תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

מסע יג"ל

20/05/2010
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים ניסן - אייר תש"ע (741) 5
'דע מאין באת ולאן אתה הולך' מסע יג"ל מזווית בוחנת מירון גוטל הכיוון - בקעת הירדן המטרה - מפגש בלתי אמצעי ואמיתי עם הדבר הזה שנקרא ארץ ישראל. בתוך כל סבך הדעות והמחשבות המתרוצצות כיום בשיח הישראלי, ניקרה בתוכי במהלך התיכון מחשבה אחת שהייתה עולה וצצה מדי פעם: כיצד התנועה הקיבוצית - ובתוכה הקיבוץ הדתי, שמשקלה הסגולי היה גדול לאין שיעור ממשקלה היחסי בחברה הישראלית בעשורים הראשונים של מדינת ישראל, איבדה בשנים האחרונות את קולה וחשיבותה בשיח הציבורי? לכן, כאשר נודע לי שאני הולך לעשות את שנת השירות שלי בקיבוץ כפר עציון התרגשתי. אז נכון, כפר עציון כבר מופרט בחלקו - אבל הדמויות הן אותן דמויות ועדיין אותו ריח סוציאליסטי של אז נישא בין האספקה למזכירות. אולי כדאי להקדים מעט ולומר, שהקשר שלי עם הקיבוץ הדתי איננו ראשוני, ובתור בן לאמא שעלתה לישראל משוויץ הישר לחיקה המחבק של ההכשרה בקיבוץ עין הנצי"ב, גדלתי על סיפורים חמים ואוהבים על הקיבוץ ובעיקר על האנשים המיוחדים שהחליטו לחיות שם (ואולי כאן המקום לומר תודה רבה למדי וינון איילי, ההורים המאמצים של אמא שלי). כחלק מהראיה וההבנה של הקיבוץ הדתי שתקופת שנת השירות היא תקופה משמעותית וחשובה, יצאנו בני ובנות שנות השירות לסמינר בן יומיים שעסק רובו ככולו בנושאי מנהיגות וחברה; סמינר שבהחלט הותיר בי את רשמיו. אולם אותו סמינר היה רק תחילתו של תהליך, שהגיע לשיאו במסע שבהחלט מהווה סימן דרך בשנה האחרונה. לצאת למסע - לעולם דבר מרגש, על אחת כמה וכמה כשאינך מכיר את רוב משתתפיו – ובשבילי, לצאת לטיול י"גימלים שרוב ההולכים בו הם קיבוצניקים זה לא דבר מובן מאליו. לומר שלא ישנתי לילה קודם – תהיה בכך הגזמה, אבל הייתה בי סקרנות אמיתית לפגוש את החיה שנעלמת לה (או לפחות מסתווה היטב) בג'ונגל שקוראים לו "החברה הישראלית". התאספנו בבוקרו של יום שלישי בצפייה למסע, ובעיקר לאותו לאוטובוס שנוסע לכיוון הבקעה. אמרה סינית עתיקה טוענת שהדרך אל היעד לא פחות חשובה מהיעד עצמו - אבל אם להודות על האמת, בעידן האוטוסטראדות אתה מבין למה למוצרים made in china יש מוניטין מפוקפק משהו... הנסיעה עברה באופן נעים אבל בלי אירועים מרגשים ביותר. את הנחיתה הפתאומית בחניון נחל תלכיד ריככה "פרישה" שהשקיטה את הבטן המתרעמת - ובעיקר נתנה זמן להכיר אחד את השני ולשבור מעט את הקרח - מהבודדים שנראו באזור הבקעה. כמובן שלא על עדי שגיא לבדו יחיה האדם - למסע הצטרפו גם שלוש דמויות שליוו אותנו לאורך המסלול - אושר שטרנברג, קיבוצניקית מסעד, אביה שליסלברג ממעצמת השעונים של קבוצת יבנה ואחרונה ומאוד חביבה - מוריה קסטרו ממשק בני דרום, שהמלפפונים החמוצים שלהם אכן יכולים להתחיל להדאיג את הקיבוצניקים מיבנה. באותו היום הלכנו במסלול הנקרא תלכיד - פיראן, ותוך התעניינות כנה של מדריך טיולים מתחיל בבוטניקה האזורית (וכן, אירוס שחום זה חתיכת פרח!), התחלתי למצוא את ידי ורגליי בפוליטיקות העדינות של הקיבוץ הדתי - מחד, הקיבוצניקים הצפוניים - יושבי עמק בית שאן ומחרישי המעיינות הסדרתיים, ומאידך - הקיבוצניקים הדרומיים מחוזקים בבני המושבים הסובבים את עמק שפיר. צפון מול דרום, הרבה מים מול הרבה חול או בקיצור - פנימיית יבנה או תיכון שק"ד, מי יותר שווה? האמת שטרם החלטתי, והדואליות בין אהבתי לשני המחנות עודנה מייסרת. היום הראשון היווה נקודת זינוק מעולה - בעיקר בזכות שילוב של מסלול קליל עם מזג אויר מעולה, שיצרו אוירה מעולה לשיחות ספונטניות... לקראת ערב בסופו של המסלול, נסענו אל מקום הלינה - אנדרטת הבקעה. באותו לילה זכינו לביקור של הרב דוד בן זזון, הרב של קיבוץ עין צורים ומי שאחראי על הלווי הדתי של הש"ש שהעביר לנו שיעור (ויש שיאמרו אקטואלי משהו) על סרבנות ואמונה בציבור הדתי לאומי. לילות לאור מדורה, ירח וכוכבים טומנים בחובם חוויות אותנטיות, ולתקתק אותם לאור הניאונים וצג המחשב המהבהב יהווה סוג של חילול ערכי מורשת ישראל והפלמ"ח - כך שלעת עתה אתן לכם, קיבוצניקים וקיבוצניקיות למודי קרבות ושאיפת עשן (או לכם, מתפללים משועממים בין קריאת התורה לסוף ההפטרה) לדמיין את ההרגשה בעצמכם. יום המחרת טמן בחובו חוויות נוספות - מסלול שהתחיל במערב השומרון וגלש אט-אט דרך ואדי רשש המופלא עד לבקעה. בדרך, האמיצים מבינינו (ויש שיוסיפו "המסריחים מהבית ספר שדה שלא נוהגים להתקלח" ואני אומר, בתור נצר ישיר ליהדות אלזס העתיקה, שאני גאה להמשיך את הצוואה המחייבת שהשאירה לנו מלכתנו היקרה מרי אטוואנט באומרה: "אני מתקלחת פעמיים בשנה - בין אם צריך ובין אם לא!") טבלו בעין רשש - מעין שמשקיף על הבקעה ומעורר באדם הממוצע מחשבות נוגות. סופו של הנחל מוכר בעיקר בזכות עיינות פצאל ותחת עיניהם הבולשות של עדר פרות שרעו בשלווה מדומה במקום, עלינו חזרה לאוטובוסים אל אנדרטת הבקעה שם בילינו גם את הלילה השני. בניגוד לחוויה התורנית של ליל אמש, באותו לילה זכינו לחוויה לא פחות מדהימה - שיחה עם ישע עקרון - אדם בן בלי גיל שסיפר לנו על חייו שהוקדשו לעם ולמדינה. נראה לי, באופן אישי, שהיום השלישי היה היום המשמעותי מבין הימים במסע - אולי היה זה הנוף המופלא של ואדי א-דליה או שמא זו הייתה ההרגשה שכולם כבר מכירים את כולם - שאפשרה לנו לפתוח בדיון מרתק ועמוק על מהות הקיבוץ – אז והיום. כמו שכבר הזכרתי קודם, נחיצות הקיבוץ נראתה לי בשנה החולפת כמשהו שמוטל בספק... אני שמח לבשר לכם שאני מודה בטעותי, ושאני רואה ומרגיש שיותר משלקיבוץ יש עבר מוכח ומפואר, לקיבוץ יש גם עתיד - בין אם זה בנוער שלא רק לומד אלא גם זוכר איך לעבוד, או בין אם זה ברצון האמיתי שיש בנוער הקיבוץ הדתי לעשות פה שינוי ניכר ומשמעותי פה בארץ. את הלילה האחרון העברנו בנעימים במתנ"ס החמים של המועצה האזורית בקעת הירדן ובשיחה מרתקת מפי חלוץ מבית הלח"י, עזרא "אלנקם" יכין שפרש בפנינו את סיפורו המדהים. אזור הבקעה מספק זווית ראייה מרגשת. בשבילי, המסע היווה נקודת חיבור נוספת לציבור שלם שלא הכרתי - חיבור שלא הייתי מוותר עליו בעד שום הון. "...אני רוצה ללכת בודאיות העמקות שבין התיפחיותיה. אני רוצה לעמוד בשרב של שתיקה. אני רוצה להשען אל הגזעים המחספסים של כאבה..." י. עמיחי בית ספר שדה - כפר עציון
חסר רכיב