תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

על המדף

13/04/2010
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים אדר תש"ע 740 (4)
על המדף
שני חיי שרה

על המדף

'שני חיי שרה'

מאת: אפרת חבה

הוצאת מכון "שם עולם", כפר הרא"ה

 

 

כשהיא יוצאת עם קבוצות נוער וחיילים לפולין

רושמת שרה לעצמה זיכרונות, משפטים ספורים ללא סדר

אפרת חבה אוספת את הכתוב

משוחחת עם שרה

ומעלה את הדברים על הכתב

 

"מעמסה כבדה נגולה מעל לבי עם השלמתו של הספר"

אומרת שרה

 

 

אשה אמיצה היא שרה.

את מסכת הייסורים שהיו מנת חלקה בנעוריה לקחה כמנוף חינוכי רב ערך.

לאחר שקראתי את ספרה בנשימה עצורה, באתי לבקרה בביתה שבקבוצת יבנה, ואחד הדברים הראשונים שאמרה לי, היה - "הייתי בפולין עשרים ואחת פעמים עם משלחות נוער, חיילים וקצינים".

שׂאת הייסורים שהייתה מנת חלקה גדושה כל כך עד שאין לקורא יכולת לחוות אותם או לדמיין לעצמו שאמנם כך קרה באמת. אפילו שרה צריכה מדי פעם להזכיר לעצמה ששום דבר מן הכתוב כאן אינו המצאה דמיונית: "האם אני בטוחה במה שאני אומרת? האם אני לגמרי שפויה?".

 

שרה הגיעה לאושוויץ-בירקנאו בחודש סיוון תש"ד (1944) בהיותה בת 16. אסיר אלמוני משך אותה ואת חנה, אחותה הבכורה, מן הטור שהלך ישירות אל תא הגזים, וגרר אותן אל הטור הנגדי. אמה ושלוש אחיותיה הקטנות נשארו בטור הנרצחים ואבדו.

 

וגם זאת אמרה לי שרה בביקורי אצלה: "מדוע? למה בחרה ההשגחה להציל אותי ואת חנה ולא את אחיותיי הקטנות? 'עַל כֵּן אָמַרְתִּי תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה... אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע'" (איוב ט').

 

שרה מצליחה להעביר לקורא שתי תחושות עיקריות שהיו מנת חלקה באותם ימים: הרעב והפחד. רעב – אבל לא רעב של בני אדם רגילים שאין להם מה לאכול יום או יומיים. רעב מסוג אחר לגמרי. "רעב ללא סוף. ללא תקווה. ללא סיכוי להקלה". רעב נורא כל כך שגובר אפילו על הפחד. בספר מתואר אירוע, בו שרה ניסתה להשיג איזו עגבנייה או גזר, על אף שידעה שהסיכוי לקבל כדור בראש גדול מן הסיכוי להשיג דבר מאכל כל שהוא... בתוך הרעב הנורא הזה הגיע יום הכפורים (תש"ה). התאריך של ערב יום כפור נודע לשרה מתוך קשרים שיצרה עם מחנה הנערים הצמוד, ואמנם שרה קבלה את פרוסת הלחם היומית והסתירה אותה מתחת לסמרטוטים שהיו בגדיה באותה עת. למחרת נודע לה כי חלה טעות ויום כפור יחול הערב, והטעות חזרה על עצמה גם למחרת. שלושה ימי צום רצופים עברו על שרה בגלל טעות בחשבון ובגלל מסירותה לצום ביום הכפורים, ובכל אותה עת הייתה מנת הלחם היומית מוסתרת מתחת לבגדיה. כאן הקורא ודאי ישאל את עצמו: "אלוהים! ריבונו של עולם! האם לזה התכוונת כשכתבת בתורתך "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם"?

 

במהלך הקריאה מדלג הקורא מן האירועים שבעבר אל חייה של שרה בקיבוץ בהווה. בנה, מיכאל, שואל אותה בסיום מסע כומתה: "אמא, יש לך משהו בתיק? אני מת מרעב". הקורא מתבקש להבין שמה שמיכאל מרגיש עכשיו, הנקרא בפיו 'רעב', אינו דומה בשום פנים ואופן לרעב ההוא, הרעב שאין לו סוף ואין לו תקווה, והוא משתלט על כל החושים, והוא התחושה היחידה שנותרה בתודעה.

 

הספר שלפנינו 'התבשל' אצל שרה במשך שנים רבות. בכל אותן שנים בהם נטלה על עצמה לצאת עם קבוצות נוער וחיילים לפולין היא רושמת לעצמה זיכרונות, משפטים ספורים ללא סדר, ללא תכנית ואף ללא ידיעה האם הניירות הללו נועדו לעצמה, לילדיה או לתלמידים הרבים שבאים דרך קבע לשמוע את סיפורה.  

 

שרה מוכרחה לספר. אי אפשר לה אחרת. אולי משום כך ניצלה. זהו הייעוד שלה בחייה, להעמיד דורות של שומעי לקחה.

 

שרה סיפרה לי, כי לפני כארבע שנים לקחה את כל השרבוטים הללו ומסרה אותם לידי אפרת חבה. אפרת עברה על כל החומר הכתוב ושוחחה עם שרה פעמים רבות עד שהעלתה את הספר הייחודי הזה על הכתב. שרה אמרה לי כי מעמסה כבדה נגולה מעל לבה עם השלמתו של הספר.

 

*        *        *

 

חסרון אחד מצאתי בספר. חסר רקע היסטורי, במילים ספורות. יתכן שאי הבהירות הזו מכוונת, שהרי גם שרה עצמה וגם המבוגרים הסובבים אותה לא הבינו בשעת מעשה מה פשר האירועים הללו. אבל הקורא יתקשה לעשות סדר במהלך הדברים ללא הדרכה זו.

 

*        *        *

 

תיארתי במילים קצרות את עיקרי התרשמותי מהספר של שרה ועדיין לא אמרתי דבר על צעדת המוות הנוראה מאושוויץ-בירקנאו לכיוון גרמניה, על הייסורים שהיו מנת חלקה בברגן-בלזן, על  האופן בו הצילה את חנה - וחנה אותה בכל אותם אירועים שלמעלה מהשגת אנוש, ועל מסדרי הבוקר הממושכים בשלג ובקור המקפיא של פולין בחורף 1944/45.

לא כתבתי על שינה טרופה בלילות בדרגשים צפופים עד אימה, ולא על המבוכה שהייתה מנת חלקה עם השחרור ועם שובה לכפר מולדתה השדוד.

 

גם  לא על דרך עלייתה ארצה.

 

לא אמרתי דבר על הצורך הדחוף שמלא את ישותה של שרה, בהיותה בת עשרים, להשתתף בפועל במלחמת השחרור, וגם לא על התהליך האיטי והרצוף בו שקמה את עצמה ביבנה - בנישואיה עם יוסף, כמו גם על המשפחה האוהבת והתומכת שהקימה ועל ההפתעה המופלאה שהכינה לילדיה לרגל יום הולדתה השמונים.

 

על כל אלה תקראו בעצמכם בספר שעדיין לא קראתם כמותו מעולם.

אמת, אשה אמיצה היא שרה.

ראובן קמפניינו, ירושלים


בארות יצחק בהתיישבות ומלחמה

על המדף

'בארות יצחק בהתיישבות ומלחמה'

מאת: ד"ר נחום ברוכי

הוצאת אריאל, ירושלים 2009

בארות יצחק

 

קורותיה של קבוצת בארות יצחק

 

נושא הזיכרון הוא אחד המוטיבים המרכזיים ביהדות. על כך אנו מצווים במצוות שונות ובמנהגים מבית סבא.

בעיצוב הזיכרון המחקר מבחין בין היסטוריה, מורשת, הנצחה וייצוג. דרכי עיצוב הזיכרון מגוונות, החל מקביעת שמות ליישובים או רחובות, דרך בנית מוזיאונים או חדרי הנצחה, קביעת ימי זיכרון, חיבור שירים ולחנים וכתיבת ספרים.

סיפורו של קיבוץ בארות יצחק כפי שמביא אותו חבר בארות יצחק, ד"ר נחום ברוכי, בספרו בארות יצחק בהתיישבות ומלחמה היא דוגמא יפה של יצירה לביסוס ההנצחה והזיכרון של הקבוצה.

חוסר מידע זמין על קיבוץ בארות יצחק וקורותיו שיוכל להאיר ולהזכיר את ההתיישבות במקום היה מורגש היטב בקרב שוחרי ארץ ישראל. הספר שיצא בחודשים האחרונים בהחלט ממלא חסר זה.

זהו סיפורו של הקיבוץ שעלה לקרקע בדרום לאחר הכשרה ארוכה ברמת השומרון שבסמיכות לפרדס חנה, והגיע לנקודת ההתיישבות בנגב במהלך כסלו תש"ג (דצמבר 1942). סיפור העלייה וההתיישבות בתנאים קשים, ללא מים זמינים, ללא תנאי מגורים בסיסיים ותוך יחסי עוינות של השכנים, קשר מצומצם עם היישוב בצפון ותמיכה מצומצמת של המוסדות – כל אלה הפכו את ההתיישבות למסכת מורכבת ביותר. שיאו של הקושי במלחמת העצמאות, בה ניצבו התושבים בחזית מול הצבא המצרי והדפו התקפות כבדות, עד שלבסוף נעזבה הנקודה ונהרסה עד ליסוד. מגדל המים המתנוסס בשער הספר, ניצב בודד עד היום בשדות החקלאיים הנושקים לפרברי עזה ומסמל ומזכיר את שעבר המקום בשישים השנה אחרונות.

ספרו של ד"ר נחום ברוכי בא להשלים חסר אמיתי; מידע רב ואיכותי בשבעה פרקים המספרים את סיפורה של הקבוצה. הספר פותח בתיאור קורות תנועת 'הקיבוץ הדתי', אליה השתייכו חברי בארות יצחק ארגונית, רעיונית ופוליטית ומשום כך אף זכו ממנה לתמיכה ולעזרה. הפרק השני עוסק בימים של התארגנות הקבוצה באזור פרדס חנה בין השנים 1935-1943, והשלישי בתקופת השיא של התיישבות בנגב. פרק נוסף עוסק בהווי החיים בדרום שצמח מתוך אידיאולוגיה של הקיבוץ הדתי ופרק אחר מפרט את קורות המקום במלחמת העצמאות כולל הקרב הקשה שהתחולל ב-ח' בתמוז תש"ח (15.7.1948) והיה מהגורמים להחלטה לעזיבת המקום. פרק נוסף מזכיר את הלבטים והדרך להקמת ההתיישבות המחודשת במרכז הארץ והפרק החותם מנציח את הנופלים.

הספר כתוב בצורה מעניינת, ומשולבים בו קטעי מכתבים, מפות ותעודות חשובות. בטקסט שולבו תמונות רבות הממחישות כיצד נראה המקום בעבר וזאת כמובן בהתחשב בכך שבאתר המקורי לא נשאר דבר.

ישנן קבוצות בהן נושא הזיכרון וההנצחה מפותחים (כפר עציון כדוגמא), אצל קבוצות אחרות העניין פחות מפותח עד שקם "המשוגע" לעניין ומעלה את הסיפור מתהום הנשיה. הספר על בארות יצחק ומפעלו המבורך של ברוכי הוא תרומה חשובה למדף הספרים הארץ ישראלי בכלל, ולסיפור הקיבוץ הדתי ובארות יצחק בפרט.

בעידן של ריצה בעקבות המודרנה והלהט האידיאולוגי שנמוג בחוגים רבים, יש ליצירה זו מקום חשוב כדי לחדד ולבסס את זיכרונם של המבוגרים ולהוות סמן חינוכי לצעירים, באמצעות סיפור מסכת ההתיישבות הדתית שהתרחשה לפני כ-65 שנים.   

 יוסי שפנייר

 

חרב פיפיות בידם

'יהדות ישראלית'

מאת: אלי הולצר

הוצאת מכון שלום הרטמן, אוניברסיטת בר-אילן וכתר ספרים (שנה?)

 

"חרב פיפיות בידם"

אקטיביזם צבאי בהגותה של הציונות הדתית

 

עיקרו של הספר דן בהצגת יחסם של הוגי הציונות הדתית, אולי הרוחנית, לנוכח הציונות המדינית ההרצליינית, התגבשות רעיון הבית הלאומי, ראשית החיכוך עם התושבים הערבים בארץ ישראל והתגברותו עד לימי הקמת מדינת ישראל ומלחמת השחרור ובעצם עד היום הזה.

 

אחד השינויים הדרמטיים ביותר בתולדות העם היהודי, בתודעתו הקולקטיבית ובזהותו העצמית מאז ימי מרד בר-כוכבא, הוא העובדה כי במציאות של מדינה יהודית, חלק ניכר ממנו נכון שוב לשאת נשק באופן מאורגן, לעשות שימוש בכוח צבאי וליטול חלק בניהול מלחמות.

 

מה קורה להשקפה דתית ולאומית, הנושאית בחובה רעיונות של ייעוד דתי-מוסרי לצד זיכרון של עבר לאומי וצבאי מפואר – כאשר היא פוגשת בלאומיות יהודית שפניה אל אקטיביזם מדיני, פוליטי ואולי אף צבאי? כיצד מתמודדת אידיאולוגיה כאשר היא נושאת בתוכה מחויבות כפולה: הן למציאות החדשה שבה מתהווה תנועה לאומית יהודית-חילונית ושבה לוחם העם היהודי את מלחמותיו והן למקורות הנורמטיביים של היהדות כפי שמפרשת אותם?  (מתוך השער האחורי של הספר)

 

מלחמת ששת הימים נתפסה כאירוע שהסיר באחת איומים קיומיים. המלחמה פתחה בפני הציבור בארץ אופקים חדשים שאפשרו והובילו להרחבת מפת ההתיישבות בכל רחבי ארץ ישראל, עד לימינו אנו, בהם העם היושב בציון מתמודד במאבק המתמשך מול התושבים הפלשתינים בארץ ישראל (ובמדינת ישראל) במעגל המיידי, מול חלק מהמדינות השכנות, ובכלל מול חלק גדול של העולם המוסלמי.

 

ד"ר הולצר מתייחס להיבטים של כניסת החשיבה הציונית-דתית לתחומים המחייבים אלימות, פגיעות פיסיות ועד להפעלת כוח שסופה מלחמה ומוות.

 

הדעת נותנת שחלק גדול מהעולם החרדי פתר עצמו מלדון בסוגיות הרות גורל אלו, באשר העדיף, ואולי מעדיף עד היום, להיות צופה ולא פעיל באופן מעשי...

 

רבים מאוד בציבור (הכללי והדתי כאחד), בארץ ובעולם, סבורים שההגות הציונית-דתית עשויה כמקשה אחת: קיים זרם אחד מרכזי ובולט והוא הגותו של הראי"ה קוק ואחריו בנו  הרב צבי יהודה, ואתו אלה הנושאים בגאווה את אתוס היותם ממשיכי דרכם.

אולם עיון בפריזמה של יחס רבני והוגי הציונות הדתית לנוכח האקטיביזם הצבאי חושף זרם נוסף, שנושאי הדגל שלו במאה ה-20 הם – בין השאר – הרבנים ריינס, תמרת, עמיאל. בדורנו, בולטת הגותם של הרב עמיטל, הרב יואל בן נון, הרב יונתן זקס (רבם הראשי של יהודי בריטניה) בחו"ל ורבים אחרים.

 

בחלק הראשון, "שלושה זרמים רעיוניים ויחסם לאקטיביזם צבאי ולאומי", סוקר ומנתח ד"ר אלי הולצר את כתבי הרב יצחק יעקב ריינס (1915–1839), "חזון מדיני וריאליזם מוסרי", משנתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1935–1865), "לנהל ממלכה בלא רשעות וברבריות", כתבי של הרב אהרון שמואל תמרת (Tamares) (1931–1869) (רב והוגה דעות אורתודוקסי חי בפולין, התרחק מהחוגים הציונים. היה מפרסם את כתביו תחת השם "אחד הרבנים המרגישים"), "הסכנה המוסרית והאלילית שבלאומיות המדינית".

 

בחלקו  השני של הספר, "גלגולו של היחס לאקטיביזם הלאומי נוכח המציאות האלימה", פורש המחבר את משנתו הרב משה אביגדור עמיאל (1946–1882), "הציונות הדתית בתפקיד מבקרת הלאומיות"; כתביו והגותו הרב צבי יהודה הכהן קוק (1982–1891) ותלמידיו הרבים, "מתפיסה הרמונית לקידוש האקטיביזם הצבאי".

 

באחרית דבר, שכותרתה - "מוילנה לעמונה, ולאן הולכים מכאן", מציג המחבר מובאות מכתבי רבנים ומנהיגים בציונות הדתית של דורנו, המובילים ומתווים דרך שהתמקדה בעשורים האחרונים בהרחבה ובביסוס אחיזת המדינה בחבלי יש"ע, ונראה כי בולטת אצל רבים מהם כהות חושים לנוכח האחר.

 

קריאת ספר עיוני כבד, העמוס במובאות רבות, אינה דבר של מה בכך. ברם, קראתי את הפרקים בסוג של שקיקה, כדי לנסות לגעת פעם נוספת בשורשי הדברים.

 

טראגי שהנסיבות ההיסטוריות של המאה ה-20 בעולם כולו, ובעם היהודי באופן נוראי במיוחד, סייעו, כנראה, להעצמת המגמה המובילה כיום בציונות הדתית, בתחום בו מתמקד המחקר שלפנינו.

 

לצערי, מלווה מגמה זאת במגמת נוספת והיא חיזוק ההסתגרות המחשבתית היהודית, לרבות בריחה מהתמודדויות, כפי שמשתקף יותר ויותר במה שנקרא בפי רבים הזרם החרד"לי.

 

איני מודאג... כל גל מייצר את הגל הנגדי !

 

אלי סומר

 

 

 

חסר רכיב