תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

נעריצך ונקדישך

20/05/2010
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים ניסן - אייר תש"ע (741) 5
נעריצך ונקדישך
"דת ודתיות" שושנה קאסוטו-עברון אני שומרת מצוות כששואלים אותי אם אני דתית אני עונה – "אני שומרת מצוות". אנשים מתבלבלים בדרך כלל. שיישארו בתמיהה שלהם, כי אני דבקה בהגדרה שלי. לעניות דעתי יהדות היא דרך חיים, לא 'דת' במובן הקלאסי של המילה. דרך חיים היא כל מה שאני עושה במשך יומי, כל ימיי. לא מדובר כאן רק בתפילה, כשרות, צדקה, הדלקת נרות וכיוצא בזה, אלה הן מצוות מעשיות, מאוד מוגדרות, אבל האם חשב מישהו שלהקדים שלום לכל אדם נכלל בהיות אדם דתי? ולהרים ילד בוכה מן הרצפה, או לאטום אוזניים לשיחה על אנשים? בקיצור, כל הפעולות הקטנות שרובנו אמורים לעשות באופן "טבעי" - האם אלה פעולות דתיות, או גם חוקים כלכליים, חברתיים, תרבותיים שגם הם ביטוי לדרך חיים יהודית? היהדות אינה כדוגמת הדתות המונותיאיסטיות האחרות שאינן קושרות בהכרח מעשים כנ"ל עם הדת שלהן. חשוב להדגיש בהקשר זה מה שאומרת התורה "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם..." (ויקרא י"ח, ה'), כיוון שזאת דרך חיים נאמר וחי בהם, על כן כל האיסורים וההגבלות המתווספים חדשות לבקרים העושים את חיי היהודי שומר המצוות לקשים במיוחד, נראים בעיניי כחילול ה' ממש. את מי מקדשים? קדושה של מוסף בחגים פותחת במילים נעריצך ונקדישך המופנות למי שאמר והיה העולם. אתחיל בנקדישך. האם אנו רשאים להקדיש משהו זולתו? אנשים הופכים עצמים למקודשים; זכורים לנו מעשה העגל, פסל מיכיהו ועוד. הם נעשו, כנראה, לשם שמים, אבל לא זו הדרך שציוותה אותנו התורה, האוסרת עלינו כל צורה של הגשמה (מלשון גשמיות). אנו רואים ציבור הפוקד "קברי צדיקים" ומתפלל שם כדי שהם יביאו לו ישועה, רפואה, זיווג ועוד. המקפידים יותר יאמרו שהם מבקשים מהקבורים שם להיות מליצי יושר עבורם לפני כסא הכבוד. אין קדושה בקברים, ההיפך הוא הנכון, בית העלמין יש בו טומאת מתים, יהודי פוקד את קברי יקיריו כדי לזכור אותם וכדי לומר קדיש לשמו יתברך. על כן נאמר במותו של משה רבנו ע"ה "וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ל"ד, ו'). לא קשה לתאר מה היה קורה אילו היה ציון על קברו של משה... ולא ציינתי את ההתרפקות על הכותל, שריד החומה של בית מקדשנו; הן ישעיהו ליבוביץ היטיב ממני, אמנם בבוטות מסוימת, להגדיר זאת. את מי מעריצים? אמשיך בנעריצך. אין לי צל של ספק שהתואר להעריץ שייך אך ורק ליושב במרומים וקשה לי מאוד כשאני שומעת מישהו האומר על הזולת "אני מעריץ אותו", קל וחומר כשהאדם חש בתוך תוכו שהוא מעריץ מישהו - רב, מורה, מדריך, חבר, שכן, מנהיג ולא כל שכן "כוכבים" הדורכים לרגע. בהערצה יש משהו שגורם למעריץ להתבטל בפני מושא הערצתו, להרגיש את עצמו קטן וחסר ערך לעומתו. כשמדובר בקב"ה אין ספק שזאת התחושה המתבקשת, אבל בפני אדם אחר, זה לא המצב. אפשר להעריך את הזולת, ללמוד ממנו, לחפש את קרבתו אבל בשום אופן לא להפוך אותו למעין אל. נוסף על החטא שבהאלהת האדם קיימת בכך גם סכנה, הרי כולנו בני אדם וככל אדם כולם עלולים לשגות לפעמים אף משגים חמורים ואז השבר הוא גדול מנשוא; אם הפכנו את מושא הערצתנו לאל, פתאום גם אמונתנו באל האמיתי מתמעטת. דוגמאות מאנשי מעלה שסרחו לא חסרות, נשיא וראש ממשלה מכהנים החשודים במעשים לא ראויים, שרים שהורשעו בפלילים ועוד, אבל אם מושא ההערצה שלנו הוא איש תורה רם מעלה, שם עלולה להתערער גם אמונתנו. נאמר בפרקי אבות "עשה לך רב וקנה לך חבר" הרב כאן מקביל לחבר, כלומר מצד אחד מורה – הרב, ומצד שני חבר ללימוד – חברותא. כאשר קהילה מחפשת לה רב היא מבקשת אדם - מורה שיורה את דרכה, ונביא כולנו בחשבון שהוא בן אדם עם מעלותיו התרומיות וכן, גם עם חסרונותיו. ומיהו 'שומר מצוות'? ואסיים במה שהתחלתי, אם אנחנו אנשים שומרי מצוות, גם אותו בן שכתב ב"עמודים" את "מתכונת שבת" הוא בעיניי שומר מצוות; תראו כמה הוא השקיע כדי לא לצער את הוריו ואת הקיבוץ בו צמח – הוא החליף חולצה, חבש כיפה, שם לב שאנשים לא יראו אותו כשהוא נכנס בשער, הוא אולי לא שומר את כל המצוות (מי כן?) אבל הוא בוודאי בין המקפידים במצוות שבין אדם לחברו, ובכללן חסד, צדקה, ביקור חולים ועוד ועוד. מצד שני עומדים אלו שנועצים מבטים כאומרים - "הוא? מה הוא עושה פה? מה קשור?". אם זאת אינה תחושה אישית של הכותב אלא אמירה המוקרנת כלפי חוץ, האם שמירת השבת שלהם אינה נגועה ב'לא תיטור'? במקרה הזה אני נזכרת במשפט ששמעתי מזקני ע"ה מ. ד. קאסוטו שאמר על כגון דא: "תשאירו את הדלת פתוחה, כדי שהדלת הזאת שממנה יצא, יוכל להכנס אליה כשירצה לחזור". ואני מוסיפה, גם אם עדיין לא ירצה לחזור ממש, אבל יבוא לביקור עם משפחתו ויתבשמו הוא וילדיו מאווירה של שבתות וחגים, דיינו. סעד מובאות האיסורים וההגבלות המתווספים חדשות לבקרים העושים את חיי היהודי שומר המצוות לקשים במיוחד, נראים בעיניי כחילול ה' ממש. תשאירו את הדלת פתוחה, כדי שהדלת הזאת שממנה יצא, יוכל להכנס אליה כשירצה לחזור
חסר רכיב