימון וביצוע קפדני.
בעין הנצי"ב ממלאת את תפקיד "המסמנת" מזה 50 (!) שנה החברה חנה כהן.
חנה (לבית גרינבלט) הגיעה לקיבוץ מבלגיה, שם נולדה לפני 76 שנים. בשנות מלחמת העולם השנייה הסתתרה יחד עם אחותה במנזר, וכך שרדו השתיים, בעוד שהוריהן נספו. עם תום המלחמה שהתה במשך שנתיים בבית ילדים במרקיין, משם עלתה ארצה בשנת 1949 במסגרת "עליית הנוער". לאחר שנתיים של לימודים ב"בית צעירות מזרחי" בירושלים, הצטרפה לגרעין הבלגי ששהה בעין הנצי"ב. כאן פגשה את אלי, חבר הגרעין ההולנדי, והם נישאו והקימו משפחה לתפארת. מחמשת ילדיהם נולד דור המשך של 23 נכדים ו- 9 נינים, כן ירבו. שתיים מבנותיה של חנה נשארו בקיבוץ ומרים הבכורה ממשיכה את דרכי אִמָהּ כמנהלת ענף הבגד בעין הנצי"ב על כל שלוחותיו.
לעבודה במחסן הגיעה חנה בניגוד לרצונה לאחר עשר שנות עבודה מוצלחות במטבח. כדי לרצותה הובטח לה שאם התפקיד לא ימצא חן בעיניה, היא תוכל לצאת מהמחסן בכל עת שתרצה. מאז היא שם: תחילה - כרכזת עבודה, אחר כך - כמחסנאית ילדים וכמחסנאית חברים, בהמשך – כרכזת קניות, כאחראית על "מדידות" הקיץ והחורף של הילדים ועוד כהנה וכהנה. כיום היא עוסקת בכל עבודה נדרשת: מיון, קיפול, חלוקה, גיהוץ, אחריות על הניקוי היבש ועל ניקוי ספות וכורסאות, הכנת עבודה לחברות המבוגרות, אך בעיקר - סימון הבגדים, על כל המשתמע מכך.
בראשית עבודתה כמסמנת רקמה חנה את המספרים ביד: לחברים – בחוט ירוק, לילדים – בחוט סגול, ולזמניים – בכתום. לפני כ- 35 שנה, עם הגעתה של מכונת הסימון, הוקלה העבודה, אך כמות הבגדים רק הלכה וגדלה ("איפה הם שמים בבית את כל זה?", תמֵהה חנה) וכך נשאר העומס בעינו.
עם בנייתם של המכבסה ושל מחסן הבגדים החדש, הוקצתה לחנה פינת סימון משלה, ועד היום זוהי ממלכתה הפרטית. שם היא מתייצבת לעבודתה בשעה 6:00 בבוקר, כשהכול עוד שקט ויש פנאי לעבוד ללא הפרעות, ולשם מגיעים במשך היום, בנוסף לדורשי הסימון, עוד "קליינטים" רבים: זה מתייעץ בענייני תיקון הבגד, זה מביא מכנסיים לקיצור (חנה מסמנת וגוזרת אותם בעצמה), אחר מברר מתי יחזור ה"ניקוי היבש", ואחת התופרות מבקשת עצות מקצועיות.
לכולם עונה חנה בסבר פנים יפות, גאה על כך שהיא יכולה לתת לחבר שירות טוב, מודעת להכרת התודה שחשים החברים והתושבים לנוכח רמת השירות הגבוהה והמקצועית הניתנת להם על ידי ענף הבגד בעין הנצי"ב, מלאת סיפוק מהעובדה שהיא יכולה עדיין לתרום ולסייע בתחומי התמחותה.
העומס בעבודת הסימון הוא בעיקר בתקופת החגים ובראשית החורף, אז מגיעות לקיבוץ כל הקבוצות הזמניות: בנות המדרשה שבאות מחו"ל, בנות השירות הלאומי, חברי האולפן ועוד. בדרך כלל חנה משתלטת על העבודה בזריזות וביעילות, וכך כמעט ולא מצטברים בגדים בפינת הסימון.
את נקודת התורפה שלה מגדירה חנה כ"פתיל קצר". "אני מתרגזת מהר ולפעמים גם צועקת, אבל לאחר זמן קצר אני נרגעת, שוכחת ואפילו מתנצלת", היא מתוודה ומיד מוסיפה: "בסך הכול אני חושבת שאני בן אדם די נוח" (אנו מהנהנות לאות הסכמה).
ומה בעתיד? חנה מאחלת לעצמה שתוכל להמשיך בעבודתה גם הלאה - "כל זמן שרוצים אותי", אך בעיקר היא מבקשת - "שה' ייתן לי הרבה בריאות ואריכות ימים – אם רק אפשר!"
אורה רינות.
