תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

טעימות מהכנס

28/12/2009
עמודים כסלו תש'ע (738) 2
טעימות מן הכנס

"מה שחשוב הוא שכל אחת תברר ותבחר מה מתאים לה באופן אישי, ותהיה שלמה עם עצמה ודרכה"
זהו אחד המסרים שיוצא מן הכנס
ואנחנו, באות הכנס, התקשינו לבחור מתוך ההיצע הגדול שנפרס בפנינו
וקשה מכך, להשלים עם הידיעה שעל כל השאר נאלץ לוותר...
לפניכם הקוראים מעט מן המעט


במרכז הבמה או מאחורי הקלעים?

משתתפות הסדנה מוזמנות לקרוא, ללמוד ולשוחח
על מקום הנשים בבית הכנסת ובסביבתו

בית הכנסת והמרחב שסביבו הינם מרכזה החברתי - ולא רק הרוחני - של קהילה דתית. מרחב זה מנקז אליו בחירות, העדפות ומתחים רבים - בין המרחב הנשי למרחב המעורב, בין עולם המבוגרים לעולם הילדים, בין תודעת חובה למשיכת הלב, בין נוחות לחריצות, בין שמרנות לחידוש, בין מרכז הבמה לאחורי הקלעים, בין חינוך בנים וחינוך בנות, בין תפקידי האיש/האב ותפקידי האשה/האם.
בסדנא נקרא, נלמד ונשוחח על כמה מן ההכרעות שאנו מקבלות בכל פעם מחדש - בכל בוקר שבת (ובוקר חול?), בכל חג ומועד, בכל בת מצווה ובר מצווה, ברית מילה ושבת חתן/כלה. כאשר מברך החזן את "כל הקהל הקדוש הזה" - האם אנחנו חלק מן ה"הם" או שדי לנו במקומנו כ"נשיהם וכל אשר להם".

עו"ד שלומית רביצקי טור-פז, מנהלת 'שערים' - בית מדרש ישראלי
ישיבת הקיבוץ הדתי, מעלה גלבוע


"לפני עיוור לא תתן מכשול "- האמנם?
שיח צניעות במבט נשי

אסתר פישר

"ולפני עיוור לא תתן מכשול" – עיוורים, בעלי מבט ו"נותנות מכשול' בשיח הצניעות.
הלכות הצניעות המוכרות לכולנו עוסקות רבות בהנחיות של כסוי הגוף כדי למנוע הסתכלות והרהורי עבירה. מי צריך להתכסות ולמי אסור להסתכל? על שאלה זו עומדת אסתר פישר בהרצאתה בכנס, תוך עיון משותף בשני ספורים תלמודיים. הסיפורים עוסקים ב'מבט הגברי' על נשים.
אסתר מעוררת לשאילת שאלות על הנחות היסוד בסיפורים אלו, מראה כיצד ניתן לראות הנחות אלו מַבנות את שיח הצניעות המתגלגל אחר כך לספרות הפסיקה ולשיח העכשווי בנושא זה. יחד עם המשתתפות בודקת אסתר כיצד חלוקת התפקידים ונורמות ההתנהגות בתחום הצניעות יוצרות הבניות מגדריות שונות בנוגע לגברים ונשים ושואלת על ההשלכות החינוכיות של הבניות אלו כאן ועכשיו. בשיעורה, היא מבקשת להראות כיצד הספרות והתרבות לא רק משקפות מציאות אלא גם, פעמים רבות, מבנות אותה.


אסתר פישר, מתגוררת במירב. נשואה לבני ואם ל-5 ילדים. מלמדת במדרשת הבנות בעין הנצי"ב ומנחה בבית המדרש 'ניגון נשים' שבמדרשה באורנים. בעלת תואר שני בתלמוד ודוקטורנטית במחלקה ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן.

מהי גבורה?
גילי זיון בוחנת דרך סיפור ברוריה, אשת ר' מאיר
את המושג גבורה

לקראת חודש כסלו וחג החנוכה בחרתי לעסוק בדיון נוסף במושג הגבורה. והפעם, בגבורתה של ברוריה, אשת ר' מאיר, כפי שהיא עולה מהסיפור המפורסם על מות שני בניה בעיצומה של השבת (ר' מסגרת).
קריאה חוזרת בסיפור זה עשויה להעניק תובנות נוספות ביחס לתכונת הגבורה ולהאיר באור נוסף את דמותה של ברוריה, האם השכולה.
קריאה ראשונה בסיפור מעלה בפנינו אשה כנועה המקבלת עליה את הדין. גבורתה של ברוריה מתבטאת ביכולתה בשעה קשה כזו לחשוב על איסורי וגבולי ההלכה (איסור אבלות בשבת) ובכוחה לדחות את כאב אובדנה כאם מפני כאבו של אישהּ, אבי הבנים. היא מעלימה את צערה, זעקתה ואבלה כדי לאפשר לר' מאיר לסיים את השבת כהלכתה. באופן סמלי איפוקה מתבטא בכיסוי בניה הנפטרים: "הניחה שניהם על המיטה ופרשה סדין עליהם". היא פורשת גם סדין על רגשותיה, על יגונה וכאבה הנורא. וזוהי גבורתה.
אני מבקשת להציע קריאה נוספת לסיפור בעקבות מאמרו שמוליק פאוסט ("אל מול החידלון", מקור ראשון, כ"ד באדר תשס"ו, 24.3.2006). על פי קריאה זו, ברוריה אינה מייצגת השלמה וקבלה. ברוריה נתנה בדבריה כוח לר' מאיר לשאת את האסון הפתאומי. היא מעניקה משמעות דתית לקבלת הדין: המשמעות של החזרת הפיקדון לבעליו. ר' מאיר אכן מתנחם. למרות החורבן שירד עליו עם הסרת הסדין הוא נענה לדרישת ברוריה ומחזיר את הפיקדון. הוא מוצא בסדר שהשיבה ברוריה לעולם, שנראה עד לפני רגע שרירותי כל כך, נחמה: "ונתיישבה דעתו". אך מה עם ברוריה? האם נתיישבה דעתה? בקריאה השנייה שאני מציעה נוכל לשמוע את זעקתה, את מיאונה לקבל תנחומים ואת דחיית ההסבר שהציעה לבעלה. מבעד לתשובתה אנו גם שומעים את כעסה; "לא כך אמרת לי..."? אתה אמרת, אבל אני "חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אצלו". מבט זה על הסיפור, מעורר מחשבות אחרות על ברוריה ואולי אף על מושג 'אשת חיל' שנתווסף לשמה. אולי להעיז פנים כלפי שמיא על מותו של בן בטרם עת ועם זאת להמשיך ולחיות בעולם אמוני תוך המשך המחויבות הדתית – זו הגבורה בה"א הידיעה?! ברוריה אינה מוכנה להחזיר את הפיקדון לבעליו. ההסבר שסיפקה לאישה איננו מספק עבורה: "לא הייתי נותנת אצלו"! היא זועקת. עולם בו ילדים מתים לפני הוריהם אינו עולם שאפשר להשלים אתו. אבל גבורה אמיתית היא היכולת להמשיך לחיות עם הזעקה הגדולה בלי להשתיקה בהסבר כזה או אחר שלאמתו של דבר איננו יכול להניח את הדעת ולרפא את ההעדר. להמשיך לחיות בעולם דתי גם אם לא הכל מובן עד תום - לכך יש צורך בתעצומות נפש אדירות, אותן מצאנו אצל ברוריה. להאמין, למרות הכאב שאין לו מוצא; להמשיך ולתפקד במערכת תובענית של ציוויים דתיים, גם כשהפצע איננו מגליד בעזרת פרשנות כזו או אחרת – זוהי גבורה.




מעשה היה ברבי מאיר שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו.
מה עשתה אימן?
הניחה שניהם על המטה ופרשה סדין עליהם.
במוצאי השבת בא ר' מאיר מבית המדרש לביתו.
אמר לה: היכן שני בני?
אמרה לו: לבית המדרש הלכו.
אמר לה: צפיתי לבית המדרש ולא ראיתי אותם.
נתנה לו כוס של הבדלה והבדיל. חזר ואמר לה: היכן שני בני?
אמרה לו: פעמים שהלכו ועכשיו הם באים. הקריבה לפניו המאכל ואכל.
לאחר שבירך אמרה לו: רבי, שאלה אחת יש לי לשאול לך.
אמר לה: אמרי שאלתך.
אמרה לו: רבי, קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פקדון, ועכשיו בא ליטול אותו, נחזיר לו או לא?
אמר לה: בתי, מי שיש פקדון אצלו אינו צריך להחזירו לרבו?!
אמרה לו: רבי, חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אצלו.
מה עשתה? תפשתו בידה, והעלתה אותו לאותו החדר, הקריבה אותו למיטה, ונטלה סדין מעליהם, וראה שניהם מתים ומונחים על המטה.
התחיל בוכה ואומר: בני בני, רבאי רבאי, בני כדרך הארץ, ורבאי שהיו מאירין פני בתורתן!
באותה שעה אמרה לו: ר' מאיר, רבי, לא כך אמרת לי שאנו צריכים להחזיר הפקדון לרבו?
כך אמר: "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך" (איוב א, כא).
אמר ר' חנינא בדבר הזה נחמתו ונתיישבה דעתו, לכך נאמר "אשת חיל מי ימצא".
(מדרש משלי, פרשה לא)

חסר רכיב