תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

לזכרם

20/05/2010
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים ניסן - אייר תש"ע (741) 5
דר' חיים פלס ז"ל
ידיד של אמת דינה ספראי לפני כשלושה חודשים הלך לעולמו ידיד אמיתי של הקיבוץ הדתי, החוקר ד"ר יאיר חיים פלס ז"ל. חיים פלס היה במשך שנים רבות בן בית בארכיון הקיבוץ הדתי. למעשה המחקר הראשוני על התיישבות הקיבוץ הדתי – הוא פרי עמלו, והוא שימש בסיס לכל החוקרים שעסקו בהתיישבות הציונית הדתית בכלל והקיבוץ הדתי בפרט. פלס היה יליד הולנד, וגדל בבית שעודד את העלייה לארץ. הוא עבר את השואה בתור ילד והושפע מכך מאוד. אחרי כל הסבל שהוא ומשפחתו עברו החליט להגשים את המטרות שמשפחתו חינכה אליהן ועלה לארץ, ומשפחתו באה בעקבותיו. מכיוון שהוא עצמו לא היה איש התיישבות אלא איש ספר ומחקר, הוא חיפש תחומי מחקר שמבטאים את תחיית עם ישראל בארצו, כפי שהבין אותה. כנושא לעבודת המאסטר חיפש אתוס שבו הדתיים הלאומיים נאבקו ונלחמו על נקודת התיישבות בארץ, ובחר בביריה. מחקרו הציף בפני הציבור את המאבק של החלוצים דתיים מול השלטונות הבריטים. פלס לא נעצר בסיום המחקר, אלא המשיך לפעול כדי לקבוע את האתוס הזה בתודעה. הוא דחף לשיקום המצודה הנטושה והעזובה, ולקיום הטכס הקבוע של העלייה לביריה של תנועת בני-עקיבא ב-י"א אדר. אותה הזדהות רעיונית הובילה אותו גם לבחירת ההתיישבויות הדתיות בארץ ישראל בין שתי מלחמות עולם כנושא לדוקטורט. שוב, עמל סיזיפי של מציאת התעודות, וכשרון בהפיכת הפרטים למכלול מגובש והעלאת תובנות מחקריות. מסקנתו בדוקטורט הייתה שאותן התיישבויות שנבנו מלכתחילה על השילוב של עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל הן אלו שהצליחו הלכה למעשה לקבוע יתד בארץ, ואילו ניסיונות חרדיים שלא היה בהם השילוב הזה – לא צלחו. לאחר פרסום העבודה ראה בארכיון הקיבוץ הדתי בית טוב לשמור את המסמכים שאסף מארכיונים שונים. המסמכים כוללים כרטסת על התיישבות התימנים, צילומים של מסמכי ההקמה של מגדל עדר, שיק אבריק (שדה יעקב), כפר הרא"ה, ההתישבות בעמק חפר ועוד. הוא אסף גם את הביטאונים הראשונים של התחלות של קיבוצים דתיים, כגון 'חרות', 'במישור' ו'שחר'. אוצר בלום! פלס ניסה למזג באישיותו בין ערכי ארץ ותורה, וגם את זה עשה באמצעות בירור שאלות הלכה שלא לובנו דיין לפניו. הוא בחר בנושא החליבה בשבת, נושא בו שזורים שאלת היחס לגוי, היחס לארץ, הפסד מזון וצער בעלי חיים. נושא זה העלה על נס את החתירה העיקשת של הקיבוץ הדתי למצוא פתרונות המתאימים לחקלאות דתית בארץ ישראל, ולא מענה פרטני לרפתן זה או אחר. מאמרו בתחום זה הפך לאבן דרך לחוקרים רבים. ד"ר חיים פלס היה אדם חביב וחכם. החיבור בין מושא המחקר לבין עולמו האישי עמד לזכותו בהבנת החומר, אך לא פגם ביכולתו לשקול את כל החומרים באופן אובייקטיבי, וכך הותיר נכס תודעתי שלא יסולא בפז. יהי זכרו ברוך
יהודה מורי ז"ל

 

 

 

ישראל זיסק

.

 

ישראל זיסק, חובב היסטוריה, מגיע למשואות לפני 15 שנה ושומע לא פעם את השם יהודה מורי ז"ל. הוא מחליט להתחקות אחריו ומגלה שהמסלולים שלהם מקבילים – חברת נוער בסעד, שירות בנח"ל ואחר כך הצטרפות למשואות יצחק. באתר האינטרנט של הנופלים הוא מוצא מעט שורות על האיש ואף לא תמונה אחת. כשהוא נעזר באנשים רבים ובהם שרה המל ז"ל מארכיון סעד, מצליח ישראל לאסוף פרט לפרט ואף מגיע לפגוש את אלמנתו של יהודה ז"ל. כך נבנית תמונה שמאירה מעט את האיש ומנציחה את זכרו.

 

יהודה, יליד 1941, התייתם מהוריו ובגיל 7 עלה ארצה מתימן יחד עם אחיו לעיר נתניה. לקיבוץ סעד הוא הגיע באוקטובר 1950, בן 9 שנים בלבד, והיה אחד משישה ילדים שהתחנכו בסעד כילדי חוץ. יהודה למד באותה כיתה עם בכורי סעד - אורי רוזמן, דני ברט יבדל"א, ויעל קסלר ז"ל והשתייך לחברת הנוער 'תקוה' (מספר הילדים בכיתה בבית הספר בסעד באותם ימים היה קטן ועל מנת להשלים את מספר הילדים בכל כיתה הוחלט לקלוט ילדים מחוץ לקיבוץ). המשפחות המאמצות שלו היו משפחת גלוקי וחוה פייגלשטוק, אתם יצר קשר טוב ואחר כך, כשעזבה המשפחה את סעד, אומץ על ידי משפחת רוזמן. 

 

מספרים שאהב לעבוד יותר מאשר ללמוד. במכתב שכתב מדריך חברת הנוער שלו נתן קאופמן יבדל"א, הוא מציין שיהודה מועמד לצאת לקורס פלחה.

 

לאחר הפרק בסעד הצטרף יהודה ז"ל לגרעין נח"ל לקיבוץ עין צורים ושירת בנח"ל מוצנח. בעין צורים עבד בגד"ש. עם שחרורו משירות סדיר הגיע כשכיר למשואות יצחק. תחילה עבד בגד"ש על הקומביין ולאחר מכן היה נהג משאית במכון 'בר לחי', מכון התערובת שבמשואות יצחק.

 

כשהתחתן עם ברכה עבר הזוג הצעיר להתגורר בגדרה.

בחודש כסלו תש"ל  נקרא לשירות מילואים בבקעת הירדן. בשובם של יהודה וחבריו ממרדף אחר מחבלים התהפך רכבם בכביש הבקעה. המ"פ נפצע ויהודה נהרג. בן 28 היה במותו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בגדרה.

שמו של יהודה חקוק באנדרטת הצנחנים בתל נוף ובאנדרטת הבקעה.

ברכה רעייתו הייתה אז בהריון ולאחר נפילתו נולדה בתו. הבת, שנקראת יהודית על שם אביה, מתגוררת כיום במושב שתולים, נשואה ואם לארבעה.

 

משואות יצחק

יצחק אריאל
 

יצחק אריאל ז"ל

טירת צבי

נולד: ז' באייר תרפ"ב (11.5.1922)

נפטר: י' בשבט תש"ע (25.1.2010)

 

יצחק אריאל נולד בפרנקפורט ע"נ מיין בגרמניה למשפחת אופנהיימר, משפחה ציונית אמידה. עלה ארצה עם הוריו ואחיו לתל אביב. יצחק למד בבית הספר תחכמוני בת"א ובמקוה ישראל. הגיע לטירת-צבי בתש"א, 1941. התגייס לצבא הבריטי, ושירת בבריגדה היהודית בימי מלחמת העולם השנייה. אחרי ארבע וחצי שנים בצבא הבריטי חזר לטירת צבי, יצא ללמוד בירושלים, אך באמצע נקרא לחזור למשק לענף המדגה. ב–1950 נישא יצחק לנעמי, מורה צעירה ניצולת שואה, ונולדו ארבעת ילדיהם. חמישים שנה עבד יצחק במדגה, ומדי פעם נבחר למלא תפקיד בקיבוץ; פעם מזכיר פנים, פעם גזבר. היה חבר בוועדות תרבות, ביטחון, מזכירות ומועצה, אך ענף המדגה נוהל ונותב על ידו לאורך שנים, והיה  אחד הענפים הגדולים בטירת צבי. בכל השנים הארוכות בהן היה יצחק במדגה, היה זה ענף לדוגמא בקליטת אנשים חדשים שבאו לקיבוץ. במדגה למדו בני המשק וחברי גרעיני הנח"ל לדורותיהם מהם אחריות בעבודה, מוסר עבודה ויחסי רעות בצוות עובדים.

נעמי, אשתו האהובה, חלתה במחלה כרונית ללא מרפא ויצחק תמך בה וליווה אותה בחוליה במשך שלושים שנה עד פטירתה, מבלי לחדול בעבודת המדגה. שנים אחדות לאחר פטירתה של נעמי, בעת מיון דגים, נדקר יצחק מדג "אמנון" וכתוצאה מן הדקירה שותק חלק מגופו, והוא נאלץ לבלות שנים בכסא גלגלים ולהתגורר בבית הסיעודי, אך רוחו הבריאה ומזגו הטוב לא נפגעו. גם כאדם חולה הנזקק לסיעוד, היה יצחק אהוד מאוד, מעורב בלימודי קודש, בענייני בית הכנסת, בחיי החברה, בקשרי המשפחה, ותרם כמיטב יכולתו לסביבה.

יצחק זכה למשפחה גדולה, לנכדים ולנינים שהתמידו לבקרו ולכבדו כאב וכסב, וחברים רבים בקיבוץ שראו בו ידיד ללימוד ולייעוץ.

 

יהי זכרו ברוך

 

יזרעאלה כספי

 

 

אברהם קריק
 

אברהם קריק ז"ל

נפטר:  כ"א בשבט תש"ע (5.2.2010)

קבוצת יבנה

 

אומרת הגמרא במסכת חולין, דף פ"ט עמוד א': "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם". אברהם היה איש צנוע, מסתפק במה שיש לו ותמיד הודה לכל מי שסייע לו אף במטלה הקטנה ביותר.

אברהם הגיע לקבוצה בשנת תשכ"ד, הצטרף למחזור הראשון של האולפן לעברית והפך במהרה לאחד המובילים בשטח הלימודי והחברתי. הוא לימד אנגלית, עבד בענף הבננות, בלול, בדואר וכנהג בית לימד אותנו שזמן הוא לא הצעה בלבד. מי שרצה לכוון את שעונו לשעה שבע וחצי, יכול היה לעמוד בחניון המרפאה ולראות כיצד יוצאת מכוניתו של נהג הבית לדרכה לרחובות בדיוק בשעה היעודה.

 

אברהם היה חובב כדורגל מושבע, אוהב מוסיקה ואיש קולנוע שלקח על עצמו את הזמנת הסרטים בתקופה שהקרנת הסרטים הייתה עדיין חלק מתכנית השבוע.

 

אברהם נישא לידידה בר-שלום והכניס עצמו לאוהלה של תורה תחת שרביטו של מאיר בר-שלום זכרו לברכה. חיי הקהילה הדתית העסיקו את אברהם והוא פרסם מאמר בנושא מהירות תפילות השחרית של יום חול. אברהם ניהל עד יומו האחרון את מניין השטיבל של השכונה הצפונית. עם צלצול הפעמון, כמעשה אבות, התאספנו בכל יום לתפילות מנחה ומעריב.

אברהם דיבר בהומור, סיפר בהומור, ואף כתב בהומור. במאמרו: "דו"ח ביניים מוועדת המוסיקה", הוא עומד על מקורה של המילה מוסיקה. היש לבטאה ב"ס" או ב"ז". בסגנונו המיוחד קבע כי אם נאמר מוסיקה, הרי פירושה "מו..." שהוא געיית הפרה ו"סיק", שבשפה האנגלית משמעותה: חולה. כאן  מוציא אברהם את המסקנה  כי המוסיקה היא: געיית פרה חולה. ואם מוזיקה  ב"ז" הרי שמקור המילה בא מן הבננה, שבערבית נקראת מוז וההוכחה: המפתח הנמצא בראשית התווים על החמשה, עקמומיותו מזכירה צורת בננה.

 

כולנו משתתפים בצער המשפחה. צערכם צערנו. משמיים תנוחמו.

 

מתוך ההספד, מיכאל נעמן.

 

שמואל לייטנר

שמואל לייטנר ז"ל

 שלוחות

  

זכיתי לעבוד במחיצתו של שמוליק כ–15 שנה, למדתי להכיר את מרצו והאכפתיות שלו לחיי המשק והקהילה. מעולם לא היו בינינו יחסי עובד ומנהל. כל אחד בתחומו היה מנהל וביחד היינו צוות פועל. עד לפני שנה היה בשבילי מושא לקנאה בבריאותו. עליו ניתן היה לומר: "לא כהתה עינו ולא נס לחו".

 

שמוליק עלה לארץ מאוסטריה ערב מלחמת העולם, בעלייה בלתי לגאלית. לאחר טלטולים רבים שנמשכו מספר חודשים הגיע ארצה לשדה יעקב והצטרף לאחיו מנחם; מאוחר יותר הצטרפו ההורים. הוא היה בין החברים שהקימו בקרית שמואל את קבוצת שלוחות.

 

שני עיסוקים ליוו את שמואל לאורך שנות פעילותו, שניהם שזורים זה בזה - רכב וביטחון. לצד פעילותו כעובד כפיים נטל חלק במשרות ניהול שונות. העבודה הייתה עבורו מקור פרנסה אך גם ערך. שמוליק מזוהה עם הטרקטור פרגסון 65. הם 'ידעו' האחד את נפש רעהו, ידעו עליות ומורדות, עוד משיכה ועוד משיכה, וביחד משכו קדימה.

 

שמוליק היה שומר בנפשו. הוא שמר על הנפש, על הרכוש וגם על אורחות חיי הקיבוץ, אך מי ששמרה עליו מכל משמר הייתה שושנה. לאורך שנים קיימו השניים זוגיות מופלאה והקימו משפחה ענפה. שמוליק ושושנה בנו את קינם בשיתוף פעולה, וביחד חינכו בניהם ובתם לחיי יצירה. הם זכו לראות בנים, נכדים ונינים והיו 'עמוד השדרה' של המשפחה. לכתו של שמוליק הינה אבידה גדולה. נוצרה ריקנות גדולה אשר קשה למלאה. אני מאמין כי בני משפחתו המלוכדים יעמדו לצידה של שושנה ברגעים קשים אלו.

 

שמוליק רצה בכל נפשו לשמר את אורח החיים הקיבוצי בשלוחות, לא מתוך חשש לעתידו אלא כאידיאל. הוא רצה להיות שותף לכל החלטה ותבע שקיפות מליאה בכל התנהלות חיי הקבוצה. עם הפסקת עבודתו של שמוליק, לפני כשנה, תם בשדותינו עידן החמרן והברזל, החל עידן חדש של פלסטיק אשר אליו שמוליק לא יחל.

הסתלק מאיתנו אחד מעמודי התווך, אנשי הפלדה.

                                                                  

יהי זכרו ברוך.

נתן סימון

 

 

 

גתית כהן

 

גתית כהן ז"ל

נולדה: ד' אלול תרצ"ג (26.8.1933)

נפטרה: י"ז אדר תש"ע (3.3.2010)

קיבוץ סעד

 

גתית הגיעה לסעד בקיץ 1950 עם הקבוצה מגרעין ז' שהועברה להמשך ההכשרה מטירת צבי לסעד.

חברי הקבוצה שמחו לבואם ובעיקר הרווקים, שארבעה מהם זכו בבנות הגרעין, וביניהם אייבי, העולה מקנדה החביב והחייכן. בסיום הגיוס לנח"ל הם נישאו.

הוריה של גתית, שרה ומשה בירמן, היו בין מקימי העיר בני ברק ואמה של גתית נטעה את כל העצים על הר השלום (היכן שהיה פעם בית ההבראה של קופת חולים). ביתם היה מוקף עצים ופרחים והם גרו במעין חממה פורחת. גתית ירשה את הגנים של אמה; היו לה ידיים 'ירוקות'. הצמחים אהבו אותה, וגמלו לה בלבלוב ובפריחה נהדרת.

לגתית היה לב זהב – רחום וחנון לבעלי חיים ולבני אדם; היא רכשה ידידים וידידות רבים בקיבוץ, ואת ההשקעה שהשקיעה בידידיה הרבים, קצרה בימי מחלתה הקשים כשהייתה מוקפת כל העת בידידים ובידידות אוהבים ותומכים, שלא הפסיקו לבוא ולבקרה ולתמוך בה.

גתית הוכיחה מה היא גבורה אמיתית; היא דבקה בחיים בכל מאודה, לא וויתרה ולא נכנעה, עד שהכריעה אותה המחלה.

כל אותם שטיפלו בגתית ובמיוחד המטפלת בטי מנפאל זכו לידידת אמת, שידעה להעריך ולכבד כל מה שעשו למענה, ויצרה עימם קשרי ידידות עמוקים.

אהבנו אותה וכיבדנו אותה – היא הייתה לנו סמל ודוגמא.

גתית הותירה אחריה בן ובת שהתייתמו מאב ומאם – נילי ואיתן.     

יהי זכרה ברוך                                                                            

 

מתוך ההספד

חסר רכיב